עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לפעמים התקשורת אשמה - ככל שהעיתונות עוסקת בצדדים הדרמטיים של הקיבוץ – הפרטת דגניה, מכירת תנובה, המאבק עם הקשת - כך היא מחמיצה את הסיפור האמיתי: זרמים חדשים, קולות רעננים ותופעות בלתי צפויות בעולם הקיבוצי

לפעמים התקשורת אשמה

מאת אודי מנור, 18.9.2007

 

 

ככל שהעיתונות עוסקת בצדדים הדרמטיים של הקיבוץ – הפרטת דגניה, מכירת תנובה, המאבק עם הקשת -  כך היא מחמיצה את הסיפור האמיתי: זרמים חדשים, קולות רעננים ותופעות בלתי צפויות בעולם הקיבוצי

 

 

 

"התקשורת אשמה": מטבע לשון זו שהשימוש הסגי-נהורי שלה כבר שחוק לא פחות ממנה, לא תמיד בלתי נכונה. הנה, היום, ראיין  רזי ברקאי בתוכניתו את ד"ר עליזה לביא, היסטוריונית מוכשרת מאוניברסיטת בר אילן, זאת בעקבות ראיון אחר שלו עם עוד רב הזוי מק"ק צפת, שאמר בשידור חי את כל הדברים הצפויים שאומרים פונדמנטליסטים ברחבי העולם, מאז המאה ה-19: בגנות החילוניות, ובגנות המתירנות, ובגנות ובגנות ובגנות. כי זאת יש לדעת, פונדמנטליזם קיים אך ורק על יסוד שלילת הקיים. הקיים המורכב, הקיים המסובך, הקיים שלא מסתדר עם הבנה פשטנית, כמעט ילדותית בדרך כלל, של 'רצון האל'.

 

ובכן עליזה לביא מתרעמת על התקשורת, כלומר על רזי. ומדוע? מכיוון שרזי, כלומר התקשורת, שוב מבליטה את הברור מאליו: רב חרדי אנטי-ציוני שונא נשים מתעב מורכבות. בקיצור, כותרת. עליזה לביא צודקת. היא צודקת בכלל, כאשר היא מותחת ביקורת, אמנם בעדינות, באורך רוח, כמתבקש מהימים הנוראים - ימי סליחה וחתימה טובה - אבל ביקורת נוקבת על הנטייה הבלתי נסבלת כבר של התקשורת, לחפש כותרת בכל מחיר. אבל היא צודקת כשהיא אומרת לרזי, כלומר לתקשורת, שמחיר הגישה המאובנת הזו, רודפת הסנסציה והכותרת, היא בהתעלמות לזרמים חדשים, לקולות רעננים, לתופעות לא צפויות בעולם הדתי. 'מהפכה' הגדירה זאת עליזה לביא, אשר ספרה 'תפילת נשים' תורגם כבר לכמה וכמה שפות והוא עומד להיות רב מכר גם אצל קוראים וקוראות במרחב התרבותי הנוצרי והמוסלמי.

 

***

אכן מהפכה. ואם לא מהפכה, אז שינוי מבורך שראוי לשים עליו את העדשה התקשורתית ולא על הפונדמנטליזם הנדוש. לא שיש להתעלם ממנו, אך דומה שיותר משהתקשורת צריכה להתעניין בו ראוי שיעשה זאת השב"כ.

ומה כל זה קשור לקיבוץ? קשור גם קשור. כי הסיפור הזה של העולם הדתי, על פונדמנטליו ומהפכניו גם יחד, מזכיר במידה מרובה את התהליכים העוברים על הקיבוץ. לפני כשבועיים ראה אור בניו יורק טיימס מאמר על השינוי בקיבוץ. כותרתו היתה בערך כך: 'הקיבוץ משיר מעליו את הסוציאליזם וזוכה להערכה מחודשת'. המאמר שוכפל בעיתונים דוברי אנגלית נוספים בעולם הרחב ובזכות האינטרנט הגיע לכל פינה.

 

ובכן, אין צורך לקרוא במאמר, מספיקה הכותרת על מנת להגיע למסקנה, שככל שהקיבוץ הוא פחות קיבוץ, כך הוא יותר פופולארי ומצליח, ועם ההצלחה כידוע, לא מתווכחים. מה שמחזיר אותנו לדבריה של עליזה לביא. ככל שהעיתונות עוסקת בצדדים הדרמטיים של הקיבוץ – למשל הפרטת דגניה, למשל מכירת תנובה, למשל מחזור מאבקי הזהות והקרקע עם 'הקשת' – כך היא מחמיצה את הסיפור האמיתי: זרמים חדשים, קולות רעננים תופעות לא צפויות בעולם הקיבוצי.

 

***

עליזה לביא לא אמרה את זה, כי היא מנומסת וכי הימים הנוראים לא מעודדים אמירות בוטות. אבל אני לא מנומס והימים הנוראים לא נוראים בעיני ואם הם נוראים אז אדרבא: חשבון נפש לפעמים דורש אמירות ברורות. אז אהיה לה לעליזה לביא לפה, ואומר את שלא העזה לומר לרזי ברקאי: היא וחברותיה דתיות בהרבה מאותו רב שלשמחתי שכחתי את שמו. יותר מכך, דבריו, עמדותיו, מחשבותיו מוכיחות שהוא כל דבר חוץ מדתי, במובן הפשוט והמקורי של המלה: מחויבותו לקחת על עצמו עול מצוות שבין אדם לחברו. להאמין באלהים? כל דוגמנית מצהירה על זה. מה זה בכלל חשוב.

 

ובאותה נשימה: לא פחות סוציאליזם מצעיד את הקיבוץ בחזרה לימים טובים יותר, אינשאללה, אלא יותר סוציאליזם. אם סוציאליזם פירושו, בפשטות, קיום המצווה ההיא 'לכל אדם לפי צרכיו מכל אדם לפי יכולתו' הרי שהקיבוץ השיתופי המשתנה, הקיבוצים המשימתיים בעיר, הקבוצים העירוניים, הקואופרטיבים הקמים לאחרונה וכיו"ב הם הם הסוציאליזם האמיתי, ולא הדחליל שעמד לנגד עיניו של הניו יורק טיימס. לשיר imagine? זה כל סלבריטאי יכול.

האתגר הדתי-חברתי האמיתי, שהוא האתגר הסוציאליסטי האמיתי, הוא לחיות עם המורכבות, ולא נגדה.


נכתב בתאריך
18/9/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו