עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האב הרוחני של סרבני חברון - דודו פלמה הוא אחד מראשוני הסרבנים ומדובריהם הבולטים. הדי.אן.איי. הרוחני של סרבני חברון מוביל אליו ואל שכמותו. תגובה ל"סירוב טוב וסירוב רע"

שיתופיחדשני / אורי הייטנר

האב הרוחני של סרבני חברון

12.8.2007

 

דודו פלמה הוא אחד מראשוני הסרבנים ומדובריהם הבולטים. הדי.אן.איי. הרוחני של סרבני חברון מוביל אליו ואל שכמותו. תגובה ל"סירוב טוב וסירוב רע"

 

מזה שנים אחדות אני מרבה להתבטא נגד הקריאות לסרבנות בימין הישראלי, בפרט לקראת ההתנתקות. רק השבוע, לקראת ובעקבות אירועי חברון, פרסמתי שני מאמרים בנדון:  "מהרסים ומחריבים" (ב"מקור ראשון") ו"אלמלא מוראה של מלכות" (ב"ישראל היום").

 

בוויכוחים עם חבריי המתנגדים לעמדתי זאת, מה שמקפיץ אותם יותר מכל הוא הגזירה השווה שאני גוזר בין סרבנותם לסרבנות השמאל הקיצוני – הסרבנות לשרת בלבנון או בשטחים. "איך אתה מסוגל להשוות?!", הם שואלים, ומנמקים את ההבדל בשורה של נימוקים. דודו פלמה, במאמרו, טוען כמותם שאין מקום להשוואה, בין "הסירוב הטוב", כלומר הסירוב שלו, לבין "הסירוב הרע" כלומר הסירוב של יריביו. כל כך לא מפתיע.

 

סרבני חברון השבוע, וסרבני השרות בשטחים באינתיפאדה, הם תמונת ראי אלה של אלה. אלה ואלה מסרבים לקבל עליהם את דין ההכרעה הפוליטית הדמוקרטית, ומרשים לעצמם לפעול נגדה, בטענה שהיא מנוגדת למצפונם. אלה ואלה משתמשים בדיוק באותם נימוקים, אודות "הזכות לסרב", "התנגדות בלתי אלימה", "סרבנות מצפון", "פקודה בלתי מוסרית" וכד'. אלה ואלה מדברים על הבחירה האישית לדבוק במצפון תוך נכונות לשלם מחיר, אך למעשה זאת סרבנות מאורגנת והסתה לסרבנות. אלה ואלה מדברים על כך שמצפונם אינו מאפשר להם לבצע את הפקודה, אך למעשה מטרתם היא פוליטית – ליצור מסה קריטית של סרבנים כדי להפוך לבלתי אפשרי את מימוש החלטות הדרג המדיני והמערכת הפוליטית. אלה ואלה, בסרבנותם, מורדים למעשה במדינת ישראל ומנסים באמצעות הצבא למנוע את החלטותיה. אלה ואלה, אינם דוגלים עקרונית בחופש המצפון ובזכות הסירוב, אלא בעיוורונם ובפנאטיות שלהם הם דוגלים בלגיטימיות של הסירוב שלהם בלבד ו"איך בכלל אפשר להשוות" עם הסירוב האחר.

***

אכן, יש הבדלים בין סירוב לסירוב. יש הבדל בין סירוב להגן על מדינת ישראל מפני אויביה ועל אזרחי ישראל מפני הטרור, לבין סירוב לעקור יישובים ישראליים, עם אזרחים ישראליים. יש הבדל בין סירוב גורף לעצם השירות בשטחים, לבין סירוב נקודתי, בנקודת הקיצון של עקירת יישובים, אותה ניתן להשוות להחלטה דומה לעקור יישובים ערביים. אולם ההבדלים הללו שוליים לעומת המשותף – הרמת היד הגסה על הדמוקרטיה הישראלית, הפגיעה הקשה בצה"ל ובביטחון.

 

מה שעוד משותף לסרבנים מכאן ומכאן, הוא שעד היום אלה ואלה נכשלו בניסיונם ליצור מסה קריטית של סרבנות המונית. רוב אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, שרבים מהם שותפים לדעותיהם הפוליטיות של הסרבנים מכאן ומכאן, מגלים אחריות לאומית ואינם נגררים אחרי ההסתה לסרבנות. 

 

ועוד משותף – אצל אלה ואצל אלה הסרבנות היא המבוא לאלימות. משמעות הסרבנות היא הטלת אחריות אישית על החייל הבודד על המדיניות שהוא מבצע, והצגתו כפושע בכך שהוא מבצע אותה. אני זוכר את המנשרים שקיבלתי בצאתי לשירות בשטחים, שבו הוזהרתי מפשעי המלחמה שאני עומד לבצע וקריאה לסרב, וכך ראינו את המסיתים בחברון נוקטים באותה שיטה. מאחר והחייל שמסרב לסרב הוא פושע, דמו מותר. ואכן, ראינו השבוע את רעולי הפנים על הגגות בחברון, נוהגים בדיוק כמו תמונת הראי השבועית שלהם בהפגנות ליד גדר הביטחון בבלעין.

 

הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני קרובים מאוד אלה לאלה מבחינה נפשית. זוהי ברית הפנאטים. ניתן לחלק לשניים את הציבור – הציבור הנורמטיבי, האחראי, הנאמן לערכי הדמוקרטיה מצדו האחד של המתרס, והציבור הפנאטי, הסרבן, הבז לדמוקרטיה (משמאל ומימין) מצד שני.

 

דודו פלמה הוא אחד מראשוני הסרבנים ומדובריהם הבולטים. גם אם יעשה הכל כדי לטשטש ולהכחיש את אבהותו, הדי.אן.איי. הרוחני של סרבני חברון, יוביל אליו ואל שכמותו.

 

מאמרים של אורי הייטנר

סירוב טוב וסירוב רע, דודו פלמה, שווים, 9.8.2007

 

 

נכתב בתאריך
12/8/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו