עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גבעה באדום - גבעה בשחור - כמה דברים שחשבתי על הסרט של אידו סלע - "החטיבה שנשכבה על הגדר", שהוקרן השבוע (14.10) בערוץ הראשון

 

גבעה באדום - גבעה בשחור

מאת דודו פלמה, 18.10.2007

 

כמה דברים שחשבתי על הסרט של אידו סלע - "החטיבה שנשכבה על הגדר",  שהוקרן השבוע (14.10) בערוץ הראשון

 

 

 

 

בהרבה מובנים הסרט של אידו סלע, "גבעה באדום", מזכיר מאוד את "החטיבה שנשכבה על הגדר". אבל בהרבה מובנים אחרים "גבעה באדום" הוא כל מה שלא "החטיבה שנשכבה על הגדר". "גבעה באדום" הוא סיפורו של הקרב על תל פאחר ממלחמת ששת הימים. הסרט השני שייך למלחמת יום כיפור. שניהם סיפורי קרב שנדחקו אל מחוץ לתודעה הלאומית. ושניהם מספרים את סיפור זוועות המלחמה וההתמודדות העיקשת והבלתי אפשרית כמעט של אדם החוזר משדה הקרב ומבקש לשוב ממצב של שפיות בלתי אפשרית אל נורמליות שבורה ומרוסקת. וכמובן גם עולה, כמו תמיד בסרטים של אידו סלע, שאלת המחיר שאנחנו נידונים לשלם בחשבון האנושי המצטבר של כל המלחמות שנלחמנו עד היום ונשרטנו בהן ומהן. כלומר, ניסיון אמיץ לענות ביושר על השאלה מה זה עושה לחברה הישראלית. ואידו הוא במאי אמיץ.

בשטח ההשמדה למרגלות מוצב תל פאחר, בתעלות הבזלת ובבונקרים החפורים איבד גדוד 12 של חטיבת גולני את מרבית לוחמיו ומפקדיו. הקרב שהתנהל במלחמת ששת הימים בצפון רמת הגולן נחשב עקוב מדם, משובש, מאולתר ורצוף מעשי גבורה. הקרב בתל פאחר הותיר את היחידה כואבת, מתאבלת ושבורה. יחד עם זאת, בעבור הלוחמים ששרדו את  הקרב- מרביתם עולים חדשים ממזרח אירופה וצפון אפריקה - היה תל פאחר טבילת האש שצרבה בהם את הזהות הישראלית שלהם והקנתה להם תחושה של שוויון מול הצברים והאשכנזים שלצדם לחמו.

מי שראה את הסרט "גבעה באדום" זוכר קרוב לודאי את הסיפור של חמאווי, חייל צעיר ממוצא סורי שמיד עם סיום קורס מכי"ם עלה להלחם בתל פאחר ושם מצא עצמו לפתע, באמצע הקרב,עומד משותק מול חייל סורי שגם הוא משותק מאימת הפגישה. ככה הם עומדים זה מול זה, שני סורים - אחד ישראלי ממוצא סורי ואחד ערבי סורי - עד שחמאווי צועק "שמע ישראל" וסוחט את ההדק ובעוד הוא מרגיש, כמתוך התעלות, איך הכדור כמו יוצא מגופו שלו וננעץ בגופו של החייל הסורי, הוא כבר מוצא עצמו בוכה מצער על שהרג בן אדם. ועוד זכור הקטע שבו חמאווי מספר איך הוא מסתכל על הגבעה המדממת ולפתע היא מתכסה באדום. הוא יודע שזה רק בראש שלו, ועם זאת הוא רואה את זה באופן כל כך מוחשי - ממש כאילו זה קורה באמת.

 הסרט "גבעה באדום" מספר לנו משל חודר והומני על אומץ לב ואנושיות, על הקרבה עילאית וניסיון נואש לשמור על צלם אנוש בסביבה שמתנגדת לאנושיות. משל שאיננו זקוק לתווך באמצעות שום אמצעי אומנותי מודגש ו/או סמל מסומן של במאי שיתפוס אותנו בשערות ראשנו ויכוון אותנו בכוח אל המחיר הנורא שנתבעים לשלם גיבוריו כדי להרוויח אותו ביושר. אין לנו צורך בכל אלה כי המשל הקולנועי בו עשוי טוב כל כך עד שאנחנו כבר מבינים הכל לבד.  

***

גם חטיבה 14 מהשריון, שלחמה במלחמת יום כיפור, ממש כמו גדוד 12 במלחמת ששת- הימים, עוברת סיפור של קרב נורא בו היא שורדת את הגל הראשון של המתקפה המצרית שבאה בגלים של חמש ארמיות, נמחקת כמעט לגמרי, מתרסקת, וכמו עוף החול קמה מבין  הריסותיה וממשיכה להילחם בחירוף נפש עד שהיא מעבירה את המלחמה אל הצד השני של תעלת סואץ (וגם כאן אחד מגיבורי הסרט מספר על הגבעות שכוסו פתאום בשחור). 

ואז, לאחר ששכך ערפל הקרב ושאונו, התברר להם לפתע שהם נותרו עם ערימה של גוויות וצלש"ים ביד, ושהצנחנים של איציק מרדכי, שבכלל לא היו בקרב על "החווה הסינית", גנבו מהם גם את החווה וגם את התהילה. במהלך הסרט אנחנו עוברים מסע מפרך ומייסר, אינגמר ברגמני משהו, הגורם לנו לתהות כמה הקיום האנושי שברירי, ועד כמה דק הקו המפריד בינינו לבין הגהנום שרובץ לפתחנו תמיד באפלת המציאות בה אנו חיים.

כמו ב"גבעה באדום", גם כאן המבחן האחרון יהיה שאלת היחס שנוצר בין הצופה לסרט,  הנבחנת בנקודת הזמן שבה הוא (הצופה) נפרד מן הסרט וחוזר להווה הבלתי נמנע ואל מסקנותיו הנחרצות. בסרט על החווה עולה השאלה, הילדותית משהו והמאוד לא מעניינת לדעתי, למי מגיעה יותר תהילה לצנחנים או לשריון, בעוד ש"גבעה באדום" הוא בסופו של חשבון משל נטו על קיום אנושי במצבי קיצון. זהו משל קוהרנטי שסגור הרמטית ומותיר את חובת הנמשל לתבונתו של הצופה, שהבמאי הנבון סמך עליו שיקיש כבר לבדו מן המשל אל הנמשל. והמשל שבסרט כל כך מהודק לפריים עד שאפילו הסמלים העולים ממנו אינם חורגים מגבולותיו הברורים שסומנו יפה כל כך ע"י אידו סלע, ולכן גם נותרו בסופו של חשבון בחוויית הצופה כחלק אינטגרלי מהרקמה הכוללת של מציאות הסרט. (וזה כולל אפילו את השם "גבעה באדום" הנובע באופן ישיר מדבריו של חמאווי אחד מגיבורי הסרט). הרי שלעומת זאת הסרט "החטיבה שנשכבה על הגדר", עמוס כל כך בסמלים הממוקמים חיצונית לסיפור הנרטיב הראשי של הסרט (מהשחקנית- שמופיעה כדמות חידתית לאורך הסרט לפעמים כשהיא עוטה לבן ולפעמים שחור, לפעמים היא מקוננת ולפעמים שוכבת כגוויה על החול- ועד לאלכסנדר זייד מגבעות שייך אברק וחרתיה. וכמובן גם העיזים החולפות בנון שלנטיות מזרחית על פניו הקפואות של אלכסנדר זייד המשקיפות אל האופק של כולנו. עיזים שהן המקבילה לפרות של קאצ'ה מהסרט "גבעה באדום", למי שזוכר).

 והבמאי מוסיף וחודר בכוח אל טריטוריית הנמשל, (שהיא כאמור שייכת, בחוזה לא כתוב, לצופה), עד שהתחומים בין המשל שהוא הסרט והמציאות כנמשל מתערבבים זה בזה (שזה כשלעצמו בכלל לא נורא) ועולה תחושה מטרידה שהבמאי מבקש להלחים את המציאות, כפי שהוא רואה אותה בעיני רוחו, אל הסרט בקנה מידה של אחד על אחד. (מזכיר קצת את הקרטוגרפים המופלאים בסיפור של בורחס, שרצו לצייר את מפת העולם בקנה מידה שיחפוף לגודלו של העולם. דבר שהוא לחלוטין בלתי אפשרי כמובן. צריך להיות אלוהים כדי שזה יקרה). וכאשר חוקי המשחק, בין אידו סלע לביני כצופה (שנרקמו יפה כל כך ב"גבעה באדום") מופרים, והמרכיבים השונים מושלכים זה בזה בכוח רב בחלל הסרט ומשבשים זה את תחומו של זה, עד שכמעט הם מרסקים אותו לרסיסים, מצאתי את עצמי מעורב פתאום בחוויה שמזכירה מאוד סרטי סנאף.  כלומר מצאתי את עצמי צופה בסרט שאני יודע שהוא דקומנטרי ומשקף מציאות, אך הייתה זאת "מציאות" שנכפתה באופן שרירותי, ושטופלה ועובדה יתר על המידה ע"י במאי שהוא "אלוהי הסרט" הכל יכול. היבריס של יוצר (ויהיה מקצועי ואמיץ ככל שיהיה) היה ויהיה תמיד תבלין שמקדיח את עוגת היצירה.

וזה לא שלא הבחנתי בהקשרים התרבותיים העמוקים שהיו פזורים בשפע וגלויים לעין, לכל מי שראה את הסרט "גליפולי" של פיטר וויר (עם מל גיבסון), וזוכר את הגנרל האוסטרלי היושב באוהל ולוגם כוס וויסקי בעיניים עצומות, כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית שבוקעת מגרמופון גדול בפינה, כשבאותה עת החיילים שלו נטבחים בחפירות ע"י התורכים כתוצאה מפקודה  שאישר. וגם כמובן הקטע המצמרר שבסוף הסרט כשרעמי התותחים ואורות הפגזים המתפוצצים שהבהיקו כזיקוקי-חג בחשכת הליל מעל לספינות המלחמה שבים, מתמזגים באדאג'יו של אלבינוני לכדי תמונה מרהיבה המזכירה התרחשות בגן-שעשועים.

 אך הסרט של אידו, למרות כל ההקשרים התרבותיים, המוסיקה המדהימה והאסתטיות השופעת ממנו, עמוס כל כך בעודף של כוונות ומסרים, עד שהוא מוכרח להתפקע ולהתפזר לכל עבר. וחבל. כי כאשר  לסרט נוצר פוטנציאל תקשורתי מרשים כל כך, ולעומת זה המפגש איתו מוליד תסכול גדול כל כך, בהכרח אתה נותר בסוף הסרט וחצי תאוותך בידך. ואז אתה שואל את עצמך בתימהון גדול על מה לעזאזל הייתה בעצם כל המהומה?

אידו, על הרבה פחות מזה מקימים היום בארץ ועדת חקירה.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
19/10/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו