עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אמת המרגרינה והחמאה - הפשטנות המקדשת את "המציאות שבה אנו אנוסים להתקיים", היתה תמיד הדבק שחיבר היטב בין הסוציאליזם לנציונאליזם והפכם לפשיזם משובח. תגובה ל"אמת האמיתית"

אמת המרגרינה והחמאה

מאת דודו פלמה, 3.9.2007

 

הפשטנות המקדשת את "המציאות שבה אנו אנוסים להתקיים", היתה תמיד הדבק שחיבר היטב בין הסוציאליזם לנציונאליזם והפכם לפשיזם משובח. תגובה ל"אמת האמיתית"

 

אני מודה למיכה אשחר על ההתרה שהתיר לי לכתוב ככל העולה על רוחי. היכולת הזאת של בני אדם להיות נדיבים, גם כשהם לא מרוויחים מזה כלום, כל כך מרגשת אותי לפעמים. ואחר כך עוד באים ואומרים שאין כאן דמוקרטיה. אבל בואו לא ניתן לנדיבות המתפרצת הזאת להסתיר את העיקר. מיכה מתעלם, כביכול, מהעובדה שאני חולק על אצ"ג, ושאני טוען לעומתו שהאמת היא לפחות מורכבת.

 

מה קורה כאן בעצם? בן אדם יושב בתום לב ובעמל רב כותב מאמר מורכב ומפורט שבו הוא לא מסכים בשום פנים ואופן עם שום דבר שאצ"ג כותב, ואז בא מיכה דנן ואומר ש"העיסוק באמת – או בכל הפשטה אחרת – כמושג, כך שאת מקומו של הדיון על צורכיהם הממשיים של בני אדם יתפוס דיון על מושגים מופשטים, הוא מוטיב המשותף לעולמם של אצ"ג, דודו פלמה ומוסד הבג"צ הישראלי".

 

זהו טריק ישן, וגם די מלוכלך הייתי מוסיף, המופעל בדרך כלל כאשר אתה חולק על מישהו מכל וכל,  וכדי לטשטש את העובדה הברורה כל כך הזאת, בא מישהו מהצד ומתריס ששניכם בעצם אומרים אותו דבר. ממש כך הגיח לו לפתע מיכה אשחר (איזה שם כנעני יפה) מהפינות האפלות של החלל הסיבי, וטען ששנינו, אצ"ג ואני אומרים אותו דבר, כי שנינו (וגם בג"צ) מתעסקים בשאלת האמת המופשטת. (אגב מיכה, הרבה תודה על ההשוואה עם שתי אושיות תרבות כמו אצ"ג ובג"צ. באמת קטונתי). האמת הפשוטה היא, מיכה, שהעובדה ששנינו (אני ואתה) חברי קיבוץ, שותים מים בכוס, קוראים עברית וכותבים ב"שווים" לא הופכת אותנו לדומים.

 

עכשיו בא מיכה ומוסיף וטוען ש"כשאני (מיכה) אומר שהנושאים המעניינים לדיון, הם אלו שקונקרטיים לחיי, אני אומר דבר פשוט. זה עד כדי כך פשוט, שאפשר לטעות בקלות מרוב ניסיון להבין על מה מדובר. זה אוכל, מים, חשמל, דיור, עבודה, בריאות, פנאי. אלה חיי אדם, כפשוטם". כמה קל להסכים עם מיכה, שאכן מה שצריך לעניין אותנו בחיים זה לדעת מאיפה מגיעה החמאה או המרגרינה שאנו מורחים על פרוסת הלחם שלנו, זה הרי כל כך נכון.

 

אך יחד עם זאת זוהי אמת כל כך "הסתדרותית", במובן האפרטצ'יקי- פקידותי הישן. האמת ההסתדרותית הנולדת לא מעולם העקרונות היפים והנכונים כשלעצמם של הסתדרות העובדים בא"י, אלא "אמת הסתדרותית" הבוקעת ממציאות עייפה של משרדים חשוכים, פקידים לאים וביורוקרטיה מושחתת ובלתי נגמרת. אמת הבאה לומר ב"יושר" ציני ששם המשחק בחיים הוא לשרוד, כלומר "להסתדר".

 

***

יש משהו כמעט קיטשי במסר הפשטני והנגיש שמיכה מגבש במאמרו. וזה מאוד מזכיר לי את הדברים שכתב מילן קונדרה בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (ראה מאמרי "הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש"). קונדרה מתאר איך שלטון הטרור הפוליטי ומנהיגיו יוצרים בעזרת תרבות הקיטש תמונת עולם שלמה, שהקיטש הוא אחת מאבני התשתית המרכזיות שלה. "במקום בו שולטת תנועה פוליטית אחת ויחידה ובידה כל הכוח, אנחנו מצויים מיד בממלכת הקיטש הטוטליטארי", טוען קונדרה. זוהי תמונת עולם שאין בו מקום לחריגים, או שונים, שאינם מתאימים לדימויים, לתמונות ולסיסמאות היוצרות את הקיטש הפוליטי. חריגים אלה עלולים לשבור, חס וחלילה, את התמונה המושלמת שהתנועה מבקשת ליצור.

 

סבינה, אמנית צ'כית, אחת מגיבורות הספר, מתארת את חגיגות האחד במאי, ככאלה שבהן כל המשתתפים מתאמצים להיראות שמחים כיאות, או ליתר דיוק, מסכימים כיאות עם השמחה. לא היה מדובר רק בהסכמה פוליטית לקומוניזם אלא בהסכמה לקיום כפי שהוא. כדי לא להראות אדישים לחוקי המפלגה, היה על האנשים לזייף שמחה ולהיראות שמחים, אחרת יבולע להם.

 

סבינה מתארת את הסרטים הסובייטים שהוקרנו באותה תקופה, כמלודרמות מתקתקות, סיפורי אהבה תמימים המסתיימים בדמעות של אושר. הדמעות שזלגו מעיני הצופים נבעו מההתרגשות שאחזה בהם מהאידיאל הקומוניסטי, ובאותה הזדמנות גם מנעו מהם להבחין במציאות כפי שהיא קיימת בחייהם. הקיטש הוא מחיצה מתקפלת המסתירה את האמת.

סבינה הייתה מעדיפה לחיות בעולם של אמת מורכבת, אפילו מופשטת, מאשר לחיות "בעולם של אידיוטים מחייכים". ה"אידיוטים המחייכים" זקוקים היו מאז ומתמיד לקיטש על מנת לפשט את מורכבותו הבלתי אפשרית של העולם.

 

***

מיכה אומר שני דברים נוקבים במאמרו. האחד הוא: "מה אתה בא ומזיין לנו את השכל עם כל מיני אמיתות מופשטות, כשאנחנו בעצם מתעניינים רק בדברים שהם קונקרטיים ורלוונטיים לחיינו כמו אוכל, חשמל וכו'. עזוב אותנו כבר עם ההפשטות שלך"; הדבר השני אומר בערך כך: "האם דודו רוצה שתהיה לו גם מקלדת, קורת גג, חיבור לחשמל ו- כן, מחסה מפני הצעצועים של כמה משכנינו הטובים?". יעני, כך גורס מיכה שנראית דמוקרטיה, כמו ברית של העולם התחתון, "אתה רוצה מחסה אז שתף פעולה". אמנם השאלה כשלעצמה לגיטימית, אבל הדמוקרטיה מעולם לא הייתה כל כך פשטנית כמו שמיכה מבקש לתאר אותה. הדמוקרטיה איננה רק "המציאות שבה אני אנוס להתקיים", מה לעשות ויש בה בדמוקרטיה גם צדדים מורכבים ומופשטים (כמו הפרדת רשויות ובג"צ, והיכולת להכיל את דעת המיעוט וכיוצא באלה דברים מופשטים), שבלעדיהם היא תהיה כל דבר אחר מלבד דמוקרטיה.

 

מה שמיכה מציע בתור אמת, הוא קיטש קיומי שטוען שאדם צריך לקבל את המציאות האלמנטרית בחיים כדי לשרוד, העיקר שיהיו לו התנאים שמיכה מגדיר כ"מה שמשפיע עלי, הדברים שקובעים את דמותה של המציאות שבה אני אנוס להתקיים, (הם) הדברים הפשוטים ביותר: אוכל, מים, חשמל וכולי".

 

הפשטנות הזאת, המקדשת את "המציאות שבה אנו אנוסים להתקיים", הייתה תמיד הדבק שחיבר כל כך טוב בין הסוציאליזם לנציונאליזם והפך אותם לפשיזם משובח, כך אצל פרון בארגנטינה, ממש כמו אצל פרנקו בספרד, ממש כמו אצל מוסוליני באיטליה, מתאר מיכה תמונת עולם פשטנית, תמונת עולם של "אידיוטים מחייכים". שמחים וטובי לב הם זקוקים לקיטש כדי לפשט להם את מורכבותו הבלתי אפשרית של העולם. ואתם יודעים מה, אולי מיכה בעצם צודק, כי עד היום זה תמיד עבד!

 

***

ולבסוף, אולי כדי להרגיז, כי הרי הוא בשלו ואני בשלי, כדי "שאת מקומו של הדיון על צורכיהם הממשיים של בני אדם יתפוס דיון על מושגים מופשטים" כמו שמיכה אומר,

הרי לך מיכה משל קטן שבא בכלל כדי להגיד גם משהו אחר על הדיון שלנו.

 

ספרטה ואתונה:

במדינת ספרטה העמידו כערך עליון את הלחימה דווקא.

למעשה כל מה שהתרחש במדינה היה טבוע בסימן הכוח והנחישות. כל דבר שעשו הספרטנים היה מכוון למלחמה. נפשם יצאה אל שדה הקרב. לא הייתה אומה שחתרה לשלמות האדם בשדה הקרב יותר מספרטה בכל העולם העתיק. התוצאה הייתה שלוחמי ספרטה נודעו בכל רחבי העולם כלוחמים אכזריים שעשויים ללא חת, כאלה שאיש לא יכול היה להתמודד עם אופן לחימתם. אף מדינה או צבא לא עמדו בפניהם.

 

מאחר והתמסרו למלחמה בכל מאודם, מטבע הדברים יצא שכל מנהיגי המדינה היו לוחמים, לכן גם מבנה המדינה היה מושפע מערכי המלחמה. אפילו החינוך שהעניקו לילדיהם היה חינוך נוקשה ובלתי מתפשר. ילדיהם גדלו מינקות כלוחמים, כדי שבבוא היום בהגיעם אל שדה הקרב, יהיו לוחמים משובחים כהוריהם. עד היום קרוי סוג החינוך הזה על שמם - "חינוך ספרטני".  הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר היה נולד תינוק בעל מום בספרטה, היו משליכים אותו מצוק גבוה אל התהום, כדי למחות את הבושה. הרוח הספרטנית לא יכלה לשאת את העובדה שמשהו לא מדויק ולא יפה, משהו לקוי ומכוער, יצא מרחמן המושלם

של נשות ספרטה.

 

הצוק, המקום שובר הלב הזה, נמצא מחוץ לחומות העיר. באישון לילה היו יוצאים ההורים האומללים, ובאין רואה משליכים את תינוקם החלוש והמייבב מראש הצוק אל התהום.

כמובן שבשובם לספרטה דבר לא ניכר בפניהם, גילוי רגשות נתפס כסוג של חולשה בספרטה. וחולשה היא הרי משהו שאסור להראות.

וזאת הסיבה, כנראה, שסוקרטס, הגיבן והמכוער, שלא היה אדם חכם ממנו בכל תולדות העולם העתיק, נולד דווקא באתונה. בספרטה הוא היה מושלך כבר מזמן מראש הצוק.   

 (דמוקליטוס, דברי ימי העולם העתיק)

 

האמת האמיתית, מאת מיכה אשחר, שווים, 2.9.2007
הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש, דודו פלמה, שווים, 17.12.2006
 

נכתב בתאריך
3/9/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו