עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משל הכלים בכיור - חסידי הפחתות המסים – באוצר ובתנועה – בונים על משל הכלים בכיור. כולם יודעים שצריך לשטוף אותם (לשלם מסים), אבל לאיש אין חשק לעשות את זה

משל הכלים בכיור - חסידי הפחתות המסים – באוצר ובתנועה – בונים על משל הכלים בכיור. כולם יודעים שצריך לשטוף אותם (לשלם מסים), אבל לאיש אין חשק לעשות את זה  

מאת אודי מנור

בשבוע שעבר ניסיתי להסביר לקבוצת יוד-גימלים דבר וחצי דבר אודות כלכלה ופוליטיקה, מאקרו-כלכלה וכלכלה-פוליטית. או בקיצור מדוע ולמה ממשיכה הזברה הלומדת בתיכון ללבוש פיג'מה, ומתי יוכלו אם בכלל לשוב מוריה של הזברה לבית הספר כשבאמתחתם עוד כמה שקלים.

 

בעוונותי יוצא לי לעשות את הדברים האלו – לשבת עם אנשים ולשוחח איתם אודות כלכלה ופוליטיקה – לא מעט. ולכן לא הופתעתי מהשאלה הקבועה, הנצחית: 'מה יוצא להם מזה? מדוע הם אוחזים בגישה הזו?'. "להם" או "הם", כלומר לפקידי האוצר, לשרי האוצר, לקברניטי המשק, לשטרסלרים וכיו"ב. "בגישה הזו" כלומר ניאו-ליברליזם, ובקיצור, אם לצטט פקיד אוצר בכיר מלפני שנים, "בוקר צוהרים ערב, לקצץ לקצץ לקצץ".

שאלה קשה.

 

היא קשה בעיקר כשמחנכים אותנו על ברכי ההומניזם, הלאומיות והלאומיות ההומניסטית. היא קשה עוד יותר כשכולם 'חברתיים', מהחיוך השרמנטי של יאיר לפיד במסלולי התשלום לבנק, ועד לעניבה המגוהצת של ארקדי. ובין השרמנט לאוליגרך נתקלים יוד-גימילינו המצוינים בשורה אינסופית של עמותות פתחון לב כיס פה אף אוזן וגרון, שמגייסות שקיות של אורז בערך כמו שמגייסים משקיעים בבורסה: מגיל בית הספר היסודי, עבור בכלבו השכונתי ובקמפוס המכללה וגמור בשלטי ענק בואכה מחלף גלילות או תחנת הכוח בחדרה. ובכלל, בשביל להיות 'חברתי' כל שאדם זקוק לו, מלבד לב הומה, הוא מכשיר סלולרי תומך מסרונים.

ובכן, אם כולם חברתיים הכיצד יתכן כי דווקא שם, באוצר, בגבעת רם, בקריית הממשלה, הם נוקטים מדיניות כזו שפירושה המעשי הוא רובינהודיזציה מהופכת, הלוקחת מאלו שיש להם פחות ונותנת ללא הרף לאלו שיש להם יותר?

***

 

במפגש האחרון עם היודי-גימלים ניסיתי דרך דידקטית חדשה. אמרתי להם כמובן את המובן מאליו. הניאו-ליברליזם הוא השקפת עולם. בליבה חומת הפרדה בין אדם לאדם, ושמה של החומה זאב [ז'בוטינסקי]. מאז ימי הליברליזם ההגון [יחסית, הרי ז'בו דיבר על חמישה ממים שהיו מעמידים אותו היום בקצה הסוציאל-רדיקלי כידוע] עברו עשרות שנים, אבל לב העניין הוא תפיסת עולם ותפיסות עולם מיתרגמות לכלל מדיניות ומדיניות מיתרגמת לכלל תקציב ותקציב המדינה בדור האחרון הוא תקציב ניאו-ליברלי, נקודה.

 

אבל ההסבר הזה כאמור לא מסתדר עם 'החברתיות' הפרושה כאן בארה"ק מחוף לחוף, תחת כל עץ רענן, ובפיתחו של כל אתר חדשות. ולכן ניסיתי טקטיקה דידקטית חדשה. אמרתי ליוד-גימלים החביבים [מאד!] שבשורה התחתונה, כן השקפת עולם-לא השקפת עולם, כן ליברליזם לא ניאו, כן שטרסלר לא סטנלי, בשורה התחתונה קל מאד לפקידי האוצר לדורותיהם למכור את תקציב המדינה הזה שלהם פשוט כי הוא מבטיח, או משתדל להבטיח, כמה שפחות מסים.

 

כאן פגעתי בול. כי אין אדם סביר, שלא מרים גבה על הפטנט הזה שנקרא מס. פעם אחת כי זה כסף שלוקחים לו מהכיס. ומי רוצה שייקחו לו כסף מהכיס. פעם שנייה כי מי שלוקח לו את הכסף מהכיס הוא פוליטיקאים וכל הפוליטיקאים כידוע מושחתים, בפועל או בכוח. ופעם שלישית כי הכסף הפרטי שלי שפוליטיקאים מושחתים לוקחים לי מהכיס מושקע תמיד [אחרי השחיתות כמובן] במגזרים האחרים. כלומר הכסף שלי מממן את שונאי.

 

ליוד-גימלים הצעתי משל ידוע, המוכר להם היטב, ושניתן להכתירו בכלל שלמדתי מיהודי יקר אחד חבר אפיקים: "יש הבדל בין מה שאנשים רוצים לבין מה שמתחשק להם". וכיצד הוא מוכר להם? בפער הידוע בין הרצון הגדול לשמור על כיור נקי לבין החשק הקטן לשטוף את הכוסות. איך נסתם הפער? פשוט. תמיד יש איזה פילנטרופ, "פראייר" בלשון העם, שישטוף את הכוסות לכולם.

 

***

 

הנמשל המאקרו-כלכלי ברור למדי: פקידי האוצר מניחים שבין הרצון הגדול לראות כאן כבישים בטוחים, משטרה יעילה, בתי ספר עתירי אמצעים, בתי חולים משוכללים ובכלל מערכת ציבורית תומכת אדם וחברה, לבין החשק הקטן לשלם את המסים הנחוצים לשם כך, יעדיף רוב הציבור לשלם פחות מס. כי לא מתחשק. גם כאן ייסתם הפער בדמותו של פילנטרופ ובדמותם של מלחכי פנכתו בתקשורת, בכנסת, ביציע ג' וברחוב.

 

השיחה עם היוד-גימלים הביאה אותי לעוד מחשבה שעלתה שוב תוך כדי הדברים ואף התחדדה. הרי מה הם אותם יוד-גימלים? אזרחי העתיד הקרוב שמחנכים את אזרחי העתיד הפחות קרוב. ובאיזו מסגרת הם עושים זאת? בשנת שרות מטעם התנועה הקיבוצית, או מה שנשאר ממנה. ואיך התנועה הזו עומדת ביחס לדברים שעלו כאן ועלו בשיחה עם מחנכינו הצעירים? כמובן, בצד של  'לא מתחשק'. האמת שאני לא בטוח מה בכלל רוצים שם למעלה בקומת המזכירים, בליאונרדו דה-וינצ'י 13, תל אביב. לצורך העניין אצטרף לאופטימיות התמימה [אולי הנאיבית] של ידידי היוד-גימלים, ואניח כי גם מזכירינו, כמו מלכות היופי רוצים שלום עולמי, צדק לכל ועדיפות עליונה לחינוך. רק לא מתחשק להם לעמוד בפני נציגי הקבוצים ולהעמיד בפניהם עמדה המעדיפה את הרצון על החשק. זו הנקודה בה הישות האמורפית הזו המכונה 'ציבור' אמורה לגרום להם לסגור את הפער בין החשק לרצון, בכיוון ההפוך לשם שינוי. האם זה תקף גם למקרה הכללי יותר, הלאומי? כן, אבל פחות. הפתרון שם הוא ניקוי אורוות מסיבי. היום קרב, אל ייאוש.

 

למאמרים של אודי מנור

נכתב בתאריך
9/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו