עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תרבות יהודית לשמה - כישלונה הגדול של הציונות הסוציאליסטית היה הפניית העורף שלה ליהדות. החיבור ליהדות הוא הדרך הטובה ביותר ליצירת תודעה של צד

שיתופי- חדשני / אורי הייטנר

תרבות יהודית לשמה

12.9.2007

 

כישלונה הגדול של הציונות הסוציאליסטית היה הפניית העורף שלה ליהדות. החיבור ליהדות הוא הדרך הטובה ביותר ליצירת תודעה של צדק חברתי וסולידאריות

 

 

 

את פרופ' דני גוטוויין אני זוכר לטובה. דני (אז עדיין "רק" דוקטור) היה מרצה שלי באוניברסיטה לפני כעשור וחצי. הוא היה מרצה מצויין. הערכתי והוקרתי אותו אז, ואני מעריך ומוקיר אותו גם היום. פרופ' גוטוויין ממלא תפקיד חשוב ביותר בחברה הישראלית – תפקיד של מוכיח בשער, נושא דגל הציונות הסוציאל דמוקרטית.

 

אני מסכים עם רבות מהעמדות אותן משמיע גוטוויין. אולם עוד כשהייתי תלמידו, הבחנתי בצד הבעייתי שבו, הבולט מאוד גם היום – דוגמאטיות נוקשה מאוד, הגורמת לראיה צרה של המציאות ובחינתה מתוך זווית חד ממדית.

 

מבחינתו של גוטוויין, אין ציונות אלא הציונות הסוציאל דמוקרטית. כל מי שציוניותו אחרת, אינו ציוני אליבא דגוטוויין. האפשרות של ציונות שהינה המשכה של היהדות ולא מרד בה היא בלתי נסבלת, מבחינתו. ציונות שהינה התגשמות חלום הדורות, התגשמותן של התפילות, שהיא המשך של כמיהת הדורות לציון היא ממש כפירה בעיקר, לדידו. וכמובן, שאין אפשרות להתייחס לגישה השוללת את השקפת עולמו הכלכלית חברתית, כאל גישה ציונית.

 

***

גוטוויין הוא חסיד גדול של מדינת הרווחה. כחסיד של מדינת הרווחה, אני מסכים איתו בנקודה זו. אולם בעיניו, המדינה היא חזות הכל. המגזר השלישי, עסקים למען הקהילה, אכפתיות חברתית קהילתית שאינה חלק ממאבק פוליטי מהפכני, עשיה וולונטרית למען החלשים בחברה – את כל אלה שולל גוטוויין מכל וכל, כיוון שהם משחררים, לכאורה, את המדינה מאחריותה ובכך משתפים פעולה עם מדיניות ההפרטה. בעיניו, אקטיביזם חברתי אינו יכול להתבטא בעשיה וולונטרית בקהילה ובתרומת קהילה לחברה הסובבת אותה, אלא במאבק פוליטי לשינוי פני החברה. אני תומך במדינת הרווחה, אך איני רואה בה ערך בפני עצמו, אלא כלי למימוש ערכי הסולידאריות והצדק החברתי. הקהילה, המגזר השלישי, העסקים למען הקהילה, ההתנדבות, החסד, אף הם ביטויים של הסולידאריות או כלים למימושה, והם חשובים לא פחות מהמדינה, אולי אף יותר.

 

כמרקסיסט אדוק, גוטוויין הוא מטריאליסט, הוא רואה את המציאות רק בעיניים מטריאליסיטיות, מאמין שההוויה קובעת את התודעה. לאחרונה הוא יוצא נגד בתי המדרש הפלורליסטיים, שבעיניי הם התנועה הרוחנית והתרבותית החשובה ביותר ביהדות ובישראליות בימינו. הוא דבק בהפניית העורף של הציונות הסוציאליסטית ליהדות (שלאמיתו של דבר כלל לא היתה גורפת וחד משמעית), והוא עדיין רואה בה חלק מהמאבק הסוציאליסטי נגד הבורגנות. בעיניו, בית המדרש הוא חזרה לעולם הישן, שאותו יש להחרים עד היסוד, שהרי ... לא כלום אתמול, מחר הכל. כתלמידו של מרקס, מציג גוטוויין את בתי המדרש כ"אופיום להמונים". מרקס טען שהדת והלאומיות הן בניין העל שנועד להנציח את המבנה החברתי הקפיטליסטי. גוטוויין מחרה מחזיק אחריו וטוען שבתי המדרש "מנציחים את המציאות הקיימת, תוך כדי שהם מדמים לעצמם שהם עוסקים בשינוי שלה... אין הסבר אחר לכך שככל שההפרטה מתפתחת, גובר גם העיסוק בתרבות המדרשית. הדבר מסוכן שבעתיים".

 

***

גישתי הפוכה לגישתו של גוטוויין. איני מאמין במטריאליזם אלא באידיאליזם. איני סבור שההוויה קובעת את התודעה, אלא שהתודעה יוצרת את ההוויה. שינוי חברתי לא יתחולל, אלא בידי הנהגה ערכית, בעלת תודעה של צדק וסולידאריות. אני מאמין שאין דרך טובה יותר ליצור את התודעה הזאת ולעצב מנהיגות כזו, מאשר דרך החיבור ליהדות, לערכי הצדק החברתי שביהדות, לחזון הצדק של הנביאים, לחקיקה החברתית של התורה, ואף לסולידאריות החברתית שאפיינה את הקהילה היהודית. אני סבור שהציונות הסוציאליסטית שגתה כאשר הפנתה עורף למורשת היהדות, וזה כישלונה הגדול ביותר. אני מאמין ביהדות חברתית, אני מאמין שעל בתי המדרש הפלורליסטית להיות מעורבים חברתית, לעצב מנהיגות יהודית חברתית, לקדם שיח יהודי חברתי.

 

ויחד עם זאת, איני רואה בעשיה החברתית את המטרה העיקרית של העיסוק בתרבות ישראל. התרבות היא צורך חיוני של האדם ושל החברה. התרבות אינה כלי להגשמת מטרות אחרות, אלא היא גם מטרה בפני עצמה. בעצם החזרה לבית המדרש, גם ללא הפוטנציאל החברתי הגלום במגמה זו, אני רואה כמטרה ראשונה במעלה. כן, אני מאמין בתורה לשמה. אני רואה בהתחדשות החיים היהודיים בישראל מטרה ציונית חשובה ביותר.

 

גוטוויין, בקיצוניותו, שולל תכלית השלילה את עצם ההתחדשות של תרבות בית המדרש. הופתעתי והתאכזבתי לקרוא ב"הדף הירוק" ("הפרטת התודעה" 6.9.09), שגם כמה ממובילי תנועת ההתחדשות היהודית, שהינם בעלי זיקה חברתית, שוללים את הרעיון של תורה לשמה, של תרבות יהודית לשמה; שוללים את העיסוק ביהדות, אם אינו מחולל עשיה חברתית. כך, למשל, ידידי אבי זעירא, מנהל מכון "שיטים", המגנה את "מלכודת הדבש של הלימוד" ואת העוסקים בלימוד שאינם "משכילים לקחת את לימודיהם ככלי יישומי לתיקון עולם אמיתי, אלא נשארים בזמן רוחני של מילוי מצברים".

 

עמדתו של זעירא מזכירה את תהליכי האמבה שאפיינו קבוצות אידיאולוגיות בהיסטוריה, שהתפלגו בשל שאלת המקף בין המרקסיזם ללניניזם. במקום לאחד כוחות ולקדם ולעודד כל מי ששותף להתחדשות התרבות היהודית, זעירא מעדיף לבדל קבוצה מתוכם, ולבטל בהינף יד את כל השאר. זעירא שוכח, שהפניה למעורבות חברתית מתוך גישה יהודית, צמחה מתוך הלימוד, מתוך העיסוק בתרבות היהודית, מתוך בתי המדרש, ולא להיפך. די בכך כדי לעודד כל גילוי של התחדשות יהודית, שעתידה להצמיח מעורבות חברתית, אקטיבה חברתית ואף אוונגרד חברתי. אולם מתוך השורשים היהודיים ניתן לצמוח לכיוונים נוספים, לטפח ערכים אחרים (למשל – חיזוק הקשר בין העם היהודי לא"י, חיזוק ערכי ההתיישבות, תיקון מידותיו של הלומד עצמו, חיזוק ערכי המשפחה, המגונים כל כך בעיני גוטוויין המכנה אותם "תמצית האתוס הבורגני" ו"ערכי השמרנות הישראלית"), וכאמור – עצם הלימוד ועצם פיתוח התרבות היהודית, חשובים בפני עצמם. נכון, גדול תלמוד המביא לידי מעשה, אך גם לימוד התורה לשמה הוא ערך חשוב כשלעצמו.

 

***

המסייר במוזיאון "יד ושם", אינו יכול שלא להתפעל מהתופעה המדהימה של קיום חיי תרבות יהודית בימים הקשים ביותר של הגטו – תיאטראות, לימודים, מקהלות, תזמורות, עיתונים, תלמודי תורה, תנועות נוער. מי שרואה את החיים בעיניים מטריאליסטיות, יתקשה להבין את התופעה הזאת. התופעה הזו היא עדות לחיוניותה של התרבות, המעניקה משמעות לחיי האדם, הנותנת טעם לחיים. התרבות בכלל, והתרבות היהודית בפרט, היא מכשיר לתיקון עולם וחברה, אך יותר משהיא אמצעי למימוש מטרות אחרות, היא מטרה בפני עצמה.

 

לא אחת, שמעתי תרבותניקים בקיבוץ, המתנצלים על "עסקי האוויר" ומסבירים עד כמה התרבות תורמת לקיבוץ. הם צודקים, אך בעיניי מבחנה העיקרי של התרבות אינה תרומתו לקיבוץ. אני סבור שכדאי היה להקים קיבוץ כדי לקיים חיים תרבותיים.

 

 

 

הפרטת התודעה - לבתי המדרש החילוניים נוסף בית מדרש של השוה"צ, הדף הירוק, 6.9.2007


נכתב בתאריך
12/9/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו