עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מר ביטחון, מר חינוך - כמה הערות נוכח מחדל השביתה הנוכחית
מר ביטחון, מר חינוך

רבין, מר ביטחון, הבין היטב את חשיבותו של החינוך לאיכות החיים, לעומק הרוחני, למחקר ולמדע, לביטחון הקיומי, וגם לשוויון בין אזרחי המדינה ולצמיחה הכלכלית. כמה הערות נוכח מחדל השביתה הנוכחית

מאת אלישע שפירא - 7.11.2007 

 

רשימה זו נכתבה ביום שאחרי העצרת לציון 12 שנים לרצח רבין, ולאחר ארבעה שבועות לשביתת המורים בבתי הספר העל יסודיים. חודש ימים משוטטים ילדי ישראל ברחובות וראש הממשלה הנוכחי עדיין אינו סבור שזו בעיה שלו. יותר נכון, שזו בעיה של כולנו – אזרחי מדינת ישראל, וראש הממשלה אינו משוחרר מלטפל במה שהוא בעיה של כולנו. כמה בולט המחדל על רקע העצרת במוצאי השבת האחרונה ועל רקע מה שנאמר וסופר שם על ראש ממשלה אחר. כל אחד מהדוברים בעצרת וכל הכותבים בעיתונים, לפני ואחרי העצרת, תיארו את תקופתו של רבין כ"תור הזהב" של החינוך בישראל. לא שלא היו בעיות גם אז, וכמובן שמחדלי החינוך אינם נוצרים ואינם נמחקים בקדנציה אחת של ממשלה, טובה או גרועה. הציון הגבוה שקיבל רבין - "מר ביטחון" - על תרומתו לחינוך, היה בזכות יכולתו לקבוע סדר עדיפויות ברור, ששם את החינוך אפילו מעל לביטחון. ובישראל זה לא פשוט גם למי שאינו "מר ביטחון".

 

 הוא עשה זאת היות והוא הבין את חשיבותו הרבה של החינוך למכלול החיים בישראל. את משמעותו לאיכות החיים, ליצירת ה"הון האנושי והחברתי", לעומק הרוחני, לצבירת הידע, להישגים במחקר ובמדע, לביטחון הקיומי, וגם לשוויון בין אזרחי המדינה ולצמיחה הכלכלית, כפי שיוסבר בהמשך. חשיבותו של החינוך לכל אלו, לא במונחי השנה הקרובה או הקדנציה הנוכחית, אלא כהשקעה לדורות. על כך אומר הפתגם הסיני החכם: "מי שדואג לשנה זורע חיטה, מי שדואג לשנים נוטע עצים, אך מי שחושב לדורות מחנך אנשים".

 

איש לא הזכיר בהקשר זה את שרי החינוך שכיהנו בממשלתו של רבין, למרות שהיו אנשים ראויים, היות וראש הממשלה הוא שהיה האחראי על סדר העדיפויות הלאומי. הוא שקבע את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. על רקע ההחלטה האמיצה, הרואה למרחוק, של יצחק רבין אז, בולט בכל חריפותו המחדל של ראשי הממשלה מאז ועד היום ושל אולמרט היום, באי הבנת האחריות המוטלת עליו להחזיר את מערכת החינוך לעבודה תקינה ולעשות את כל הנדרש כדי לקדמה ולשפרה. 

 

***

בישראל מוכת הפערים יכול היה החינוך לתרום לצמצום הפערים ולחיזוק הסולידאריות ורוח השותפות. מדינת ישראל אינה רק מהמובילות בפערים, היא גם מהמובילות בקשר שבין ההשכלה (הפורמאלית) להשתכרות. במצב זה כל פגיעה במערכות החינוך וההשכלה, שבהכרח מכבידה ובולמת יותר את האוכלוסיות החלשות, מנציחה או מגדילה את פערי ההשכלה ובכך תורמת להעמקת הפערים הכלכליים. זו לא היפותזה תיאורטית בלבד, זה מה שקורה אצלנו בפועל, כפי שעולה ממצאי המחקר שנערך במרכז לצדק חברתי ע"ש חזן.

 

המצב יכול היה להיות שונה לו השכלנו לצמצם את פערי החינוך וההשכלה ובאמצעותם למשוך חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה כלפי מעלה ובכך לגרום לצמצום הפערים הכלכליים ולחזק את החברה כולה. כל מי שמתבונן בתהליכים החברתיים, אינו יכול שלא להבחין בקשר שבין העוני והפערים לאלימות, לפשיעה ולהשתמטות משרות בצבא ומתרומה לחברה. אמנם, הבולטים שבין המשתמטים הם "גיבורי התרבות" המתוקשרים, אך הרבים באים מקרב אוכלוסיות המצוקה והעוני.

 

***

מחקר מעניין נוסף, שנערך במרכז לצדק חברתי, עליו דווחנו כאן כבר בעבר, בדק את המתאם בין הצמיחה הכלכלית לשוויון. המחקר השווה בין 60 מדינות, מכל התרבויות, הדתות, שיטות השלטון, רמת התפתחות הטכנולוגית והמיקום הגיאוגרפי. הממצאים ה"מפתיעים" לכאורה, הורו על מתאם גבוה בין השוויון לצמיחה הכלכלית לאורך זמן. הדבר נכון בוודאי לגבי ארצות סקנדינביה, "הסוציאל-דמוקרטיות", אך לא רק שם. ההסבר העיקרי לקשר שבין יותר שוויון (פערים נמוכים) לצמיחה כלכלית, מעוגן בהשקעה בחינוך ובהשכלה. המדינות היותר שוויוניות מתאפיינות בהשקעה רחבה יותר בחינוך ובהשכלה ובכך הן הרחיבו והעמיקו את ה"הון האנושי והחברתי" שלהן, המנופים היותר משמעותיים לצמיחה כלכלית.

***

על ראש הממשלה להתעשת ולהוביל לפתרון מהיר של השביתה. להחזיר את החינוך למקומו הראוי ולקדם פתרונות, לטווח ארוך, לבעיות המהותיות של מערכת החינוך. כך גם התנועה הקיבוצית אינה יכולה לשתוק מול המשבר המתמשך בחינוך. העובדה שאנו מפולגים היום בין שלוש מפלגות פוליטיות אינה משחררת אותנו מהשתתפות בדיון הערכי, ארוך הטווח, על עתיד החינוך בישראל. היא אינה מאפשרת לנו להימנע מללמוד את העובדות ואת עמדות הצדדים ומהשמעת קולנו לגבי מאבק המורים, המשבית את ילדי ישראל מלימודיהם זמן כה רב.

 

 

למאמרים של אלישע שפירא
 

נכתב בתאריך
7/11/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו