עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

071005_gadi_golan.htm

זיכרונות מרפול

מאת גדי גולן

 

רפול לא היה דברן גדול ולא חכמולוג. הוא היה איש מעשה, חייל אמיתי. התייצבותו תמיד במקום שבו הוא ייקבע יותר מכל את גורל הקרב, בלי לחשוב על עורו הוא – היוו סמל ודוגמא למפקדי צה"ל

 

 

ברפול נתקלתי לראשונה כשסיימתי את בה"ד 1 וחזרתי לחטיבה 35 כקצין. רפול, כמפקד החטיבה, וקצין השלישות החטיבתי, רקחו תרגיל מלוכלך. הם רצו שכקצינים, נחתום עוד שנה קבע. על מנת ללחוץ ולשכנע אותנו לכך, הודיעו לנו קציני הסיירת המסיימים את בה"ד 1 , שמי מאיתנו שיתחייב לחתום עוד שנה קבע, יחזור לסיירת בעדיפות ראשונה. מי שלא יחתום - לא יחזור.

 זה הרגיז אותי. עבורי, זו היתה סחיטה, רמאות ומשחק מלוכלך. מלכתחילה, כשהוצע לי ללכת לקורס קצינים, סירבתי. העדפתי להישאר ביחידה כחייל, מאשר ליטול את הסיכון, שלאחר קורס קצינים, יציבו אותי במקום אחר. רק לאחר התערבות של מפקד היחידה דאז, שהבטיח לי בהן צדק שלו, שאחזור ליחידה בביטחון מלא, נעתרתי והלכתי לקורס. עכשיו, פתאום שונו חוקי המשחק.

 

 סירבתי לחתום והודעתי לקצין השלישות, שלא אעבור לשום יחידה אחרת שאוצב אליה, ולא חשוב לי מה יהיה המחיר. אני חוזר לחטיבה ומצטרף לקורס קומנדו חטיבתי, שנועד לקציני החטיבה המסיימים את בה"ד 1 , אם הם יסכימו לכך או לא.

 ביום הראשון של הקורס, היתה הרצאת פתיחה של רפול. לאחר ההרצאה, ביקשתי לדבר איתו. שוחחנו, תוך כדי הליכה. הסברתי לו את עמדתי. אמרתי לו, שעניין זה הובטח לי, אחרת לא הייתי הולך מלכתחילה לקורס קצינים. יכול להיות, שממילא לאחר תום השרות אחתום. אך כרגע, בשום אופן לא אחתום, כי זוהי סחיטה ורמאות. רפול השתכנע מנחישותי ועמדתי, ואישר את חזרתי לסיירת, ללא חתימה.

 

כמח"ט, רפול יזם ודחף לכמה שיותר פעולות מבצעיות. זו היתה תקופה שקטה יחסית, אולם הוא האמין ובצדק, שפעולה מבצעית אמיתית אחת, קטנה ככל שתהיה, שווה לחייל יותר מאלף שעות אימונים. אנחנו, בסיירת, היינו המבצעים הראשונים של מדיניות זו ועד מהרה, התרוצצנו בכל גבולות הארץ, בחיפוש אחר אקשן אמיתי.

 

רפול לא היה מפקד של חפ"קים. הוא היה קודם כל חייל, ובכל פעולה שרק אפשר, התייצב איתנו בחוד ובמקומות הקדמיים ביותר. התרשמתי מאד ממקצועיותו וחיילותו. בסיירת, היינו מאד מקצוענים, ובכל הנוגע לחיילות טובה, היינו הטובים ביותר בחטיבה, ואולי אף בצה"ל כולו. קצינים גבוהים, בד"כ לא יכלו ללמד ולחדש לנו  דבר בחיילות. לא כך היו הדברים עם רפול. הוא שלט בפרטים הקטנים ביותר, ומניסיונו הקרבי שלף והעלה רעיונות וחידושים שאפילו אנו, עם כל הידע והניסיון, לא חשבנו עליהם.

 

 זוכר אני פעולה שמטרתה היתה לחסל את הטרקטורים שחפרו את מוביל המים הסורי ברמת הגולן. התפקיד הוטל על הטנקים, שהיו צריכים לבצע זאת בירי של כינון ישיר מרחוק. תפקידנו היה להוות את הפיתיון, שיגרה את הסורים לפתוח באש, אשר תשמש תירוץ לטנקים להגיב ולבצע את המוטל עליהם. זחל"מ שלנו ובו המ"פ ונהג, ירד כפיתיון ממשמר-הירדן לעבר גשר בנות-יעקב, מה שהיה אז חציית קו אדום לגבי הסורים, והם אמורים היו לירות עליו.

 

התמקמנו בעמדה במשמר-הירדן לחיפוי על הזחל"מ, והצטרף אלינו רפול. עם ירידתו של הזחל"מ בכביש, ראינו את הסורים מסירים את רשתות ההסוואה מעל הטנקים ונכנסים לכוננות ירי. ואז רפול הבריק ברעיון חדשני שלא חשבנו עליו. מולנו היו שני טנקים סוריים קרובים. רפול הציב שניים מאיתנו עם משקפות, כל אחד מהם צפה על לוע התותח של אחד הטנקים. הוראתו היתה שברגע שהצופה רואה רשף יוצא מלוע התותח הוא מתכופף מיידית וכשאנו רואים אותו מתכופף גם אנחנו מתכופפים מיד. וכך יש סיכוי טוב שאם פגז הטנק ייפגע בעמדה, אנחנו לא ניפגע והפיצוץ יעבור מעלינו. זה מרווח של שניה בלבד בין הרשף בלוע לפגיעה בעמדה, אבל זה מספיק לכולנו להתכופף ולהינצל. זה היה רעיון וחידוש שאפילו אנו לא ידענוהו ולא חשבנו עליו.

 

רפול רצה חיילים וקצינים שמחפשים מלחמות וששים לקרב אמיתי. ואם היית כזה, הוא נתן לך את כל התמיכה וכל הגיבוי.

 

כשסיימתי את השירות, הציע לי רפול לחתום קבע ולשרת כמ"פ באחד הגדודים. היתה אז כאמור תקופה שקטה יחסית, לא נראו מלחמות באופק. ואני רציתי להיות דייג כמו אבי, לכן דחיתי את הצעתו. מי יודע, לו הייתי מקבלה יכול להיות שחיי (או מותי), היו נראים אחרת.

 

רפול לא היה דברן גדול ולא חכמולוג. הוא היה איש מעשה, חייל אמיתי ותחושות הבטן שלו, ניסיונו, דבקותו באמת והתייצבותו תמיד במקום שבו הוא ייקבע יותר מכל את גורל הקרב, בלי לחשוב אפילו שנייה אחת על עורו הוא, היוו דוגמה חיה וסמל למפקדי צה"ל כולם.

הדוגמה הטובה ביותר היתה במלחמת ששת הימים. כל מפקדי החטיבות דאגו לעצמם למחלקה של משמר מח"ט, גדוד חוד מקדימה ועוד שאר דברים שמלמדים בבתי"ס למפקדים בצה"ל.

רפול ראה את הדברים אחרת. היתה לו חטיבה של חבר'ה טובים, אולם חסרי ניסיון קרבי. החטיבה היתה צריכה לפרוץ לעזה ולהגיע לכמה שיותר עימותים עם הצבא המצרי כשהמטרה היתה שבכל העימותים, תהיה ידה של החטיבה על העליונה. היה זמן מספיק של כמה שבועות לתדריכים, לתכנון וללימוד מודיעיני של הגזרה והיעדים, עד לפרטים הקטנים ביותר. אולם הקרב הצפוי, אמור היה להיות מערכה של הרבה קרבות נקודתיים.

 

ניהול מלמעלה של הקרב כמעט ולא יכול לתרום להצלחתו. כאן העיקר היה רוח לחימה של היחידות והיחידים, תוקפנות, חתירה למגע ולניצחון בעשרות רבות של קרבות פנים אל פנים קטנים. לכן רפול, מתוך תחושת בטן בריאה, עזב את החפ"ק המסודר ונכנס כתותחן לטנק הראשון שעמד בראש החטיבה. הוא ידע שדוגמתו האישית במקרה זה תתרום את התרומה הגדולה ביותר לרוח הקרב של כל חייל בחטיבה וכך יגדל הסיכוי שכל יחיד ויחיד יילחם כמשוגע.

הוא נפצע קשה, בנס נשאר בחיים, אולם החטיבה הצליחה במשימתה מעל ומעבר. החיילים והמפקדים נלחמו כמטורפים. זו היתה החלטה אמיצה, נכונה, רק לפי תחושות הבטן, כלל לא לפי מה שלומדים בבתיה"ס של צה"ל. המפקד היחיד בצה"ל שיכל ליטול החלטה כזו היה רפול. הוא כמעט שילם על כך בחייו. אבל החטיבה עשתה מעל ומעבר למצופה ממנה.

 

אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור, הוא בא כמפקד אוגדה אלינו למרום-גולן, וביקש מאיתנו לאפשר לו להציב את מטה האוגדה בקיבוץ. כשראה אותי שאל מיד, מה אתה עושה כאן? הוא התכוון, למה אני בקיבוץ בעורף ולא עם הסיירת בשדה הקרב כשאז עוד היה מצב שכל יום יכלה להתחדש המלחמה. ידעתי והאמנתי אז וכך אני מאמין גם היום שהצעד שעשיתי היה נכון באותן נסיבות והייתי חוזר עליו שנית אפילו ידעתי אז שהדבר יהיה כרוך בתשלום מחיר אישי לא קל. כלפי שום מפקד אחר בצה"ל לא היו לי כל נקיפות מצפון או הרגשת אי נוחות. הייתי שלם לגמרי עם החלטתי. אולם לגבי רפול היתה לי הרגשת אי נוחות. ידעתי שהוא לעולם לא היה עושה צעד כזה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

 

אני סבור שכשאנו באים לבנות את צה"ל מחדש היום, אנו צריכים לבנות ולקדם מפקדים כמו רפול. לא דברנים גדולים, לא חכמולוגים, אבל לוחמים, אנשי מעשה וקודם כל חיילים. בעם היהודי, משך אלפיים שנות גלות, אף פעם לא היו חסרים חכמולוגים, דברנים, יועצים למיניהם ושאר בעלי רעיונות. כאלה יש לנו גם היום ויהיו לנו תמיד בשפע. זה טבענו כיהודים. מה שחסר לנו כיהודים ומאד, זה קודם כל מבצעים, אנשי מעשה, כאלו שמוכנים לשלם כל מחיר אישי עבור אמונתם. אם מפקדי צה"ל יהיו כאלו, יהיה לנו צבא חזק ותהיה לנו מדינה. אם הם לא יהיו כאלה, לא תהיה לנו מדינה. זו כל התורה כולה על רגל אחת. כל השאר פירושים.


נכתב בתאריך
28/9/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו