עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא להיות בורג קטן - חופש הביטוי הוא סוגיה לא פשוטה במשטר דמוקרטי. אך לא פחות חשובים הם הקווים האדומים שאין לחצותם. בפרסום מאמרו של גדי גולן, הכולל המלצה לרצח שבויים, נחצה קו אדום ולכן אני בוחר לעזוב את האכסניה שפרסמה את הדברים

לא להיות בורג קטן

מאת דודו פלמה, 31.10.2007

 

חופש הביטוי הוא סוגיה לא פשוטה במשטר דמוקרטי. אך לא פחות חשובים הם הקווים האדומים שאין לחצותם. בפרסום מאמרו של גדי גולן, הכולל המלצה לרצח שבויים, נחצה קו אדום ולכן אני בוחר לעזוב את האכסניה שפרסמה את הדברים

 

 

מאמרים דוחים מסוג המאמר שפורסם תחת שמו של גדי גולן, שבו הוא משגר המלצה חמה לרצח שבויי מלחמה (הרבה זמן לא נפגשתי בשילוב דוחה כל כך של רוע ובאנאליות), מזכירים לי את דבריו של השופט לואיס ברנדייס ש"אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר לאמת". אני מניח (אני מקווה?) שלעורך (עזרא ידידי) הייתה דילמה לא פשוטה כאשר החליט לפרסם את התועבה הזאת הקוראת לביצוע פשעי מלחמה (בערך כמו הדילמה האם לפרסם ריאיון "בגובה העיניים" עם יגאל עמיר, או לחילופין אם לפרסם את הקלטת הקוראת לשחרורו). אבל לאחר שהכריע לפרסם את הדברים, הוא הניח בכך למעשה את הדילמה לפתחי. ומאחר שאימא שלי (ניצולת שואה עם קבלות), כבר לימדה אותי שמי שהולך לישון באותה אכסניה עם אנשים מסוגו של גדי גולן, מתעורר בבוקר כשהוא מתגרד מפשעי מלחמה, אני בוחר לעזוב את האכסניה. מה לעשות, אני לא אוהב להתגרד בבוקר.

 

חופש הביטוי הוא סוגיה לא פשוטה במשטר דמוקרטי. אך לא פחות חשובה מחופש הביטוי היא המשימה לסמן קווים אדומים שאותם אין חוצים. בכלל, נדמה כבר שהחברה הישראלית איבדה את הצורך בקווים אדומים. ואם לא איבדה את הצורך, הרי שאיבדה את משמעותם. ולכן כדברי פרידה, וכדי לנסות להניח מעט נוגדנים על המקום שזיהם גדי גולן, אני מביא סקירה של ידידי אביהו רונן (שהוא היסטוריון צבאי בעברו) על הטבח בכפר קאסם, אולי כדי שהמילים המרפאות של השופט בנימין הלוי על תפקידי החייל הישראלי, יהוו משקל שכנגד דברי הבלע וההסתה, שנכתבו תחת המעטה הדק ומעורר הסלידה של מורשת הקרב של גדי גולן.  נו פאסאראן. הם לא יעברו.

 

(ובקשר לאכסניה, כלומר "שווים", כמו ש"כוורת" כבר שרו בזמנו- היה נחמד...).

 

פרשת כפר קאסם - סקירה מאת אביהו רונן

פרשת כפר קאסם, היא אולי המפורסמת ביותר בין הפרשיות הנוגעות ל"טוהר הנשק" בשל הפרסום הרב שניתן לאירועיה והמשפט בו נקבע פסק הדין העקרוני באשר ל"פקודה בלתי חוקית בעליל".
להבדיל מאירועים קודמים, אירועי כפר קאסם, לאחר שהובהרו במשפט, אינם שנויים במחלוקת. ערב מבצע סיני, בתאריך 28.10.1956 הודיע אלוף פיקוד המרכז, צבי צור, למפקדי החטיבות בפיקודו על המדיניות שנקבעה לגבי האוכלוסייה הערבית. מדיניות זו אמורה הייתה לאפשר לתושבי האזור להמשיך בחייהם כרגיל, תוך שמירה מוחלטת על השקט בגזרה זו, כדי להבטיח את הפעולה בדרום. לפי בקשתו של אחד המח"טים, יששכר (ישכה) שדמי, ניתנה לו הרשות להרחיב את העוצר שהיה קיים אז, על כל שעות הלילה.

בצוהרי אותו יום זימן אליו שדמי את המג"דים, ביניהם שמואל מלינקי, מפקד גדוד של מג"ב שהוכפף לחטיבה. שדמי מסר לו את המשימות והורה על ביצוע העוצר בגזרתו, בין השאר בכפר קאסם. זמן עוצר נקבעו מהשעה 17.00 בערב עד 06.00 למחרת, (שעות העוצר הרגילות במשולש היו מהשעה 21.00 עד 04.00 למחרת). המח"ט הורה למלינקי לשמור על העוצר ביד חזקה, לרבות פתיחה באש. הוא הוסיף והסביר כי מוטב לו הרוג ערבי אחד מאשר הסתבכות במעצרים. כאשר שאל מג"ד אחר, כיצד ניתן יהיה להבדיל בין מסתנן לבין תושב שיצא מביתו, ענה שדמי: "אללה ירחמו."

בקבוצת הפקודות הגדודית שקיים מלינקי, העביר למ"פיים את שעות העוצר, והבהיר כי אין לפגוע באנשים היושבים בבתיהם, אבל יש לירות במטרה להרוג בכל מי שימצא מחוץ לביתו בשעות העוצר. כאשר נשאל על ידי קציניו: "מה באשר לנשים וילדים?" השיב מלינקי: "בלי סנטימנטים." לשאלה: "מה יהיה עם החוזרים מהעבודה?" ענה מלינקי: "דינם כדין כולם". לפי אחת העדויות, ציטט בהקשר זה את אמירתו של המח"ט: "אללה ירחמו."


***

משימת העוצר בכפר קאסם הוטלה על מפקח גבריאל דהאן. דהאן תדרך את חייליו לירות על מנת להרוג בכל מי שימצא מחוץ לבית לאחר תחילת העוצר, ויהיו אלה גברים, נשים או ילדים. מאידך, אסר עליהם להיכנס לבתים ולהרוג את תושביהם בהגדירו זאת כ"רצח" לעומת "הריגה" של מפירי העוצר.

מוכתר הכפר קיבל הודעה מסמל מחלקת החיילים, על הטלת העוצר בשעה 16.30, משמע, כחצי שעה לפני תחילתו. מוכתר הכפר טען, כי כ- 400 פועלים עובדים מחוץ לכפר, וכי לא יוכל להודיע לחלק ניכר מהם על השינוי בשעות העוצר. הסמל לקח על אחריותו את העברת החוזרים לכפר לאחר תחילת העוצר.

בשעה 17.00 נכנס העוצר לתוקפו. עשרות רבות מבני הכפר, שדבר העוצר לא היה ידוע להם, חזרו מהשדות, ברגל ובכלי רכב שונים. שתי חוליות של משמר הגבול, האחת בפיקודו של רב שוטר שלום עופר שהופקדה על המבוא המערבי של הכפר, והשניה, חולייתו של מפקח דהאן שסיירה בג'יפ בין החוליות השונות, פתחו באש על השבים מעבודתם. ברוב המקרים, הורדו החוזרים מכלי רכבם, ולאחר שזוהו כללית כאנשי כפר קאסם, נורו ליד הרכבים.

43 ערבים נהרגו מיריותיהם של שתי חוליות אלה. ארבעה אזרחים ערבים אחרים נהרגו בחלקים אחרים של הכפר. בין ההרוגים היו גם ילדים וילדות, ותשע נשים. רק לאחר שעה של ירי, כאשר דהאן דיווח על המספר הגבוה של ההרוגים, נתן מלינקי הוראה להפסיק את האש, ובכך נסתיימה שפיכות הדמים.

 

***

 

לאורך כל מבצע סיני וכשבוע אחריו הוטל איפול חמור על הפרשה. ורק בתאריך 12.11.1956 פורסמה הודעה רשמית בדבר מספר נפגעים מקרב תושבי הכפרים ששבו לביתם אחרי התחלת העוצר. כאשר התפרסמו פרטים נוספים, מסר בתאריך 2.12.1956 דוד בן גוריון, ראש הממשלה הודעה בכנסת ובה אמר בין השאר:

"העם היהודי וכל טובי האנושות התפארו תמיד - ובצדק, בהוקרת חיי אדם. 'לא תרצח' הוא הצו העליון שנמסר לנו מהר סיני, ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יוקר חיי אדם, בלי הבדל מין, דת, גזע ולאום... אין ערביי ישראל גרים, אלא אזרחים שווי זכויות מעיקרם. חיי כל אדם הם קדושים.. עקרונות אלה נפגעו באופן מזעזע במקרה מחריד זה, ואני בטוח שהכנסת כולה תצטרף להרגשה שניסיתי להביע בדברי אלה, ולא יעשה עוד כך בישראל".

פסק הדין
אך במקרה זה, חשובים היו עוד יותר פסק הדין וגזר הדין ע"י בית הדין הצבאי בראשותו של השופט בנימין הלוי. בפסק הדין שנהפך לאחר מכן לפסק דין עקרוני של משפט המדינה והמשפט הצבאי, קבע ביה"ד כי:

* אין חוק המרשה להרוג מפרי עוצר. החוק מרשה לשומרי העוצר להפעיל כוח ואף לפתוח באש כאמצעי אחרון, אך לא כדי להרוג.

* כלל הוא שאסור לאיש צבא להרוג בלי דין ובלי משפט איש בלתי מזוין שמסר את עצמו לידיו.

* חייל חייב בציות לפקודות מפקדיו ופטור מאחריות פלילית לתוצאות הביצוע. אך יוצא מכלל זה היא פקודה בלתי חוקית בעליל, שהחייל פטור מציות לה, ונושא באחריות פלילית לתוצאות ביצועה.

* פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה בעלת אופי פלילי ברור, כזו ש"דגל שחור מתנוסס מעליה", משמע, שהאדם הסביר, יכול לזהותה ככזו במסיבות הנתונות. [צה"ל בחילו]
ואילו בהתייחסו לטוהר הנשק קבע בית הדין:
"על כל מפקד וחייל לדעת כי נשקו מיועד ללחימה באויב ולא לרצח אוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. שמונת הנאשמים הכתימו את טוהר נשקו של צבא הגנה לישראל".[68]
                                                                                                                         

גזרי הדין:

על יסוד פסק דין זה, נגזרו העונשים הבאים: המג"ד מלינקי נידון ל-18  שנות מאסר; המ"מ דהאן - 15 שנות מאסר; מפקד החוליה עופר שלום - 15 שנים; וחמישה נאשמים ל-7  שנות מאסר. כל אלה אף הורדו לדרגת טוראי. שלושה מהנאשמים זוכו. למרות שביה"ד יכול היה להטיל מאסר עולם, הוא התחשב בעובדה שאף אחד מהם לא היה יוזם הפקודה. בית הדין הטיל עונשים כבדים יותר על בעלי הדרגות הגבוהות יותר, אך בהתאמה לעקרון "הפקודה הבלתי חוקית בעליל" הטיל עונשים כבדים למדי גם על החיילים שהשתתפו ברצח. (בסופו של דבר, אחרי כל ההמתקות והחנינות, לא ישב איש מהם יותר משלוש שנים בכלא).

עניין מיוחד עוררה שאלת הפקודות שניתנו ע"י המח"ט שדמי. בפסק דינו קבע בית הדין, כי המח"ט לא היה מוסמך להטיל עוצר באזור, וכי העוצר שהוטל, בלא זיקה לשום חוק, כרוך היה גם בהוראות פתיחה באש המנוגדות לחוק. גם בעניין הפקודות לפתיחה באש, סבור היה בית הדין כי אשם רובץ לפתחו של אל"מ שדמי, וכי בהוראותיו היתה הפרת המדיניות שנקבעה. לאור קביעות אלה, הועמד שדמי למשפט בבית דין צבאי מיוחד. בפסק דינו מיום 27.2.1959 נקבע כי שדמי לא נתן הוראות לפתוח באש על החוזרים, אך הוא חרג מסמכותו בכך שנתן למלינקי הוראה שממנה השתמע, כי יש לירות במפרי עוצר אפילו עד כדי הריגתם. בנתנו את צו העוצר, חרג שדמי מסמכותו אך ביה"ד ראה בכך עבירה טכנית גרידא. גזר דינו של שדמי - קנס של 10 פרוטות.


***

 

מעבר להיבטים המשפטיים העקרוניים של פרשת כפר קאסם, מן הדין לשים לב לדינמיקה של האירוע. כמו במקרים אחרים, מתגלה גם כאן אחריותה של שרשרת הפיקוד למהלך האירועים. פקודה עמומה מצד המח"ט שאינה אוסרת מצד אחד מפורשות פגיעה באוכלוסייה אזרחית, ומצד שני, מאפשרת פרשנות של הכפיפים כי אמנם מותר לעשות כן ("אללה ירחמו";) מג"ד אחד (מבין האחרים) אשר מתוך שיקולים משלו מחליט לפרש את הפקודה ברוח מחמירה; ומ"מ ומפקד חוליה קשוחים ונחרצים מספיק, כדי להוציאה אל הפועל.

והנה, מן הדין להדגיש כי במערכת הירארכית זו היו אנשים שהפעילו למרות זאת את שיקול דעתם. בפיקוד מרכז היו גם מח"טים נוספים, שלא אמרו "אללה ירחמו"; לשדמי היו כפופים מג"דים נוספים שלא נתנו הוראות לירות כדי להרוג במפרי העוצר; למלינקי היו כפופים מ"מים נוספים שפעלו בכפרים אחרים ואשר לא ביצעו את הוראות המג"ד כלשונן; וכי גם תחת פיקודם של דהאן ועופר נמצאו חיילים שלא עסקו במלאכת הרצח- מצביעות יותר מכל על אחריותם האישית של כל הדרגים בשרשרת הפיקוד עד לאחרון החיילים. לצד כל אחד מנאשמי כפר קאסם, נמצאו לפחות שנים אחרים שבחרו להפעיל את שיקול דעתם בדרך אחרת, דרך שלא תהפוך אותם לפושעי מלחמה. "האדם הסביר" לא הלך למרות הכל בדרכם של שדמי, מלינקי, דהאן ועופר. (עד כאן דברי אביהו רונן)


                                            ***

 

לסיום, זכות המילה האחרונה- חשוב לי להדגיש שדברים מהסוג שכותב גדי גולן, ראויים להיות מוקעים מעל לכל במה אפשרית. בדמוקרטיה חשוב שתהיה הפרדת רשויות. אי אפשר שאדם אחד, ויהיה אפילו קצין מיחידה מובחרת (בעברו המהולל), יכרוך במעשיו שלוש רשויות- מחוקקת, שופטת ומבצעת. זאת לא חוכמה גדולה להזדעזע ממה שקורה בחבל דארפור, לצקצק בלשון לטפוח לעצמנו על השכם ולומר "אצלנו זה לא קורה". אז הנה, גדי גולן מגלה לנו שאצלנו זה כן קורה. (בדקתי את האפשרות להגיש תלונה במשטרה, אך נאמר לי שמאחר שישנה התיישנות על המעשים אי אפשר להגיש תלונה). לכן אני משתמש במוצא האחרון שנותר לי- להתקומם נגד הדברים שנכתבו ולסמן בכך קו אדום על מפתנכם. 

ד. פ.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
31/10/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו