עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התרפסות לשמה - חבל שמתרפסים כאורי הייטנר מוצאים לנכון להנמיך את קומתה של הציונות ההיא, ואת גודל מעשיה, ולהלל תחתיהם את היהדות המסורתית. תגובה

התרפסות לשמה

מאת מור פלג, 1.10.2007

 

 

 

 

חבל שמתרפסים כאורי הייטנר מוצאים לנכון להנמיך את קומתה של הציונות ההיא, ואת גודל מעשיה, ולהלל תחתיהם את היהדות המסורתית. תגובה ל"תרבות יהודית לשמה"

 

 

 

 

ההתרפסות - תופעה היהודית האופיינית לחיי הגולה, תופעת הלוואי לגלותיות שכבר חשבנו שחלפה מהעולם יחד איתה - הנה היא קמה מחדש לתחייה בכתיבתו של הייטנר. בעבר היא אפיינה את היהודי הגלותי, החי בתוך ניסיון תמידי לשדל את הרשויות ולרצות את הסביבה  הגויית; היום היא מאפיינת סוג של ישראלי חדש החש ריקני ואובד מול אוצרותיה של היהדות, חסר דרך וללא אמירה מול עגלתה הטעונה, כביכול. ישראלי חסר עוגן זה, אורי הייטנר, מבטאו היטב, מתרפס מול סממני יהדות ומול שומרי תורה ומצוות, מקים בתי מדרש חילוניים - יצור כלאיים מוזר כשלעצמו - וחובש את ספסליהם בערגה למצוא בהם 'רוחניות' ומשמעות שאין לו בחייו.

 

המחדש האובססיבי, בשאיפתו העזה להתרפס בפני היהדות הישנה ולהתחבר אליה מחדש, עוד מגדיל לעשות וטוען מול מקימי הציונות הסוציאליסטית על חטאם הקדום, שחטאו בהפניית העורף ליהדות.

הייטנר כהרגלו קורא רק חצי מפה, וגם אותה הוא מחזיק הפוך.

 

***

האם צריך באמת לומר מה היה קורה ואיך היו נראים חיינו אם היו מייסדי הציונות ההיא, החדשה, ובעיקר הזרם הדומיננטי הסוציאליסטי שבה, עושים מעשה תמוה, לוקחים ממנו עצה ולא היו 'פונים עורף ליהדות' ?

הציונות המעשית קמה אחרי שהתברר עד כמה הציונות הדתית (לא המזרחי!) היא ציונות שבתפילות בלבד. השפה העברית היא תגובת נגד לשימוש בבליל השפות הזרות של עמים אחרים, כולל העגות הייחודיות, האידיש והלדינו (ספניולית).  המעשה החקלאי והתעשייתי שנעשה בארץ מול פרנסות האוויר שבגולה, חלקן מתחדשות עתה בארץ בקיבוצים המופרטים כ'יזמויות'.   

 

מיותר להמשיך ולמנות את כל מעשיה של התנועה הציונית שקמה מתוך הפניית עורף ברורה והחלטית ליהדות ההיא, עדויות להם פזורות בכל פינה במדינת ישראל המודרנית.

חבל שמתרפסים כהייטנר מוצאים היום לנכון להנמיך את קומתה של הציונות ההיא ואת גודל מעשיה ולהלל תחתיהם את היהדות המסורתית, כאילו אפשר היה ליצור את הציוניות המודרנית מתוך המשך אורח החיים ההוא ולא ליצור שבר וניתוק ברור ביניהן.

 

יש מתוכנו המתרפקים על צביונה הסוציאלי, כביכול, של היהדות, אפילו רואים בה מעין אב קדום לקיבוץ המודרני.  האמת היא שאין עשן בלי אש ואמנם יש ציוויים חברתיים במקורותינו שנועדו להגן על החלשים ועל נידחי החברה למיניהם.  נשמרה גם הטפתם של נביאי ישראל כנגד העשירים ושחיתותם ולמען הגנה על העניים וכבודם. גמחי"ם למיניהם מאפיינים כיום את העזרה ההדדית בחברה הדתית / חרדית, אולי מחליפים את הקערות של פעם, שהיו מונחות בפתחי בתי הכנסת של מזרח אירופה – קערה לתרומות להכנסת כלה, קערה לקמחא דפסחא, לפדיון הבן...

 

***

כבודם של כל אלה במקומם מונח, אלא שזה כל מה שהם, גמילות חסדים לנזקקים. בוויכוח זה דומה החברה הדתית לקיבוץ המופרט. נכון,  גם בו יש עזרה הדדית. ההטפה הסוציאלית הדתית נשארה שולית, מתייחסת לשוליים החברתיים ולא שינתה, בוודאי שלא מהיסוד, את מיצובם של המעמדות בחברה ואת חלוקת העושר בה.

 

אין זה מתקרב אפילו לקרסולי המהפך הסוציאלי האמיתי שביצע הקיבוץ, יציר כפיה של הציונות הסוציאליסטית. הקיבוץ הוא חברה ייחודית וחדשנית בה מתקיים יום יום מהפך סוציאלי של ממש לעומת החיים בחברה הסובבת אותו, גם הדתית. בכך עגלתו טעונה לא פחות מעגלות אחרות, ואין לו שום סיבה לפנות להן דרך. יש להדוף את כל ניסיונות ההתרפסות למיניהם, אין לקיבוץ כל סיבה לעמוד בפינה מבויש בתחרות מול היהדות על כתר ההישגים הסוציאליים, כמו לא על שום כתר אחר בתחרות על ערכים משמעותיים לשני הצדדים. 

הצלחתה הגדולה של הציונות הייתה בהפניית העורף ליהדות.

אפשר להתחבר ליהדות , כפי שאומר הייטנר, לשם "יצירת תודעה של צדק חברתי וסולידאריות". ואולם אם שואפים לא רק ליצור תודעה, אלא גם להגשים צדק חברתי וסולידאריות בפועל, כדאי להתחבר לקיבוץ.

 

תרבות יהודית לשמה, אורי הייטנר, "שווים", 12.9.2007

נכתב בתאריך
1/10/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו