עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בעד אולמרט - "חטאו" של אולמרט שרצה למכור את בנק לאומי למשקיע אסטרטגי שמבקש להחזיק בו ולא למשקיע פיננסי שרוכש אותו כדי למכור הלאה. זו הסיבה להתנפלות עליו

בעד אולמרט

 

"חטאו" של אולמרט הוא בכך שרצה למכור את בנק לאומי למשקיע אסטרטגי שמבקש לקנות שליטה בבנק ולהחזיק בו ולא למשקיע פיננסי שרוכש אותו כדי למכור אותו הלאה ולהפיק רווח מהעסקה. זו הסיבה להתנפלות עליו

מאת מיכה אשחר - 8.11.2007

 

ב-19 באוקטובר השנה התפרסם מאמר במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", מאת מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת. הכתבה עוסקת בפרשת מכירת בנק לאומי, והיא איננה מתארת את אולמרט באור חיובי. להיפך, היא מחשידה אותו במעשים פליליים במהלך מכירת הבנק.

 

עם זאת, בפסקה אחת מתוך הכתבה, מובא תיאור השופך אור קצת שונה על העניין. הביאורים שבסוגריים, גם הם מובאים במקור:

"פישר וזליכה הבינו שאולמרט מנסה להחליף את השיטה: במקום לנסות למכור את הבנק למשקיעים פיננסיים (שרוכשים את הבנק ולאחר מכן מוכרים אותו הלאה, כדי להפיק רווחים מהעסקאות), הוא רוצה למכור אותו למשקיע אסטרטגי (שמבקש לקנות שליטה בבנק ולהחזיק בו)."

 

כמובן, ההמשך מתאר את המהלך של אולמרט בתור מעשה פלילי, שנועד לעזור לחברים – ותו לא. נניח לכך בשלב זה.

 

אותו זליכה, מתברר, היה מעורב במהלכים נוספים שבכוחם להנזיל נכסים פיננסיים של מדינת ישראל ולהפוך את השוק ליציב עוד פחות ממה שהוא היום. בשוק זה, אני מזכיר, נמצאות השקעות קרנות הפנסיה שלנו, קופות הגמל, קרנות ההשתלמות וכל שאר האמצעים החיוניים לקיומו של המעמד הבינוני.

 

בין היתר יזם זליכה מהלך יחד עם פישר, אשר שינה את מדיניות הגיוסים וניהול החוב של המדינה. אם המדינה מגייסת הון באמצעות אגרות חוב (אג"חים) לטווחים ארוכים, אמר זליכה, ינפיק משרד האוצר בשם הממשלה במקומן איגרות חוב לטווחים קצרים של בין שלושה חודשים לשנה. כל זה מגדיל מאוד את התנודתיות בשוק ההון.

 

מצד שני, השוק הופך טרף קל עבור מי שיש לו, מצד אחד עוצמה פיננסית ומצד שני קשרים טובים עם מקורות מידע. במילים אחרות, מרווח המכה שיכול ספקולנט לעשות, גדל באורח משמעותי.

 

אני הבנתי מכל זה משהו אחר ממה שהאדונים גילת ודיין והגברת שבת, היו רוצים שאני אבין: אולמרט לא מוכר את הנכסים הפיננסיים של מדינת ישראל בקלות, דווקא לאותם אנשים שרוצים להעביר אותם בקלות לספקולנטים. צריך לומר שבנק גדול כמו בנק לאומי, איננו עוד בית עסק עם רישיון לציפוי מתכות או קליית פיסטוקים. מדובר בעניין מאוד מאוד אחראי. בעזרת בנק אפשר לעשות הרבה מאוד דברים, ואם מישהו רוצה להעביר את הבנק דווקא לידיים בלתי ידועות, אני כבר לא מאמין לו.

 

חשד אחר שמועלה כלפי אולמרט הוא בפרשת מרכז ההשקעות. אני נאלץ להשתמש כאן בהרבה רצון טוב ואיפוק כדי לא להעלות על הכתב את כל הניסיון, שלא לומר המרירות, שצברתי בקשר עם נציגי ממשלה ותקציבים המיועדים לעידוד השקעות.

 

מדובר בכסף שחלקו שימש פעם – כשממשלה ניהלה מדיניות, ולא רק בדקה שמא תוקם נגדה וועדת חקירה – לפיתוח. למשל, יצירת מקומות עבודה חדשים באמצעות קידום טכנולוגי ומדעי. למשל, פיתוח תשתיות תחבורה ואנרגיה. למשל, הרחבת בסיס הידע בנושאים שמשמשים לקידום תעשייה וחקלאות.

 

מאז עברו כמה שנים והוחלט שאין זה מתפקידה של ממשלה להיות עד כדי כך אחראית למה שנעשה. מצד שני אי אפשר היה – כך סברו אז – להשאיר את המשק להתחרות ביבוא ממדינות, שבהן הממשלה דווקא כן פעילה בעידוד היצוא. חלק קטן מאותם תקציבים עבר למתכונת של עידוד השקעות: אם אתה משקיע כסף בדבר-מה, שעומד ברשימה של קריטריונים, תקבל חלק מהשקעתך חזרה.

 

עמידה באותם קריטריונים, כמו גם קיומו של מנגנון בקרה, הם כורח המציאות ואין לגנותם. אבל דרך החתחתים שנאלץ יזם לעבור – ויהיה זה קיבוץ, בעל משק במושב או תעשיין – כדי לזכות במענק שמגיע לו מתוקף חוק, היא לעתים חוויה שאיננה מעודדת השקעה כלשהי. עובדתית, בחלק גדול מאותם תקציבי השקעה לא נעשה שימוש, כלל!

 

אולמרט חטא בכך שדאג, שאותו כסף אכן ישמש להשקעות, ולא יישאר כאבן שאין לה הופכין בסעיף תקציבי עלום.

 

המלחמה של עוזי דיין – ואחרים – באולמרט, אולי יש לה רקע נוסף, שלא כולו הובא לידיעתנו. אני מציע לחשוב על כל זה פעם נוספת.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
9/11/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו