עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בני אדם כאינסטרומנט - דרך ארוכה עברה התקשורת מאז ימי 'למרחב'. מעיתונות מודרכת, עברנו לתקשורת החותרת למיקסום רווחים ללא עכבות ועושה שימוש ציני

בני אדם כאינסטרומנט

מאת פלג מור, 27.8.2007

 

דרך ארוכה עברה התקשורת מאז ימי 'למרחב'. מעיתונות מודרכת, עברנו לתקשורת החותרת למיקסום רווחים ללא עכבות ועושה שימוש ציני ברגשותיהם ובכאבם של אנשים

 

 

 

דרך ארוכה עברה העיתונות היומית בישראל מאז היינו ילדים והובא אלינו ל'כיתה' - בית הילדים במשק של הקיבוץ המאוחד - היומון 'למרחב',  עיתונה של מפלגת אחדות העבודה אליה השתייך הקיבוץ המאוחד. להוציא את עמוד החדשות, היתה עיתונות התקופה משמימה למדי, הקורא מחויב לה ולא היא לו. בהיותו חופשי מכל שיקול כלכלי, פטור היה העיתון ממאמץ לעניין את הקורא ולמשוך אותו. כביטאון מפלגתי הנושא דרך וערך, מודע לחשיבותו העצמית, הוא לא נזקק לפרסום ולא היה ידידותי לקורא. 

 

אנטיתזה לכך הייתה הטלוויזיה, בה החלנו לצפות בתחילת שנות ה-70. אמנם שחור לבן וחד ערוצית, ובכל זאת ז'אנרים כמו הסדרות האמריקאיות והשעשועונים פרצו דרך מבחינת ניסיונם למשוך את הצופה, לספק לו דרמה ועניין. ז'אנר ייחודי היו סדרות בית המשפט שהעניקו לצופה כשעה דחוסה של שיאי רגש - מהזדהות עם גיבורים  שגורלם המר להם ועד תחושת המתח שליוותה כל פרק. בית המשפט האמריקאי הצטלם כמקום בו כולם מילאו את תפקידם עד לפרט האחרון במיומנות שגרתית, פועלים בתוך מערכת משומנת היטב.

 

***

אחד מטיולינו השנתיים היה לאזור תל אביב, שם נכנסנו עם שאר הקהל לראות התנהלות של משפט. לא היה כל קשר בין מה שצפינו בו בטלוויזיה לבין התנהלות בית המשפט בישראל והאכזבה הייתה רבה.  רעש ומהומה, הנאשם לא בא, הערב לנאשם לא הופיע, לשופט שרצה לשלוח לביתו ניידת משטרה נאמר כי אין ניידת פנויה כרגע, לא נמצאה קצרנית והשופט החל לרשום פרוטוקול בעצמו..

 

בית המשפט בישראל של היום משמש מקור לא אכזב לדרמות טלוויזיוניות כאילו חדשותיות, בלא קשר לאופן התנהלותו כבית דין. מדובר על דרמות מעין אמיתיות, סוחטות רגש ודמעות, המשודרות  במסגרת שידורי החדשות דווקא. הערוצים השונים גילו כי זהב טלוויזיוני של ממש מתגלגל בבתי המשפט והפכו אותו לאייטם קבוע במהדורות החדשות, כמעט בלא שנדרשת מהם השקעת זמן ומאמץ.  הכוונה היא לפגישת שני צדדים לאירוע מסוים כפי שהיא מתרחשת באולם בית המשפט, בדרך כלל לפני כניסת השופט. יש רק לשלוח צוות צילום שיצלם את אשר לפניו ותו לא. אולי דרושה עבודת תחקירנית שתעורר יום קודם את הגעתם הספונטאנית של בני המשפחה הנפגעת לבית המשפט, על ידי לחישה על אוזנם כי מחר יתקיים המשך משפטו של הנאשם, או החשוד יובא להמשך מעצרו. 

 

למשל ז'אנר 'פגישת משפחה של נפגעים בתאונת דרכים עם הנהג הפוגע' אינו יכול להיכשל - הצלחתו מובטחת - והוא מספק דרמה משובחת לצופים, בייחוד אם העימות בין הגורמים נהיה צעקני ואולי אף עובר לפסים אלימים. כך גם הז'אנר המקורב לו 'פגישת קרובי הקורבנות עם המחבל המפגע'.

קרובי משפחה התובעים בהתלהמות עונש מכסימלי מצטלמים מצוין, אב ממרר בבכי בפינת האולם עובר לא רע, אם צורחת ומתעלפת היא השאור שבעיסה.

 

***

מדוע זה קורה?  איך תיתכן זילות כזו של רגשות אנוש וכאביו? מדוע מותר להציג כך בפומבי בני אדם בשעתם הקשה ?

דרך ארוכה עברה התקשורת מאז ימי 'למרחב'. עתה גם היא מתחרה במרוץ כדי למקסם את הרווח האופייני לקפיטליזם. התוצאה היא כי כל פרסום נמדד על פי הרייטינג שהוא מביא.  מחסומי הבושה הוסרו מזמן וכך גם העכבות לצילום אנשים בשעתם הקשה והנצחתם בעת התפרצות כאבם. כל היבט של חיי אדם ורגשותיו, כולל שעתו הקשה בעת אבלו, הפכו בעידן זה לאייטם  טלוויזיוני מותר ומקובל אם יש בו כדי להגדיל את אחוזי הצפייה.

המרדף המקודש אחרי תוספת הון ונכסים גרם ליחסים האנושיים להפוך אינסטרומנטאליים, היחס אל האדם האחר נקבע על פי היכולת להפיק ממנו תועלת בכיוון זה.

אין להתפלא על הפשיעה הגוברת, על ריבוי מקרי הרצח והאלימות ברחובות, על ההתנהגות בכבישים ועל חיסולה של מדינת הרווחה, ועוד דברים מסוג זה – אם יחסו של אדם לאדם אחר הוא יחס מכשירי ותועלתני, אם אין יחס בסיסי של שוויון הנובע מההכרה כי מבחינת ערכנו כבני אדם כולנו שווים, אין כל מניעה שאדם אחד, החזק בדרך כלל, ינהג כלפי משנהו במקרה הטוב באדישות, אם אינו יכול להפיק ממנו דבר, במקרה הרע באלימות אם אותו אדם עומד בדרכו להשגת עוד נכסי חומר. 

 

חברה שבה מעמדו של אדם ומשפחתו נקבעים על פי כמות ההון ושאר הנכסים שביכולתו להשיג היא בהכרח חברה דורסנית ואלימה. כל פרט בה נמצא במגננה מתמדת מפני רצונו של מי שמעליו במדרג לקחת ממנו עוד ועוד על מנת להרבות את מה שיש לו, ובמתקפה מתמדת כלפי מי שמתחתיו, אולי יוכל לקחת ממנו עוד בכדי להרבות את נכסיו שלו.

אורח החיים הקפיטליסטי הקונה לו אחיזה רבה והולכת במקומותינו לאחרונה הולך ודוחק את הניסיון ליצור ולקיים חברה אחרת, שונה, השומרת על שוויון ערך האדם ועל כבודו ללא קשר ליכולתו הכלכלית.  


נכתב בתאריך
26/8/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו