עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תשובה לאבא של חייל - הסרבנות היא סרטן, המסכן את צה"ל ואת המדינה, את ביטחון ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה במלחמת לבנון הראשונה וגרורותיה מאיימות להרוס את רקמת החברה הישראלית

 

שיתופי – חדשני / אורי הייטנר

תשובה לאבא של חייל

 

הסרבנות היא סרטן, המסכן את צה"ל ואת המדינה, את ביטחון ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה במלחמת לבנון הראשונה וגרורותיה מאיימות להרוס את רקמת החברה הישראלית

 

מאמרי הקודם בטור זה, "האב הרוחני של סרבני חברון", עורר מבול של תגובות. אחת התגובות, בחתימת "אבא של חייל", מצדיקה המשך העמקה בנושא, כיוון שהיא ממחישה את המדרון החלקלק של הסרבנות, ואיך הסרבנות הורסת את צה"ל ואת מדינת ישראל.

 

תקציר הפרקים הקודמים – בעקבות סירובם של לוחמים ביחידת "דוכיפת" להשתתף בפינוי מתנחלים בחברון, פרסם דודו פלמה, מראשוני הסרבנים במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה, מאמר תחת הכותרת "סירוב טוב וסירוב רע", בו התקומם על ההשוואה שעושים בין הסרבנות "הטובה" של חבריו ושלו, לסרבנות הרעה של הצד השני של המתרס הפוליטי. במאמר תגובה, טענתי שאכן יש הבדלים בין סרבנות לסרבנות (ולאו דווקא לטובת מי שמסרבים להלחם נגד אויב הנלחם בנו) אך המשותף גדול מהמפריד – הרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית וקעקוע היסודות של ריבונות המדינה. אלה ואלה משתמשים בדיוק באותה טרמינולוגיה – דיבור על נאמנות למצפונם, לאמת המוחלטת שלהם, למוסר, ובוז לחיילים "הקונפורמיסטים" ש"פועלים כאוטומט" ו"רק ממלאים פקודות" (רמז גס, תרתי משמע). אלה ואלה מדברים על סירוב אישי מצפוני, אך למעשה יוזמים סרבנות פוליטית מאורגנת שנועדה ליצור מסה קריטית שתסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת. אלה ואלה עיוורים לעמדה אחרת, ואינם מסוגלים לזהות את השתקפותם בסרבני הצד השני.

 

הטוקבק של "אש"ח – אבא של חייל"  כלל את השורות הבאות: "האם תקבל בהבנה סירובו של בן 18 להתגייס לשירות צבאי במדים, כאשר שכנו לישוב, או חברו לביה"ס, או בן של מכרים, או עמית של אחיו הבוגר נמצא בשבי-אויב יותר משנה, וההתרשמות היא שהמוסמכים ובעלי-היכולת הממונים על הצבא אינם עושים את המתבקש והניתן כדי להחזירו הביתה? שלא תעמוד בפני הדילמה הזאת, אבל יש מי שעומדים, ואומרים לעצמם או לבניהם: לצבא כזה לא ראוי להתגייס! תבין אותם?"

 

לא! לחלוטין לא אבין אותם! השתמטות זו משירות בצה"ל גרועה אף יותר ממעשיהם של סרבני לבנון / חברון ושות', אף שהיא צאצאית ישירה שלהם. ההשתמטות החצופה הזאת, בתירוץ הנבוב הזה, היא תוצאת הלגיטימציה לסרבנות ופרי באושים שלה.

***

לפני חודשים אחדים, בשיא מתקפת הקסאמים על שדרות, הודיעה קבוצה של חיילי מילואים משדרות שהם יסרבו לשרת במילואים, במחאה על אזלת היד של הממשלה במלחמה בטרור הקסאמים. אני בהחלט מבין את תחושתם ואף שותף לביקורתם, אך הודעה זו חמורה ביותר. אפשר להתווכח על דרך המלחמה בטרור, אך אין ספק שההחלטה על כך היא בסמכותה של הממשלה. אין ספק שהממשלה, מצדה, עושה מאמץ להפסיק את הירי, גם אם ניתן להתווכח אם דרכה נכונה, ואי אפשר להתווכח על כך שהיא אינה מצליחה בינתיים. אך איום של אזרחים, שחיילי צה"ל מגנים עליהם מידי יום, שהם יסרבו לצאת למילואים בשל ביקורתם על דרכה של הממשלה, מבטאת חוסר הבנה של יסודות האזרחות והדמוקרטיה. אך אם מותר למי שמתנגד למלחמה בלבנון, או למי שמתנגד למלחמה בטרור, או למי שמתנגד להתנתקות לסרב – התוצאה היא סירוב של מי שחושב שהממשלה אינה בוחרת בדרך הנכונה להלחם בירי הקסאמים.

 

וכאן אני מגיע לסוגיית השבויים. אין מדינה בעולם הפועלת למען שבוייה כמו ישראל. במלחמה נגד מדינות ריבוניות, ישראל לא עשתה כל חשבון של מספרי שבויים, ושחררה את כל השבויים שבידה תמורת שבוייה. כאשר השבויים נמצאים בידי ארגוני טרור, באחריות פושעי מלחמה, המצב מורכב הרבה יותר.

 

ישראל יצאה למלחמה למען שבוייה (זו לא היתה הסיבה היחידה, אך אחת המרכזיות למלחמה). איך ניתן לומר עליה שאינה עושה די כדי לשחרר את השבויים? הטענה שצריך לעשות "הכל" כדי לשחרר את השבויים היא דמגוגיה פופוליסטית.

 

מה פירוש לעשות "הכל"? אם יש אפשרות לחלץ את השבויים בפעולה צבאית, יש לעשות כן, גם אם הדבר כרוך בסיכון חיי אדם. אבל אם פעולה כזו תביא בוודאות למותם של 20 חיילים, האם גם אז יש לבצעה? לדעתי לא. ואם היא כרוכה במותם של 50 חיילים? מן הסתם איש לא יתמוך בה.

 

מה פירוש לעשות "הכל"? אם הארגונים המחזיקים בשבויים ידרשו ויתורים מדיניים, נניח נסיגה מחוות שבעא, אני מניח שאף אדם אחראי לא יתמוך בצעד כזה. הרי אין לכך גבול! הרי כניעה כזו תהפוך באחת את כל חיילי צה"ל ואזרחי ישראל לחטופים בפוטנציה, במטרה לכופף את המדינה ולכפות עליה ויתורים.

 

מה פירוש לעשות "הכל"? יש קונסנזוס בישראל שאם אין דרך צבאית לחלץ את השבויים, יש לשחרר מחבלים תמורתם. השאלה היא את מי וכמה? חיילים רבים מסכנים את חייהם כדי ללכוד מחבלים ובכך מצילים חיי אזרחים במניעת הפיגועים. האם חייהם של אותם חיילים סמוקים פחות מחייו של השבוי? 80% מהמחבלים ששוחררו בעסקות העבר חזרו לעסוק בטרור. האם חייהם של האזרחים שנרצחו בידי מחבלים ששוחררו יקרים פחות מחייו של חייל שבוי? וחייהם של החיילים שמסכנים את חייהם כדי ללכוד מחדש את המחבל ששוחרר? בעסקת ג'יבריל ובעסקת טננבוים ישראל נסחפה בשחרור סיטונאי של מחבלים ובהם רוצחים, ושילמנו על כך מחיר יקר, כולל מחיר דמים יקר.

***

כל חייל יודע שהוא מסכן את חייו, שהוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי. כל הורה שילדיו הולכים לצבא יודע זאת. בקרבות בהם הלכו בשבי גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר נהרגו חיילים, חבריהם ליחידה. המחשבה שעל המדינה להשתגע כדי לשחררם בכל מחיר, היא אבסורדית. משמעותה היא שישראל חדלה להיות מדינה, מוותרת על ריבונותה.

 

אפשר, כמובן, להתווכח על המחיר ועל הדרך לשחרור השבויים. אני, למשל, סבור שאסור היה לצה"ל להסיר את המצור הימי מעל חופי לבנון, בטרם ניתן, לפחות, אות חיים מהשבויים. אני סבור, שעל ישראל להפסיק את הביקורים אצל האסירים הפלשתינאים עד שאנשי הצלב האדום יורשו לבקר את גלעד שליט.

 

אך מוויכוח זה, עד שימוש בנושא השבויים כתירוץ להשתמט משירות בצה"ל, הדרך ארוכה. אבא של חייל אחד יטיף לו להשתמט בטענה שלא עושים מספיק כדי לשחרר שבויים. אבא של חייל אחר יסית אותו להשתמט בתירוץ שהממשלה לא שומרת על חיי החיילים. אבא של חייל שלישי יעודד אותו להשתמט בטענה שיש יותר מידי תאונות אימונים. לאן נגיע?

 

הסרבנות היא סרטן, המסכן את צה"ל ואת המדינה, את ביטחון ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה במלחמת לבנון הראשונה וגרורותיה מאיימות להרוס את רקמות החברה הישראלית, את יסודות הסולידאריות החברתית. האבא החצוף של החייל, הוא גרורה נוספת של אותו סרטן.

 

האב הרוחני של סרבני חברון, אורי הייטנר, שווים, 12.8.2007
 

נכתב בתאריך
20/8/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו