עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קשה לדמות אנשים כיוספטל, בר יהודה, ציזלינג, בנטוב, קדיש לוז, גבתי ובן אהרון, שוכרים לעצמם משרד פרסום על מנת לפאר את דמותם בסיסמאות נבובות, כפי שעושים בימינו המתמודדים על תפקיד ראש מועצה אזורית

חדשני - אזורי

 

קשה לדמות אנשים כיוספטל, בר יהודה, ציזלינג, בנטוב, קדיש לוז, גבתי ובן אהרון, שוכרים לעצמם משרד פרסום על מנת לפאר את דמותם בסיסמאות נבובות, כפי שעושים בימינו המתמודדים על תפקיד ראש מועצה אזורית

 

מאת פלג מור, 9.11.2007

 

פרק בפני עצמו בתהליך חדלונה המדאיב של התנועה הקיבוצית הוא פרק החיקוי מתוך התבטלות, התפוררות זהותה העצמית לטובת אימוץ אורחות חיים זרים ומנהגים חיצוניים. דוגמה בוטה במיוחד מופיעה כאן, בשטח פרסומי בעיתון 'שווים'. הכוונה היא לפרסומים האישיים הקשורים במאבקים המתנהלים עתה על ראשות המועצות האזוריות לקראת הבחירות שיערכו בסוף החודש. מרצ, ראשונה תמיד לאמץ בששון כל ביטוי אופנתי של תקינות פוליטית, הגדירה כציפור נפשה את הפיכת הבחירות לראשות המועצות האזוריות לבחירות אישיות. טכנית, הכוונה היא להרחבת הגוף הבוחר, מנציגי הישובים המכהנים במליאת המועצה לכלל תושבי האזור. כך, באדיבותה של מרצ, נכנסו אל תוך הישובים בכל מועצה שמתקיימות בה בחירות אלה, סממניה האופייניים של מערכת בחירות חיצונית: היריבות האישית; השמצות של המועמדים אחד על משנהו; יריבות בין יישוביהם השכנים של המועמדים; עליית המתח המובנה ממילא בין סוגי הישובים במועצה כמו מושבים לעומת קיבוצים, ישובים יהודיים לעומת כפרים ערביים;  שימוש שעושים המועמדים לטובתם בטענות מסורתיות על קיפוח ואפליה המחדד את ההבדלים והמתחים הקיימים ממילא בין התושבים על רקע מוצאם האתני ומצבם הכלכלי; כניסתה של תרבות ההבטחות ללא כיסוי שכמותן מפזרים המועמדים בכל מערכת  בחירות, הנגועה ביסוד של הולכת שולל ואי הגינות ; הוצאת כספים בזבזנית על משרדי הפרסום שתפקידם לעטר את תצלומו המצודד, נאמר, של המועמד, בקלישאות נבובות וסיסמאות של הבל, כמקובל בכל מערכת בחירות.

***

האם עצרו רגע תומכי החוק  ומחיליו לשאול האם באמת מתאימה לנו צורת הבחירה הזו ומה שהיא מביאה עימה? האם מערכת בחירות מסוג זה הולמת את ההתיישבות הכפרית?  או אולי גברו גם הפעם שיקולי החדשנות האובססיבית והשינוי בכל מחיר, כאשר העיקר הוא אימוץ נוהגים חיצוניים במקום אלו שלנו עליהם אבד, לכאורה, הכלח?

בשיטה הקודמת, דמוקרטיה של נציגים, בחרו בעלי התפקידים בקיבוץ היושבים במליאת המועצה את העומד בראשה.

אמנם לא היתה בכך מעורבת ציבורית רבה, אך היושבים בגוף הבוחר הכירו בדרך כלל את המועמד מפעילותם האזורית המשותפת ולכן נמנע הצורך במערכת בחירות אישית על כל תופעותיה המכוערות וההוצאה הכספית הכרוכה בה.

 המעבר לבחירות אישיות אינו בא לבד, ניצבת מאחריו התרבות המערבית העכשווית הגורסת הבלטת האישיות ומקומה על פני כל גורם אחר. בעידן קץ האידיאולוגיה, כאשר המועמדים מייצגים פחות או יותר אותה תפיסת עולם ובאים מרקע חיים דומה, מה שנותר הוא לנסות ולחדד את ההבדלים האישיים ביניהם.

 

בעת האחרונה חברו להם שניים לפגיעה ביחד הקיבוצי, לחיסול אותה הוויית חיים בה היה מקום רב ל'אנחנו': האחד הוא הבלטת 'אני' במקום 'אנחנו', דבר הבא לידי ביטוי למשל בבחירות האישיות וחיקוי כל מה שמתלווה אליהן מחוץ לקיבוץ; השני הוא התגבשותן של קבוצות חברים חזקות ואליטיסטיות בתוך הקיבוצים הדורשות לקבל לעצמן, וגם מקבלות, נתח גדול יותר מהקופה הציבורית לעומת חברי הקיבוץ האחרים. גם קבוצה כזו היא 'אנחנו', אלא שעומד מאחריה אינטרס קבוצתי צר. שתי התופעות מפוררות מבפנים את היחד הקיבוצי ותפיסת העולם שראתה בקיבוץ יחידה אחת בעלת אינטרס משותף  המקיף את כל החברים מתחלפת אט אט בהבנה שבהחלט יתכן שהאינטרס של חבר אחד אינו זהה יותר לזה של חברו, אם שייכים הם לשכבה סוציו אקונומית שונה.

***

'אדיו סנטו' (אלוקים הקדוש) קרא בתדהמה סבי התל אביבי, יוצא סלוניקי, כאשר ביקר פעם את בנו במחנה עבודה ביגור וזיהה שמגיש המזון מעגלת החלוקה בחדר האוכל אינו אלא כבוד השר בר יהודה. בוודאי יאשימו אותי מחדשי הקיבוץ בשמרנות ואטימות, ואולי אף ישלפו כנגדי את הגדול והנורא מבין האישומים שבאמתחתם, ה'פחד מפני שינוי', אם אומר שלעיתים מתגעגע אני לאותה חבורה צנועה של שליחי ציבור שמקומה הברור היה בין חבריה לקיבוץ למרות מעמדה החיצוני הרם: יוספטל ובר יהודה, ציזלינג ובנטוב, אשכול וקדיש לוז, גבתי ובן אהרון..  קשה מאד לדמות מישהו מחבורה זו שוכר לעצמו משרד פרסום על מנת להודיע בשער בת רבים את מעלותיו ולעטר את דמותו בסיסמאות נבובות. או לדמות אותם משתייכים, כל אחד בקיבוצו, לקבוצה אליטיסטית הדורשת לעצמה.   בזמנו ניתן דגש חזק, אולי חזק מדי, למושגי היחד והאנחנו בהם נכלל הקיבוץ כולו. היום עברה המטוטלת לקיצוניות השנייה, הדגש מושם על האישיות והפרט, ועל קבוצות מסוימות המוצגות כמורמות מחברי הקיבוץ הרגילים.  למעשה הולכים אנו וקרבים לסדר החיים המקובל בחברה העירונית הסובבת אותנו ואותן בחירות אישיות ומה שקורה סביבן הוא דוגמה לכך.      

 

מעניין, אין היום שרי ממשלה חברי קיבוץ, נדמה לי שאף לא סגנים. היתכן שמשקלנו בחברה הישראלית ומעמדנו בה דווקא הולך ויורד ככל שאנו מאמצים לנו את אורח החיים המקובל בה ?

 היתכן שככל שאנו מחקים מתוך התבטלות את הסביבה  החיצונית לקיבוץ, נוטשים את ערכינו הייחודיים מפני ערכיה, כך חשיבותנו בה דווקא פוחתת  ?

 

 

למאמרים של פלג מור
 

נכתב בתאריך
9/11/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו