עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זכויות וחובות בקרקע - לא רק לנו צרכים וזכויות בקרקע. ישנם דיירי הדיור הציבורי הוותיקים, עולים חדשים הזקוקים לדיור, לעיירות הפיתוח נחוצה תוספ

זכויות וחובות בקרקע

מאת אלישע שפירא, 10.9.2007

 

 

לא רק לנו צרכים וזכויות בקרקע. ישנם דיירי הדיור הציבורי הוותיקים, עולים חדשים הזקוקים לדיור, לעיירות הפיתוח נחוצה תוספת שטחים ועוד.

זהו נושא המחייב שיח והסכמה ציבורית רחבה

 

 

השיח המקובל אצלנו על הקרקעות שברשותנו, נע בין שני קטבים: האחד, העוולות שגורמים לנו השלטונות ובראשם מינהל מקרקעי ישראל. השני, הזכות שנקנתה בזיעה ובדם, סיפורה של ההתיישבות. שני הדברים נכונים, אך אין בהם די. הדיון במתכונתו המוכרת עקר ואינו מוביל לשום מקום. בהיותי אחראי על תיק הקרקעות בקיבוצי, אני מחזיק את עצמי מומחה לשרירות הלב, עד כדי בריונות, המופעלת לעיתים על ידי מוסדות המדינה כלפי הישובים.

 

כבן לראשוני המתיישבים היהודים על הגבעות זרועות האבנים של רמת מנשה, לפני שבעים שנה, סיפור ההתיישבות הוא גם הביוגרפיה האישית שלי. ולמרות זאת, אני חושב שאסור לנו לדון רק על הזכויות שיש לנו בקרקעות. עלינו לדון גם על החובות שאחיזתנו בקרקע מטילה עלינו. עלינו לדון בהן כחלק מהדיון על התפקיד שאנו רוצים למלא במציאות הישראלית. מול פרק "זכויות החקלאים בקרקע", חשוב לכתוב גם את פרק "חובות החקלאים", ורצוי שאנחנו נציע את הטיוטה שעל בסיסה יתקיים הדיון הציבורי. 

 

***

הקרקעות הן משאב שונה מכל נכס אחר, בהיותן תשתית פיזית ותרבותית לקיום האנושי. שבטים, קהילות, עמים ומדינות, קשרו תמיד את קיומם המשותף לחבל ארץ מסוים. מי כמונו, היהודים, יודע זאת, לאחר אלפיים שנות גלות בהן נשמרה זיקתנו הקולקטיבית לארץ ישראל. הזכות בקרקע שונה מכל זכות קניינית אחרת. לאיש אין "קושאן" ב"טאבו" של אלוהים על פיסה מכדור הארץ שלנו. ב"מעגל הגיר הקווקזי", של ברכט, אומר השופט העממי אצדק: "האדמה שייכת למי שמעבד אותה". אבותינו קבעו בדיני שמיטה כלל מיוחד לבעלות בקרקע. "חוק היובל" קובע כי לאחר 49 שנים מוחזרת הקרקע לבעליה הראשונים. משמעות הדבר כי איש אינו יכול לרכוש בעלות קבועה ומוחלטת בקרקע.

 

 המדינות המודרניות מכבדות את הזכויות הקנייניות בקרקעות, אך הן שומרות לעצמן את היכולת להבטיח את צרכי הציבור. צרכים הכוללים: תשתיות, תחבורה, ביטחון, תעסוקה ומגורים לכלל הציבור. במדינות מתוקנות נוהגים לפצות את מי שהחזיקו בקרקע, אם וכאשר מפקיעים אותה לצרכי ציבור. פיצוי על ידי מתן קרקע חלופית, או בכסף, אם לא נמצאה קרקע חלופית. כאשר אנחנו מדברים על "עיגון זכויות החקלאים בקרקע", חשוב להדגיש ולהבהיר כי אנחנו מעדיפים פיצוי קרקעי על פני פיצוי כספי. הדימוי שדבק בנו, כאילו כולנו נדל"ניסטים, הנאבקים על מחיר מימוש הקרקע, אינו נכון לכלל ההתיישבות והוא מזיק ופוגע בעניינינו. זאת למרות שחלק מהחקלאים ואחדים מדוברי תנועות ההתיישבות, אכן תרמו לא מעט ליצירת תדמית של "כרישי נדל"ן". 

 

***

הטיעון היותר חשוב שנוכל לטעון להמשך אחזקותינו בקרקעות, הם דווקא צרכי ההווה והעתיד. הצורך להמשיך לקיים קהילות כפריות יציבות וחזקות, המשלבות מגוון עיסוקים ופרנסות, שיש בהם כדי להבטיח את עתידן מבלי שיפלו כנטל על הציבור. קיומן של הקהילות הכפריות אמור לתרום למרקם החברתי, לפיזור האוכלוסייה, לפיתוחם של אזורי הספר, לשמירת השטחים הפתוחים, לאקולוגיה הלאומית, לעיבודן של הקרקעות ולמניעת השתלטות פראית (ולפעמים עוינת) על הקרקעות. קיומן של קהילות מודרניות כאלו מחייב איזון שונה של השימושים בקרקע, מכפי שהיה בעבר. לצד החקלאות יש לאפשר לפתח תעשיה, תיירות, מסחר ומגוון של עיסוקים המאפיינים חברה מודרנית. מכך שהדיון היותר חשוב הוא הדיון על צרכי ההווה והעתיד. חשוב יותר מהטענות הצודקות על "זכות אבות".

 

***

חובה עלינו לזכור כי לא רק לנו צרכים וזכויות בקרקע. מבלי להיכנס לכל עומקם של הדברים, אמנה אחדים מבעלי הזכויות והצרכים הנוספים, ביניהם: דיירי הדיור הציבורי הוותיקים, העולים החדשים הזקוקים לדיור, עיירות הפיתוח הזקוקות לתוספת תושבים ולשטחי תעסוקה, הכפרים הבלתי מוכרים, יישובי הבדואים  ואחרים...

 

על רקע הנאמר עד כאן ומתוך הבנת המייחד והמיוחד לתחום הקרקעות, יובן עד כמה נושא זה מחייב שיח ציבורי והסכמות חברתיות רחבות. לפני כעשרים שנה שימשתי כמרכז משק של קיבוצי. ידענו אז מעט מאוד על חוזי החכירה שלנו. לא ידענו על כך היות והדבר לא נתפס באותם ימים כבעל חשיבות רבה. ההסכמה החברתית הרחבה, על תפקידה של ההתיישבות ועל הצורך שלה בקרקעות, שהייתה נחלת החברה הישראלית במשך עשרות שנים, הייתה חזקה מכל חוזה כתוב. מי שמבין זאת מבין עד כמה חשוב לחדש היום את השיח הציבורי בנושא זה. צריך לעשות זאת כדי לתת מענה סביר למרב הצרכים של כלל האוכלוסיות.

 

צריך לעשות זאת כדי להגדיר מחדש את מחויבותה של ההתיישבות. חשוב לחזור להבנה כי הקרקעות בידינו כדי לעבדן ולשמרן, לחיות עליהן ולהתפרנס מהן, בכל המובנים המאפיינים קהילה כפרית מודרנית. השיח הזה חסר ויש לקדמו בדחיפות. ללא הסכמה חברתית רחבה, לא תעזור לנו החקיקה, התלויה ברוב זמני ומשתנה, ולא יועילו לנו בתי המשפט. במצב כזה אחיזתנו בקרקע תהיה רופפת וארעית. 

 

בעקבות יום העיון שיזם המטה השיתופי בנושא "קרקעות והתיישבות"

 

נכתב בתאריך
10/9/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו