עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כולה אבן עם נצנצים - מה יש באבן יהלום שמישהו מוכן לשלם עבורה 16 מיליון דולר ומה זה מלמד על החברה שבה אנו חיים ועל סדר יומה התרבותי. וגם: פרידה מישראל רפפורט

כולה אבן עם נצנציםמה יש באבן יהלום שמישהו מוכן לשלם עבורה 16 מיליון דולר ומה זה מלמד על החברה שבה אנו חיים ועל סדר יומה התרבותי. וגם: פרידה מישראל רפפורט

מאת עזרא דלומי - 19.11.2007

 

בשבוע שעבר דווח, ברעש וצלצולים, על יהלום של 84 קראט שנמכר בשווייץ בלמעלה מ-16 מיליון דולר – מחיר שיא. חזור: 16.2 מיליון דולר. ואני, ההדיוט, שב ושואל את עצמי מה יש בחתיכת אבן נוצצת שעושה אותה שווה 16 מיליון דולר. מה יש ביהלומים בכלל, שאנשים מוכנים להיהרג עליהם, שקמים קרטלים עולמיים לנהל אותם ולסחור בהם, ושבאפריקה מעניקים השלטונות זיכיונות לחציבתם תמורת נשק שבו השבטים הורגים זה את זה, במה שזכה לכינוי "יהלומי הדמים".

 

לעזאזל, הרי אי אפשר לאכול את זה, אי אפשר לבנות מזה שום דבר, זה לא דלק שמחמם או  מקרר, זה לא רהיט שימושי, זה לא אמצעי ייצור, זה לא מועיל לכלום, בטח לא ביחס כלשהו למחיר ששולם עליו – 16 מיליון דולר.

 

זו גם לא יצירת אמנות של איזה צייר או פסל גאון, אף כי גם כאן יש מחירים שנשמעים מטורפים למי שלא למד לספור במיליונים. תמונה או פסל – אם לא מאכסנים במרתף - אפשר לפחות להציג באיזה שהוא מקום, לתלות על איזה קיר, כדי שאנשים יוכלו לשטוף את העיניים, להתרשם, ליהנות, וגם לצקצק בשפתיים ולהתפעל, בהעמידם פני מבינים בנבכי נפש האמן.

 

אבל  יהלום ב-16 מיליון דולר?? מה העניין?? מה עושים אתו??

האמת שכלום. הרוכש לא יסתכן בתלייתו על צוואר זוגתו או בענידתו לה כטבעת, שכן היא מייד תהווה יעד מועדף לשודדים, ותיאלץ להסתובב עם שומרי ראש. וגם אם יתלה אותו על צווארה, אז מה? אז תהיה לה אבן עם נצנצים על הצוואר, כמו כמה חיקויים הנמכרים בעשרה שקלים היחידה בבזארים.

בסופו של דבר בעל היהלום יחביא אותו בכספת וירוץ לספר לחבר'ה ש"שלו הכי גדול".

בעצם, בשביל זה הוא קנה אותו, בשביל עיסוי האגו. כי מה יעשה אותו רוכש - בעלים של ענק הלבשה - עם 16 מיליון דולר "מיותרים", אחרי השלב שאחרי היכטה והמטוס הפרטי?

 

***

היהלום הזה הוא כמובן רק משל. הנמשל הוא הרצון המטריף את דעתם של אנשים "להראות לאחרים", להוכיח ש"שלי הכי גדול".

האמת, בהרבה תחומים אין רע בדחף להשיג, ברצון להיות "גדול". לעתים הוא מצמיח סופרים חשובים, מרחיב התפתחות מדעית, מניב תגליות ארכיאולוגיות. הדבר הזה נאמר למרות שחלק גדול מן ההישגים הללו הם פרי עמלם של אנשים שפעלו בצנעה, או שהישגיהם התבררו רק בדיעבד, לעתים לאחר שנים ודורות.

ואולם, ככל שזה מגיע לתחום הכסף והנכסים, הדחף להשיג עוד לאחר שהכל כבר הושג - הופך לסתמי, קיטשי ומעורר דחייה.

 

לא קראתי "וואו", כשראיתי את דנקנר ותשובה לוחצים על הכפתור האדום ומפילים בווגאס בית הימורים גדול כדי לבנות על חורבותיו קזינו גדול עוד יותר; גם לא כשאחד העופרים, או הפישמנים, או הלבייבים הקים או קנה עוד שרשרת קניונים נוצצת במזרח אירופה, הנראית כמו חצ'קון מזכוכית, הכופה עצמו על סביבתו.

תמיד תהיתי לשם מה זקוקים אנשים למיליון העשירי (למשל), לאחר שעשו את המיליון התשיעי  זה בוודאי נכון לגבי השאלה לשם מה זקוקים האנשים למיליארד השני והשלישי והרביעי והחמישי. האמת?? בשביל כלום! בעצם לא בשביל כלום, כי את המיליארד החמישי צריך בשביל שיהיה השישי ואת השישי בשביל השביעי והשמיני והתשיעי והעשירי. נו, ואז מה?

 

בסדר, די לתמימות: בסופו של דבר הכסף העודף הזה הופך לכוח פוליטי מזוקק. הוא קונה השפעה, מניב עצמה, מעניק כוח שליטה, משמן מערכות, פה ושם משחד. אבל בשביל מה? בשביל מה, אתם שואלים?? תמיד בשביל להקל את הדרך אל המיליארד הבא. זהו מעגל סגור שנמצא בתהליך השמנה מתמיד. התכלית היא ההתנפחות: של הגוף והאגו כאחד.

 

בסופו של דבר, יותר משבביזנס ובכספים ובשליטה עסקינן, זהו עניין תרבותי. התרבות שלנו סוגדת למיליארדרים. אנחנו חיים בתרבות שבה במדרג הערכים שלנו הכסף ובעלות על נכסים נמצאים בטופ שבטופ. הלכנו עם זה עד הקצה. בגלל זה כל השאר נמצא מתחת: החינוך, הרווחה, הסולידאריות, הצדק, התרבות, הספורט (הממשי, לא העסקני). מה שלא מניב כסף מיידי - השקעה שתתן פרי בעוד עשר שנים היא מזמן פאסה - הוא נחות. וזה רק הולך ונעשה רע.

 

***

אנחנו זקוקים קודם כל למהפך תרבותי. לאיזה רנסנס שישחרר את תודעתנו מעריצותה של "כנסיית הכסף". אנחנו צריכים לאמץ אמירה: "תקפצו לנו עם כל העושר שלכם, עם מצעדי המשפיעים של 'דהמרקר' ו'גלובס' ו'פורבס' ו'מודיס' וכל מדרגי הדירוגים, כאן ובכל העולם. זה לא מזיז לנו."

 

אני נזכר איך כילדים, בתל-אביב של סוף שנות החמישים, כשהתחילו לבנות ברחוב דובנוב שרשרת בתים לכל מיני עשירים חדשים, עברנו ברחוב ולעגנו להם. הייתה אז פרשת ג'ימי לוי – תעשיין טקסטיל שגר שם -  אשר זיעזעה את המדינה. היום אנחנו בולעים שלוש פרשיות כאלה לארוחת בוקר ובקושי מרגישים. זה מזמן מחליק בקלות, נימוח בפה.

 

תגידו תמימות?? נכון, ילדים הם תמימים. מצד שני, צריך תמימות בשביל לעשות מהפך שנראה, לכאורה, בלתי אפשרי. שהרי מי שאיננו תמים מפעיל מייד שיקולי  "עלות תועלת" ואומר: זה לא ילך, השכר ייצא בהפסד, אי אפשר לנצח  – עדיף להצטרף, ועוד קלישאות כגון אלה.

צריך קורטוב של תמימות בשביל להאמין. אמונה מכילה בתוכה גם תמימות. השאלה, כמובן, לאן לוקחים את התמימות, מה עושים עם האמונה. בשם האמונה קרו וקורות גם זוועות. מצד שני, את האצבע בסכר נעץ ילד תמים שהאמין בבלתי אפשרי. וגם הקריאה "המלך עירום" באה מפי ילד תמים שהכריע את המיתממים.

 

***

הרשימה הזאת נכתבת לכבודו של ידידי ורעי ישראל רפפורט, לכבוד פרידתו מניהול אתר הקיבוצים אותו ייסד לפני כעשר שנים ובתוך זה גם פרידה מאתר שווים אותו הקים וניהל במשך שלוש שנים. אני מניח שהוא יסכים לרוחה של הרשימה, אף כי עבורו - כחובב מרקס וקיינס – היא לא יותר מעוד הערת שוליים על מה שהרבינו לעסוק, לדון ולדוש בו.

 

הרבה שעות של "אפרכסות צמודות" היו לי אתו כעורך האתר: תיקונים, הגהות, תגובות, ויכוחים על גבולות חופש הביטוי – אבל לא משהו מן החריג במערכות כאלה. פה ושם היו לחצים, אבל לא זכור לי שפסלנו משהו בגינם. "עיגולי פינות" -  היו במשורה.

בעצם לא יכולתי לקוות למנהל טוב יותר ומקצועי יותר ולקורא מפרגן יותר. ישראל נתן הכל, בכל זמן, כל הזמן.

לא במקרה, כשעמדה על סדר היום הקמת אתר חדש למכון ממרי שבו אני עובד – הכתובת הטבעית שלי היתה ישראל  וחברת "מגוון",  מקום עבודתו החדש. כך שהקשר בינינו יימשך.

 

תודה ישראל, היה לי לעונג.

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
19/11/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו