עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בעד ההתנתקות (מהיהדות) - מרגע שהיהדות המשיחית הורכבה על גזע הציונות, התפרצו תהליכים אפוקליפטיים מחוללי גאולה המשבשים את הדרך ואת האתוס הלאומ

בעד ההתנתקות (מהיהדות)

מאת דודו פלמה, 12.10.2007

 

מרגע שהיהדות המשיחית הורכבה על גזע הציונות, התפרצו תהליכים אפוקליפטיים מחוללי גאולה המשבשים את הדרך ואת האתוס הלאומי הציוני שעוצב לפי מידות רוחם של אבותינו המייסדים, עד כדי איום על המפעל הציוני כולו. תשובה לפלג מור ולאורי הייטנר

 

 

פלג מור כותב לאורי הייטנר בדם ליבו את הדברים הבאים:

"ההתרפסות - תופעה היהודית האופיינית לחיי הגולה, תופעת הלוואי לגלותיות שכבר חשבנו שחלפה מהעולם יחד איתה - הנה היא קמה מחדש לתחייה בכתיבתו של הייטנר. בעבר היא אפיינה את היהודי הגלותי, החי בתוך ניסיון תמידי לשדל את הרשויות ולרצות את הסביבה  הגויית; היום היא מאפיינת סוג של ישראלי חדש החש ריקני ואובד מול אוצרותיה של היהדות, חסר דרך וללא אמירה מול עגלתה הטעונה, כביכול. ישראלי חסר עוגן זה, אורי הייטנר, מבטאו היטב, מתרפס מול סממני יהדות ומול שומרי תורה ומצוות, מקים בתי מדרש חילוניים - יצור כלאיים מוזר כשלעצמו - וחובש את ספסליהם בערגה למצוא בהם 'רוחניות' ומשמעות שאין לו בחייו".

 

כשכותבים מדם הלב אי אפשר שלא להיות צודק. גם אורי כותב מדם הלב, ולכן בעניין הצדק הרי שמהבחינה הזאת הוא עם שניהם. ולכן גם שניהם טועים. צודק פלג באומרו שאם האבות המייסדים (שמא נאמר בני העלייה השניה והשלישית?) לא היו פונים עורף ליהדות, מדינת ישראל לא הייתה קמה. צודק אורי כאשר הוא טוען (כמו ברל כצנלסון בשעתו) שאין לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את מקורותינו התרבותיים היהודיים, רק משום שאחינו החרדים/דתיים לאומיים ניכסו אותם לעצמם.

אבל נידמה לי שלמצות את הדיון בכמה שניהם צודקים, או לחילופין כמה הם טועים, יהיה החמצה גדולה של הזדמנות לברר את הדברים לעומק.

 

ולכן יש לומר בגלוי ובאומץ, ללא מורא וללא משוא פנים, בתשתית הדיון ישנו כאן מאבק חריף, על החיים ועל המוות (התרבותי), בינינו (החילוניים מתוך הכרה) לבין שתי הקבוצות שהזכרתי קודם, על עיצוב האתוס הלאומי. כאשר כל קבוצה מבקשת לעצבו על פי מידות רוחה.

 

לחזור להיסטוריה

"אחד משיאי המהפכה שמחקה את הסובייקט האלוהי מן התרבות העברית נמצא כנראה בתקופת העלייה השנייה. האוונגרד החלוצי שהגיע לכאן עם פליטי מהפיכת הנפל ברוסיה ב-1905, היה בשל דיו לקטוף את פרות המאבק האנטי-קליריקלי בן למעלה ממאה שנה. היישוב היהודי בארץ-ישראל הורכב ברובו מקהילות חרדים שנסמכו על מוסד ה"חלוקה" הידוע והיו שקועות בסטגנציה. חלוצי העלייה השנייה הופיעו לא רק כגייסות המהפכה המדינית של העם היהודי, אלא כמי שביקשו לחולל שידוד מערכות יסודי ולכונן 'חיים יהודיים חדשים' ". (דרור אידר, "הארץ", "תרבות וספרות")

 

ד"ר מוטה שלו (מרדכי שלו) במאמר המהדהד שלו, בו הוא מפצח את חידת "שמחת עניים" שכתב נתן אלתרמן ונקרא "מי מפחד משמחת עניים", מגלה לנו את האמת המסתתרת מאחורי המהפכה הציונית. במילים גלויות הוא קורא למהפכה מלחמת הציונות ביהדות: "הציונות הינה קץ היהדות! זוהי משמעותו של שיר הפתיחה  ל"שמחת עניים"...וזהו גם הפן האחר של הציונות, הסטרא - אחרא שלה, הבשורה הפרדוקסאלית המתלווה אליה במסתרים כמעט מראשית דרכה בווריאציות שונות -  אך מושמעת לראשונה במלוא עוצמתה, בכמה קולות ובראש מורם, במחצית הראשונה של מלחמת העולם השנייה, כמעט יד ביד עם הופעתה של "שמחת עניים", לפניה ואחריה, ודווקא בארץ ישראל: "עדיין לא נאמר דבר למהותה של הציונות" אומר יודקה התימהוני, איש "ההגנה" הנאמן, ב"הדרשה" (של חיים הזז). "היא (כלומר הציונות) הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר הרת תוצאות עצומות, גורליות, ממה שהיא נראית לעין וממה שנאמר בה". לאיזה תוצאות עצומות, גורליות, הוא מתכוון? "אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים שונים זה מזה, ואולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. בוודאי שני דברים הסותרים זה את זה! על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני". מהי אפוא מטרת הציונות? "היא (הציונות) וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר... בבקשה לשים לב: לא חדש לא מחודש אלא אחר"...  

"אני מאמין"! לא לחינם פותח הזז את המשפט הגורלי ב"הדרשה" ב"אני מאמין"! "אני מאמין" חדש לפנינו. את מקום ה"אני מאמין" היהודי... כחלק מי"ג עקרי האמונה של הרמב"ם, תופס "אני מאמין" ציוני המגדיר את עצמו מראש לא רק כלא- משיחי אלא גם כלא - יהודי... הציונות הנה אפוא קץ היהדות שאותה באה להושיע! זהו הפרדוקס הציוני. זהו הניכור הציוני". (מתוך "מי מפחד משמחת עניים", מרדכי שלו)

 

לרצוח את היהודי (שבך)

למעשה ישנה לנו גם עדות אישית מזעזעת, לאופן בו כורת אדם את היהודי מתוכו. וכפי שתיראו למרות שהדבר הכרחי הרי שאיננו קל כלל ועיקר.

נתן אלתרמן בשירו "איגרת" מתאר את המחיר שמשלם היחיד, האינדיבידואל, בתוך מעשה המהפכה המרהיב. במילים מדויקות כסכין הוא משרטט את מעשה הרצח התרבותי שחייב היה לחולל בעצמו כדי שיוכל לקום ולהיות ציוני, ריבוני בארצו:

 

אגרת

לך עיני פקוחות כפתאומיים.

אלי שלי,

אני תמים.

אני זוכר, ברעות השמש על המים,

נולדתי לפניך תאומים.

אלתרמן, במילים ספורות ופשוטות מתאר את השניות שקיימת בו מלכתחילה. "נולדתי לפניך תאומים". אבל אירועי הזמן ותביעותיהם אינם מאפשרים שניות כזאת. ולכן הוא ממשיך:

עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת.

כבית המנורה והמראות תדהה.

כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,

אשר ידי הייתה בו בשדה.

כמה יפה, השניות נעלמה- "כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת". הבן "היהודי"  האהוב על האל מת. אבל איך הוא מת? "אשר ידי הייתה בו בשדה". אלתרמן בוחר להתוודות על מעשה הרצח במילים המכוונות אותנו למעשה הרצח הראשון בעולם, שכפי שהוא מסופר בספר בראשית, קין רוצח בו את הבל "בהיותם בשדה". ואלתרמן ממשיך את הווידוי כשהוא משחזר  את מעשה הרצח בפרטי פרטים ממש כמו שהדבר נעשה בחקירה פלילית:

אני תמים אלי. לאט לאט הכיתי.

גררתיו אל הממכר מבית ומאם.

פשטתי כותנתו. לדמעותיו חיכיתי.

כבלתי זרועותיו והוא חייך אילם...

נדמה לי שווידוי כזה מפורט של מעשה רצח תרבותי אישי הוא כמעט חסר תקדים בהיסטוריה של התרבות העולמית. אך בתרבות העולמית מעטים הם אלה שנדרשו לשלם את מחיר התחייה הלאומית באמצעות רציחת חלק מאישיותם. כנראה שככה זה כאשר יש לנו מצב אנומאלי שבו היהדות היא גם דת וגם לאום, מישהו צריך לזוז הצידה כדי שהריבונות הלאומית תוכל לקרום עור וגידים. והמישהו הזה צריך להיות דווקא "היהודי הדתי" וכל מה שהוא מגלם בתכניו וגווניו השונים.

 

גם אבא שלי

גם אבא שלי, אשר פלמה, זצוק"ל (זיכרון צדיקים וקומוניסטים לברכה), מרד בהלכה היהודית ובעט בכל מה שהאמין בו אביו, שאני קרוי על שמו, דוד, שהיה מסמיך רבנים, ושסירב בכל תוקף להיות רב משום שטען שחסרה לו מידת "הגאווה". סבא דוד שלמרות חרדיותו היה איש נעים הליכות וטולראנט גדול, שיום אחד כאשר הלך מבית הכנסת בשבת והוא מוקף בתלמידיו, הרבנים לעתיד, הלך לו על המדרכה מצדו השני של הרחוב אחד התלמידים שיצא בשאלה, ובעוד הוא מעשן נופף בידו לסבא שלי וקרא אליו בעליצות: "שבת שלום רייב דוויד'ל". התלמידים שנרעשו מהחוצפה של "המתפקר" (גם מעשן וגם מתריס "שבת שלום") רצו להתנפל עליו ולקורעו כדג. סבא שלי עצר בהם ואמר בחיוך: "עזבו, טוב שזכר ששבת היום".

 

אבא שלי, אולי האיש הכי חכם שפגשתי בתולדות חיי, התנתק מיהדותו על כל תלמודיה בנחישות ובנחרצות גדולה והלך לרעות בשדותיו הנצחיים של "שמש העמים". וכשהגיע לארץ לאחר הפיתולים הגדולים שזימנו לו תולדות חייו שלו, הצטרף לארגון טרור יהודי שכונה לח"י. ועשה את זה ביחד עם הקבוצה הקומוניסטית שבאה אל לח"י עם מפקדה נתן ילין מור.

אבא שלי, בתולדות חייו, הגשים את מה שאבא שלו רק חלם עליו אבל חיכה שיבוא יום בו יבוא משיח ויקבץ את כל פזורי ישראל. אבא שלי לא רצה לחכות יותר. ולכן משום שאבא שלי החזיר גם אותי להיסטוריה, נולדתי דווקא כאן ולא בניו יורק למשל.

 

הבה נחדד. הציונות מבשרת את קץ היהדות. היא משהו אחר. והאתגר ל"אחר" הזה רובץ לפתחנו כבר יותר ממאה שנה. ובהחלט אפשר כבר לומר שמשהו השתבש לנו בדרך.

 

הם התחילו ראשונים

אז איך הגענו לכך שציוני צריך לרצוח את היהודי שבו כדי שיוכל לקום וללכת ולהיות ריבוני?

מה קרה אי שם בנבכי ההיסטוריה. איפה זה התחיל?

אבל אולי לפני שממשיכים, כדאי לשאול עוד שאלה אחת הכרחית: אם אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, אז מי ברא את חוץ- לארץ?

 

כדי להשיב על השאלה צריך ללכת רחוק. לשנת 586 לפני הספירה. לחורבן בית ראשון. כאשר הגיעו יהודים לבבל, נברא המושג "חוץ לארץ" כאלטרנטיבה קיומית לאומית לקיום יהודי בא"י. מרגע שהגיעו נוצרה להם נקודת משען קיומית ממנה יכלו לראשונה להשוות קיום של חיי קהילה יהודיים בארץ לעומת חיים יהודיים בחו"ל. מה שהם ראו מצא חן בעיניהם. ולאחר שהתבססו מעט ולאחר שבארץ ישראל חרב בינתיים גם הבית השני, לאט לאט הם הכו שורש והחלו להוציא את ארץ ישראל אל מחוץ למשחק.

 

ראשון הלך התלמוד הישראלי "הירושלמי". הדבר קרה כאשר חכמי בבל פסקו והכריזו ש"ישן (ירושלמי) מפני חדש (בבלי) תוציאו", ובכך זרקו את התלמוד הישראלי לפח האשפה של ההיסטוריה. אח"כ הם הוסיפו ואמרו שכל הארצות "עיסה" (יעני ג'יפה) לארץ ישראל, וארץ ישראל "עיסה" לבבל.

 

אבל בעיקר היו אלה רב יהודה ורב שחיזקו את אידיאת חוץ לארץ. רב יהודה אסר לעלות לא"י במילים מפורשות ואמר "שכל העולה לא"י עובר בעשה, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יישארו עד יום פוקדי אותם נאום השם' ".

תיראו, לא נעים להגיד, אבל אני מבין את רב יהודה. בזמן שבא"י התחדשו חיים לאומיים וחרבו כהרף עין בגלי קנאות ושנאת חינם, הישיבה שרב יהודה ייסד בפומבדיתא החזיקה מעמד 800 (שמונה מאות) שנה! (אז איפה הוא ואיפה אנחנו עם השישים שנה של ישות ריבונית שכבר לא נראית מי יודע מה).

 

בואו נאמר כך, היו אלה הבבלים שהבינו, הרבה לפני קארל מרכס, שההוויה קובעת את התודעה. ולכן ראשית הוציאו חוזה על ארץ ישראל שכלל שלושה סעיפים:

1. אל תעירו ואל תעוררו (כלומר אסור לעורר רגשות לאומיים).

2. אל תעלו בחומה (אל תעלו לא"י כולם בבת אחת. כדי שלא תיווצר מסה קריטית)

3. אל תמרדו בגויים.

בכך הם דנו את העם היהודי לחיים מחוץ להיסטוריה. מעכשיו הוא נע כמו כוכב שביט בחלל החיצון, מחורבן הבית השני עד לביאת המשיח. את האנרגיה לתנועה שמחוץ להיסטוריה סיפק התלמוד הבבלי, יצירה מפוארת שקבעה וקיבעה את תודעתו של העם היהודי מחוץ לגבולות ארץ ישראל, לתמיד או עד שיבוא המשיח.

 

נד נד רד עלה עלה ורד

כדי שהמהפכה הציונית תוכל להתרחש היה על מחולליה להתנתק מהעוצמה של התלמוד הבבלי ולהעמיד מולו עוצמה אחרת. עוצמה ריבונית מול עוצמה רבנית. וזאת מרמת הפרט, האינדיבידואל, ועד לרמת העם והאומה. אנחנו מדברים על קבוצה מכוננת שידעה שכדי לשנות את התודעה צריך לשנות בנחרצות את ההוויה, והם עשו את זה בכל האמצעים התרבותיים הכשרים והלא כשרים שעמדו לרשותם. מהפקעת שפת התנ"ך והפיכתה לשפת הרחוב ועד להפרדת האגדה מההלכה, המפעל התרבותי הענק של ביאליק ורבניצקי "ספר האגדה". וזה כולל גם כתיבת שירי ילדים, תמימים כביכול, כמו "נד נד נד נד רד עלה עלה ורד מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה", שהוא שיר מחתרתי אנטי הלכתי מאין כמוהו.

(כל המסתכל בארבעה דברים רצוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. (מסכת חגיגה פרק ב').

 

מדינת ישראל דהיום היא הוכחה ניצחת לכך שהמהפכה של אבותינו המייסדים הצליחה באופן יוצא מן הכלל. אבל ההוכחה מעלה גם כמה שאלות קשות ביותר על מציאות קיומנו. ועכשיו כאשר אירעו בנו גם מאורעות מחוללי שינוי תרבותי אותם לא צפו אבותינו המייסדים, כדאי לעלות על איזה הר מטפורי כדי לראות איזו תרבות הולכת ומסתמנת בנו. או במילים אחרות: איך נראים, או מהם המחירים שאנחנו משלמים על הצלחת המהפכה הציונית. 

 

תוצר עקר משורשים

כדי לתאר את המחירים התרבותיים ששילמנו צריך לגרד את העור של התרבות הישראלית להניחו מתחת למיקרוסקופ ולראות מה מגלה לנו עינו החדה של המיקרוסקופ. מי שעשתה זאת ביושר ובכנות גדולים ומחודדים הייתה חנה אזולאי הספרי, כאשר בשנת 1995 לאחר שסרטה "שחור" יצא לאקרנים, כתבה במאמר בעיתון "הארץ" את הדברים הבאים:

"בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, אני לא מגדירה עצמי מזרחית. הלוואי שיכולתי. אני ישראלית. הישראלי החדש, שהוא ברובו דור שני של מהגרים מארצות שונות, תוצר של תרבות בחיתולים. תוצר עקר משורשים ולא חשוב מי אשם או לא אשם.

 

קטונתי מלהאשים גדולי אומה כבן גוריון, שהחליט על מדיניות של כור היתוך ובכך נטל ממני את תרבותי, כמו שנטל מיוצאי  אירופה את תרבותם. אם אשפוט את המדיניות הזו לקולא אומר שהייתה צו השעה. במבט לאחור אני טוענת שיצאנו גם נפסדים וגם נשכרים. נשכרים בכך שיש לנו מדינה וממשלה ואנו אדונים לגורלנו, נפסדים בכך שאין לנו תרבות משלנו…

אני רוצה לסיים בשיר שכתבתי פעם, באמצע כתיבת התסריט, ומבטא את תחושותיי בצורה הכי מדויקת שאני יכולה:

אילו ידעתי היכן שוכנים אבות אבותיי,

הייתי באה בין קברותיהם,

ויונקת, ויונקת ויונקת,

ואוכלת ושותה, ושבעה,

ובאה ביניכם,

ומראה לכם מי אני.

אבל אני לא יודעת היכן הם שוכנים,

ולא באתי בין קברותיהם,

ולא ינקתי, ולא אכלתי, ולא שבעתי,

ובאתי ביניכם,

צמוקה, ורעבה,

וטרפתי מכל הבא ליד.

טריפה… טריפה… טריפה"… (חנה אזולאי הספרי  / "הארץ"  3/3/95 )

 

האנורקסיה התרבותית שמתארת חנה אזולאי בדברים שהיא כותבת על עצמה, משרטטים בבהירות רבה את המחיר ששילמנו ועודנו משלמים על ההתנתקות הראשונה מן היהדות.

מי שחש בדבר הזה, הנסתר מן העין ובכל זאת מעצב את התודעה, היה הסופר האמריקני ליאון יוריס אשר קרא לגיבור סיפרו "אקסודוס" (ספר המתאר את אירועי התקוממותה של המדינה הישראלית) ארי בן כנען. תחשבו על זה, גם ארי (יעני בן הגזע הארי) וגם בן כנען. כלומר בשום אופן לא יהודי.

 

ועכשיו צריך לומר דברים ברורים. האנורקסיה התרבותית הזאת, ששותפים לה כל בני ובנות הארץ הזאת שנולדו בה, היא מסוכנת ומסכנת את קיום המפעל הציוני כולו. הוואקום הזה שואף להתמלא והוא מתמלא מהגורן ומהיקב. אם לא נשכיל להתחבר אל מקורותינו ניראה אותם מתחברים אלינו בעל כורחנו בגלים של חזרה בתשובה, או בהתעוררות לאומנית אלימה ואנטי דמוקרטית. כי כאשר נותנים לאינרציה להיות הכוח המעצב את התודעה, האינרציה מחוללת בתודעה דברים איומים כרצח ראש ממשלה, או כהתכנסות אל תוך עצמנו תוך התבדלות ממשפחת העמים והכרה מעוותת בעליונותנו עליהם, שבקצה אורב החורבן.

בתוך החלל התרבותי הזה שנוצר צמח לאט הסיטרא אחרא המשיחי, זה שהתנתקנו ממנו כאשר גזרנו על עצמנו להקים מדינה ריבונית. והנה הוא כבר כאן, הולך ומתעורר ומרים ראש מתוך הבקבוק שכלאנו אותו בתוכו.

 

הסיטרא אחרא חוזר - המשיח הציוני

מהברית שכרתו החרדים והדתיים הלאומיים, ויציר הכלאיים שנולד מזיווג שתי הקבוצות הנ"ל גם יחד- החרד"לים (חרדים דתיים לאומיים) עם הימין המשיחי, אפשר להבין איך הייתה נראית היום מדינת ישראל אילמלא היפנו אנשי העלייה השניה עורף ליהדותם.

לאחר המאניה של "מלחמת ששת הימים" והדיפרסיה של "מלחמת יום כיפור", מרגע שהיהדות המשיחית הורכבה על גזע הציונות, התפרצו תהליכים אפוקליפטיים מחוללי גאולה המשבשים את הדרך ואת האתוס הלאומי הציוני שעוצב לפי מידות רוחם של אבותינו המייסדים, עד כדי איום על המפעל הציוני כולו.

 

אורי הייטנר כותב כך: "אולם מתוך השורשים היהודיים ניתן לצמוח לכיוונים נוספים, לטפח ערכים אחרים (למשל – חיזוק הקשר בין העם היהודי לא"י, חיזוק ערכי ההתיישבות, תיקון מידותיו של הלומד עצמו, חיזוק ערכי המשפחה, המגונים כל כך בעיני דני גוטוויין המכנה אותם "תמצית האתוס הבורגני" ו"ערכי השמרנות הישראלית"), וכאמור – עצם הלימוד ועצם פיתוח התרבות היהודית, חשובים בפני עצמם. נכון, גדול תלמוד המביא לידי מעשה, אך גם לימוד התורה לשמה הוא ערך חשוב כשלעצמו".

 

ובכן אורי, צריך להיזהר כמו מאש מאותם "ערכים אחרים" שעלולים לעלות מלימוד תורה לשמה. הרבה חסמים הונחו למשל, מתוך ניסיון רע שנרכש, על ערכים המחברים בין התורה לאלימות, אלימות במשפחה (בן סורר ומורה) ואלימות דתית (רצח מתוך קנאות כמו מעשה פנחס) ואחרים. החסמים האלה יוסרו בנקל אם רק תינתן להם ההזדמנות.

 

ממש כמו "דין רודף" שהגיח מתהום הנשייה כדי להכות בראש ממשלה בישראל, והאש הלאומנית הזרה שיצאה ביחד עם "הערכים האחרים" מן האטד, בית מדרשו של הרב קוק הבן, ואחזה בלהבה גדולה בגוש אמונים ובנגזרותיו השונות שעובדים את אדמת ארץ ישראל עבודה זרה לשמה. ועכשיו האש הזאת מאימת לכלות את כולנו.

 

התנתקות מתמדת

אבל אם רוצים להבהיר לעצמנו מהן המידות שמהן אנו מבקשים לגזור את האתוס של העם היושב במדינת ישראל, צריך לומר ביושר שהיהדות המשיחית חזרה לבעת את רוחנו רק משום שלא השכלנו מבעוד מועד למלא את החלל התרבותי שנוצר בחומרי תרבות מקוריים השייכים לעבר התרבותי של עם ישראל ושהם אבן השתייה שלנו. בלעדיהם אין ולא יהיה לנו קיום. כשאני מבקש לשרטט את הדרך שעשיתי באופן אישי, בשיבתי אל המקורות שהחיו את נפשי ובמבט לאחור, אני יכול להגדיר אותה כך: הלכתי בחזרה עד למקום שבו אבי התנתק מיהדותו, ושם עצרתי ונפרדתי מן היהדות לשלום.

 

זהו מקום מיוחד מאוד, מקום ההתנתקות הזה, ששותפים לו וחווים אותו כל אלה שהתנתקו מן היהדות מאז ועד היום, (אנשים כמו ביאליק, אלתרמן , יהודה עמיחי, ישראל סגל ז"ל, דב אלבוים ורבים אחרים). כלומר, שבניגוד לנו העקרים משורשים, הם עדיין חלק מהדבר הזה שממנו התנתקו, שהרי הוא טבוע בהם, ועם זאת, הם מודעים למעשה התנתקותם, לסיבותיו ולמחירים שהם נדרשים ומוכנים לשלם בגינו.

 

שתי ברירות קיומיות

הרעיונות והעקרונות החברתיים שהניחו אחריהם בני העלייה השנייה והשלישית, שבמידה רבה קבעו את האתוס של החברה הישראלית כמו שהיא הייתה עד שהתרחש בה ה"אירוע המוחי" של מלחמת ששת הימים, יהיו ברי משמעות ויפים לימינו, לא אם נקדש אותם, אלא אם נדרוש אותם ובהם ומהם וניצוק לתוכם ולתוכנו את המקורות היהודיים, זאת כדי שנוכל להמשיך ולהתנתק מהם עד קץ כל הימים, במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית.

 

האלטרנטיבה האחרת היא להיות ממלכת גוי קדוש, עם מלך ובית מקדש שותת מדם הקורבנות וחבורה זבת ריר של עובדי ארץ ישראל השלימה, שגוררת אותנו בחדווה מרובה אל קיצנו הידוע מראש, אל החורבן.

אז תבחרו בזהירות מה אתם מעדיפים להיות. כי זה להיות או לחדול.  

 

 

למאמרים של דודו פלמה
התרפסות לשמה, פלג מור, שווים 1.10.2007
תרבות יהודית לשמה, אורי הייטנר, שווים 12.9.2007
 

נכתב בתאריך
11/10/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו