עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

העפילו! - לוין קיפניס הכיר היטב את ההקשר השלילי במקורות של הביטוי "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", כמסמל ניסיון לדחוק את הקץ. ואולם הוא בחר דווקא בו, בשירו 'העפילו', כדי לתאר את המעשה הציוני, המתריס נגד הפאסיביות של הגולה

שיתופי – חדשני / אורי הייטנר

העפילו!

21.10.2007

 

 

 

לוין קיפניס הכיר היטב את ההקשר השלילי במקורות של הביטוי "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", כמסמל  ניסיון לדחוק את הקץ. ואולם הוא בחר דווקא בו, בשירו 'העפילו', כדי לתאר את המעשה הציוני, המתריס נגד הפאסיביות של הגולה

 

 

 

 

אל ראש ההר! אל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לפדויי שבי?
מעבר הר הן זה מכבר
רומזת לנו ארץ צבי.

העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו, אחים עלו -
לב מי יירך ייחת מאבן נגף.
צעד עשו, ראה תראו
פי שניים אנו אז נישגב.

 

"המעפילים", שירו של לוין קיפניס, הוא מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי. שיר זה הוא תמצית התמצית של המהפכה הציונית. יש בו הכל – ההעפלה, ההתרסה על כל מעצור ועל כל מחסום, פריצת דרך לפדויי שבי, האמונה בכוחנו שאין מי שיעצור אותו, אהבת הארץ – ארץ הצבי, הקריאה לאחים להתגבר ולעלות, הגבורה והבוז לפחד, האקטיביזם והמעשה והשגב שעם העשיה.

 

גם קצב המארש של המנגינה, אותה כתב וחנינא קרצ'בסקי, המורה האגדי לזמרה של הגימנסיה "הרצליה", מבטא את רוח המהפכה, בדומה למארשים ציוניים דומים, כמו "פנינו אל הדרך העולה" ואחרים. כששומעים אנו את השיר, האסוציאציה שלנו היא למפעל ההעפלה, העליה הבלתי ליגאלית לא"י בתקופת משטר הספר הלבן של המנדט הבריטי. אולם השיר הוא שיר מוקדם הרבה יותר. השיר נכתב בשנת 1919.

***

בשנת 1919 יצאה קבוצה של חברי אגודת "המכבי" בירושלים ובהם תלמידים של "בצלאל" וחניכי-בית המדרש למורים, לטיול לילי מירושלים מזרחה. נלווה אליהם המשורר לוין קיפניס. בחצות הלילה הגיעו אל הר תלול והתחילו להתחרות ביניהם, מי יצליח להגיע אל ראש ההר.  רובם נשרו בדרך ושלושה, וביניהם קיפניס, הגיעו אל הפסגה. כשחזרו מן הטיול, התיישבו בחבורה יחד עם הפרופסור סוקניק, (אביהם של יגאל ויוסי ידין), והתחלקו בחוויות. התוודע בפניהם קיפניס שזאת היא פעם הראשונה בחייו שטיפס על הר, מפני שילדותו עברה עליו באוקראינה, בחבל ארץ מישורי ללא הרים. הציע לו סוקניק לכתוב על כך שיר, שיהיה שיר לכת לטיולים.

 

קיפניס נענה לאתגר וכתב שיר בהשראת הפסוק מתוך סיפור המרגלים בספר במדבר: "ויעפילו לעלות אל ראש-ההר". תוך חודשים ספורים, הולחנו לשיר הזה שלוש מנגינות. האחת של א.צ.אידלסון הירושלמי, השניה של פואה גרינשפון החיפאי, והשלישית של חנינא קרצ'בסקי התל-אביבי.

 

המעניין בפרשה זו, הוא השימוש שעושה לוין קיפניס במושג ה"העפלה". עד כתיבתו של שיר זה, היה זה מושג שלילי בתרבות היהודית.

 

מי הם המעפילים אל ראש ההר במסורת היהודית? כזכור, משה שלח, במצוות ה', את ראשי 12 השבטים למשימת ריגול בארץ כנען, לתור אותה טרם כניסת בני ישראל אליה. בשובם, עשרה מן המרגלים, זולת כלב בן יפונה ויהושע בן נון, הוציאו דיבת הארץ רעה. "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"א – ל"ג). בני ישראל האמינו לרוב המרגלים ואמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם, י"ד ד'). האל רואה בכך מרד של העם, שלא ראה את גודל השעה, שאין בו אמונה, והוא מבקש להכריתו. בסופו של דבר הוא נענה להפצרות משה, וממיר את העונש בדחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה, עד יתחלף הדור. לאחר שמשה מודיע לעם על העונש, מנסים בני ישראל להוכיח שהם חוזרים בהם והם מאמינים ביכולת להתגבר. "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור: הננו, ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (שם, שם, מ'). משה נזעק ומנסה לעצור בעדם: "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם, ונפלתם בחרב. כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם" (שם, שם, מ"ב-מ"ג). דבריו לא נפלו על אוזניים קשובות: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (שם, שם, מ"ד). והתוצאה: "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה" (שם, שם, מ"ה).

 

בשל סיפור זה, מושג המעפילים וההעפלה הוא מושג שלילי, שמבטא אקטיביזם מוגזם, קיצוני, לא בעתו. המסר של הסיפור הוא לא לנסות לדחוק את הקץ, להשלים עם הדרך המתונה והפאסיבית של ציפייה לגאולה שתבוא בעתה. מסר זה הוא המסר של החכמים ששללו את מרידות הקנאים ובר כוכבא. המסר הזה הוא המסר של שלוש השבועות שנשבע עם ישראל בגלות: לא למרוד בגויים, לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ.

***

לוין קיפניס שהכיר היטב את הביטוי "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", הכיר היטב גם את המשמעות האסוציאטיבית של המושג. לא בכדי הוא בחר דווקא באותן מילים כדי לתאר את המעשה הציוני. הוא ראה במעשה התרסה נגד הפאסיביות של הגולה, של שלוש השבועות. הוא ראה במעפילים מופת של אקטיביזם, של לקיחת הגורל לידיים.

 

הצלחתו הגדולה של השיר, היא הפיכת המושג "מעפילים" למושג הנושא אסוציאציה חיובית, עד שמפעל העלייה הבלתי לגאלית בתקופת המנדט כונה העפלה. גרעיני התיישבות כינו עצמם "המעפילים". מייסדי קיבוץ נתלו לו את השם "המעפיל".

 

מה משמעות המעשה של לוין קיפניס? מצד אחד, זהו מרד לשמו. קיפניס מאמץ את הביטוי שמבטא מרד, והופך אותו, כלומר את המרד, משלילי לחיובי. כן, אנחנו יודעים שחל על כך איסור, שאסור לעלות בחומה, אבל אנו בוחרים במרד, ואיננו מפחדים עוד מהעמלקי ולא מהכנעני, כיוון ש"הדרך מי יחסום לפדויי שבי".

 

אך אין זה מרד נוסח "לא כלום אתמול – הכל מחר", ככתוב ב"האינטרנציונל". אם ב"האינטרנציונל" "ישגב אדם" ממלחמה בה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", קיפניס חוזר אל המקורות ודורש אותם מחדש. הוא אומר שיש עת שבה המעפילים עושים מעשה שלילי, אך יש עת לקחת סיכון ולהעפיל. עת לפאסיביות וקבלת הדין, ועת לאקטיביות ולקיחת האחריות לידינו. זו המשמעות של מדרש – פירוש מחדש של המקור, במקרה זה – המקור המקראי, בדרך שונה, המשרתת את המסר של הדורש. במהפכה שלו, מהפכה היונקת מתוך המקורות, "פי שניים אז נשגב".

***

חלוצי הציונות ראו עצמם כמקימי העם לתחייה. הם שבו למקור – למקרא וראו עצמם מחדשים את ההיסטוריה היהודית שנקטעה עם היציאה לגלות. הם ראו עצמם בני חורין לדרוש מחדש, ברוחם, את המקרא, כפי שעשו לפניהם דורות של דורשים ומחדשים – חז"ל ודורות של פרשנים. היתה זו תעוזה תרבותית ורוחנית ממדרגה ראשונה. השגיאה של החלוצים, היתה שרובם זנחו את המורשת שנוצרה באלפיים השנים שבין התנ"ך לתחייה הציונית. דילוג זה הוא מעשה אנטי תרבותי. תרבות אינה צומחת באוויר אלא היא נבנית נדבך על גבי נדבך. הדילוג על נדבכים רבים בלתי אפשרי. התוצאה היא שהיום התרחקנו גם מהתנ"ך, כיוון שללא הרבדים שבינו לבינינו, הוא רחוק ומנותק. תוצאה נוספת, היא קושי בהבנת התרבות שנוצרה בתקופת התחייה הציונית, ששאבה את חיותה ואת שפתה ממקורות ישראל. הניסיון ליצור תרבות שמתחילה בביאליק ובאחד העם, הוליד דור שאינו מסוגל לקרוא ולהבין את ביאליק ואחד העם. לא בכדי, ההוצאה החדשה של כל שירי ביאליק חייבה לצרף לשירים תרגום ל... עברית. והרי ביאליק עצמו אמר שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת. כך נוצרה נכות תרבותית.

 

את החולי הזה יש לתקן. החזרה לבית המדרש, החזרה למקורות היהדות, נועדה, בין השאר, ליצור את התיקון הזה. אין זה המשך לשטעטל, אלא המשך למפעל ההתחדשות התרבותית היהודית של לוין קיפניס וחבריו, תוך תיקון השגיאות של מפעלם. כפי שהחיבור של החלוצים לא היה בדרך קראית, אלא בדרך של מדרש יצירתי, כך החיבור לתלמוד וליצירה היהודית שבעקבותיו אינו בהכרח בדרך אורתודוכסית, אלא בדרך של מדרש יצירתי. המחדשים והיוצרים בתחום היהדות, הם המעפילים התרבותיים של דורנו. ההעפלה הזאת היא אתגר גדול. "לב מי יירך ייחת מאבן נגף. צעד עשו, ראה תראו, פי שניים אנו אז נשגב".

* תודה לעופר גביש על המידע אודות סיפור כתיבת השיר.

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
21/10/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו