עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הסלבס אינם הכתובת - הפניית הזרקור לעבר הידוענים המשתמטים מצה"ל, עלולה ליצור גלוריפיקציה של עצם השתמטותם ולהשיג תוצאה הפוכה מהרצוי. מקרה עברי לידר כמשל

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר

הסלבס אינם הכתובת

27.8.2007

 

הפניית הזרקור לעבר הידוענים המשתמטים מצה"ל, עלולה ליצור גלוריפיקציה של עצם השתמטותם ולהשיג תוצאה הפוכה מהרצוי. מקרה עברי לידר כמשל

 

זיכרון אישי – עצרת חטיבת הצנחנים בשנת 83' (אולי 84'). לאחר דברי הקחצ"ר תא"ל איציק מרדכי, הוזמנה לבמה אורחת כבוד מיוחדת... פנינה רוזנבלום. כשהמנחה קרא בשמה, הטריבונות היו כהר געש. רוזנבלום נשאה נאום מזהיר, בן משפט אחד: "אני אוהבת את החיילים! ... ובעיקר את הצנחנים!" ואז, הר הגעש התפרץ, ומשורות חיילי פלוגות הרב"טים (היה פעם דבר כזה) החלו שאגות: "רו-צים ל....ן!  רו-צים ל....ן!".

 

נזכרתי באנקדוטה הזאת, לנוכח המכתב שנשלח או לא נשלח לעברי לידר, בו נדרש או לא נדרש להצהיר על אהבתו לצה"ל, תנאי להופעתו בפני חיילים. אם אכן היה מכתב כזה, זה כל כך פאתטי. האמת היא שממש לא אכפת לי אם עברי לידר "אוהב את צה"ל", בכלל לא חשוב בעיני "לאהוב את צה"ל" ובוודאי שלא הייתי רוצה שאנשים יוחתמו על הצהרות אהבה כאלו.

 

מעבר למכתבי האהבה הללו, ההשתמטות מצה"ל היא אכן תופעה חולנית, שעל החברה הישראלית להלחם בה. אני שמח על התעוררות הדיון בנושא. השאלה היא, האם ההתמקדות בקומץ אמנים שהשתמטו והניסיון להחרימם היא דרך ההתמודדות הנכונה והאפקטיבית.

 

****

 

סוגיית ההשתמטות מצה"ל – ימיה כימי המדינה. בספרו "בשדות פלשת 1948", מתאר אורי אבנרי את התדהמה שאחזה בו, כשיצא מהחזית ל"אפטר" בת"א, וראה את בתי הקפה מפוצצים מצעירים בני גילו שהשתמטו מצה"ל.

 

גם הפולמוס על השתמטות אמנים החל באותם ימים. בספרו של אלישע פורת "איקונין סדוק", מופיע הסיפור "רצ'יטטיב ורונדו", המספר על קונצרט של פסנתרן דגול בכפר קטן, בשנות ה-50. סמוך לתחילת ההופעה "חרקו לפתע כיסאות העץ ממש מתחת לבמה, וחבורה של מאזינים קמה ממקומה, החליקה על בגדי השבת שלה, שאיוושו קלילות וגרמו לסחרחורת באולם הנדהם. וכאילו הם רק מבצעים תרגיל סדר שתורגל כבר מאות פעמים, פנתה הקבוצה הקטנה ימינה אל קצה השורה, ושוב ימינה אל הדלת הרחוקה של האולם. מובן שהיתה לפניהם דלת קרובה, דלת החירום של האולם, שאפילו לא היתה חורקת בצאתם, כיוון שציריה שומנו היטב לפנות ערב ... הצועדים צעדו בנחישות, כמי שידעו שבחרו בדרך הארוכה ובדלת הרחוקה דווקא... צעדיהם המהוסים כביכול הוטחו בקהל הנדהם ברעש מחריש אוזניים".

 

הסיבה להפגנה הזו, היתה השתמטותו של האמן מצה"ל בקרבות מלחמת השחרור. הקונצרט פוצץ, למעשה, ופינה את מקומו לוויכוח לוהט בין מצדדי האמן לבין המוחים נגדו. אלה טענו בשם האמנות הטהורה, ואלה בשם הפטריוטיות והזעם על המשתמט; ויכוח שהיה לעימות עדתי, בין יוצאי גרמניה "התרבותיים" "חסידי המוסיקה" ליוצאי פולין "בני עיירות פרובינציאליים וחסרי השכלה שכמותם".

 

"הסופר הוותיק", כפי שמכנה פורת את המספר, צפה באירוע כנער. האירוע היה לו לחוויה מעצבת. "הוא שמח אז שלא נתבקש להיות שופט שיכריע בין הנצים. כי הוא לא היה מסוגל לשפוט לטובת אחד הצדדים, ולא היה מסוגל גם להכריע לרעת אחד מהם... שניהם גם משכו אותו, כל אחד לצדו, משום שהתייצבו מאחורי רעיונות נכונים ומוצקים, והיו מוכנים ללחום עליהם. והוא חשב שהמשפט הנחמד 'והזמן ישפוט ויכריע ביניהם' לא הועיל לו אז ולא הועיל לו גם היום... מפני שהזמן לא הכריע אף אחד".

 

ואכן, הדילמה הזו מתקיימת עד היום, וקשה להכריע בה.

 

****

 

חשוב להלחם בהשתמטות, אך החרמת אמנים שהשתמטו עלולה להשיג את ההיפך הגמור. אני מבין את הרצון ש"גיבורי התרבות" יהיו דוגמה ומופת לנוער, אך הצבת הזרקור עליהם ועל השתמטותם רק תזיק. מעבר לשלילתי העקרונית את תרבות הפרסוניפיקציה, והפיכת כל דיון לאישי, אני גם נגד ההתמקדות במגזר הצר של מספר אמנים, כאילו הם הבעיה. זו דרך קלה ומהירה להשיג כותרות, אך ההתמודדות עם הבעיה היא באמצעות חינוך לפטריוטיזם, לציונות, לאהבת מולדת, לסולידאריות חברתית, למחויבות לכלל, למסירות נפש. שהרי ההשתמטות היא תוצאה של קידוש האגואיזם, בשם ה"אינדיבידואליזם הליברלי" כביכול.

 

יש לחנך גם נגד עצם התופעה הפגאנית והעדרית של סגידה ל"סלבס". ניתן לשוב ולחנך להערצת גיבורים ואנשי מופת, והמלחמה האחרונה סיפקה לנו דמויות רבות כאלו. ניתן גם להאיר על אמנים ששרתו בצה"ל ובפרט כאלה ששרתו ביחידות קרביות, ויש רבים כאלה. הפניית הזרקור לעבר הידוענים המשתמטים והארת עובדת השתמטותם, עלולה ליצור גלוריפיקציה של עצם השתמטותם ולהשיג תוצאה הפוכה מהרצוי.

 

מעבר לכך, אני מתנגד עקרונית להחרמת אמנים, שהינה למעשה החרמת אמנותם. הרי אין לזה סוף. את יפה ירקוני קראו להחרים בשל דברי בלע שהשמיעה נגד חיילי צה"ל בעת מבצע "חומת מגן", את אריאל זילבר בשל תמיכתו בימין הרדיקלי, את מאיר אריאל בשל הערה הומופובית טיפשית שהשמיע והרשימה עוד ארוכה. היום נאבקת הרשות למלחמה בסמים נגד קריאת רחוב על שמו של זוהר ארגוב כיוון שהיה נרקומן.

 

אך אם נמשיך בדרך זו, יהיה עלינו להחרים גם את שייקספיר שהיה אנטישמי, ואת סראמאגו שלאחרונה התברר שאף הוא אנטישמי. למרבה הצער, רבים מהאמנים בעבר ובהווה ואף הגדולים שבהם, מחביאים שלדים. במאמר מוסגר - עובדה זו מעמידה באור אמיתי את הבלוף של "אנשי הרוח" שיש להם, לכאורה, איזו עמדה מוסרית ייחודית ולכן ראוי להקשיב להם. לסופרים ולמשוררים שבהם יש יכולת ביטוי, שבעטיה אולי כדאי להקשיב להם, אך מבחינה מוסרית וערכית אין להם כל עדיפות על כל נגר, שען, רופא ומהנדס. לבעלי כישרון שירה, ריקוד, משחק וכו' אין גם עדיפות ביכולת הביטוי.

 

מכל מקום, אל לנו לצפות מזמרים להיות דמויות מופת, עלינו לנסות להעביר לילדינו מסרים השוללים את הערצת הסלבס, אך מצד שני, עלינו להיזהר מהחרמת אמנים ואמנויות, כיוון שבהחרמה כזו אנו עלולים לגלוש במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

 

****

 

אני סולד מכל משתמט, ללא קשר לשאלה אם הוא אמן. אך אני סולד שבעתיים ממי שהשתמטותו – אמנותו, ממי שעושה אידיאליזציה להשתמטותו ובונה עליה קריירה. כך נהג אביב גפן בשנות ה-90. לימים, כש(בניגוד לאביו) הוא התבגר והתמתן, מסתבר שהוא שוחרר בשל בעיית בריאות ובראשית הדרך אף נאבק להתגייס. אך בדבריו אז, הוא גרם לנזק רב.

 

אלישע פורת סיפר לי, שהאמן שהיה השראת הסיפור "רצ'יטטיב ורונדו" הוא הפסנתרן יהלי וגמן, אחיינו של שלונסקי. הוא השתמט מן המלחמה כדי להשלים את לימודיו. פורת: "השתמטותו הסעירה את היישוב. אולם יותר משאחרים לא סלחו לו על כך – הוא לא סלח לעצמו. הוא הגלה עצמו מרצון, וישב שנים באחד מקיבוצי השוה"צ בגליל העליון, הקים משפחה וברח מקריירה גדולה. לימים יצא לשוטטות, הפך עצמו לחסר בית ממש, עד שנגאל בחיפה בידי איש אמיד שהכירו".

 

 

 

 


נכתב בתאריך
27/8/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו