עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

סירוב טוב וסירוב רע - יש הבדל גדול בין סירוב הנובע ממניעים אנושיים והומאניים, ואף הייתי מוסיף דמוקרטיים, לבין סירוב הנובע ממניעים לאומניים והיסטוריים. תשובה למיכה אשחר

סירוב טוב וסירוב רע

מאת דודו פלמה, 9.8.2007

יש הבדל גדול בין סירוב הנובע ממניעים אנושיים והומאניים, ואף הייתי מוסיף דמוקרטיים, לבין סירוב הנובע ממניעים לאומניים והיסטוריים. תשובה למיכה אשחר                    

"ההשתמטות מגיוס לצה"ל איננה נושא "ניטראלי". מדובר בהתנערות מסולידאריות אנושית אלמנטארית: הערבות ההדדית של אדם לחיי רעהו. כשהציווי המוסרי מגיע לכדי 'על דם רעך לא תעמוד', המשתמטים מעדיפים להסתכל הצידה, פשוטו כמשמעו". כותב מיכה אשחר במאמרו "על תתנו להם במה".

אילו היה מיכה אשחר כותב מאמר על ההשתמטות וחשיבות השירות בצבא בשעת חירום לישראל, עוד אפשר היה לעבור על כך לסדר היום. אבל מיכה מבקש להרוג שתי ציפורים במכה אחת, או אולי הוא מבקש להקדים מכה לתרופה, ומתחיל אמנם בשאלת ההשתמטות, אבל מהר מאוד גולש לשאלה אחרת, לשאלת הסירוב.

במהלך מפותל, ומופרך למדי יש להודות, גוזר מיכה  גזירה שווה וטוען בין השאר כך: "אני נזכר בטענות של אנשי "שלום עכשיו" נגד המשטרה לאחר ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצוויג ז"ל, טענות שככל הנראה לא היו לגמרי מצוצות מן האצבע. מה היו אומרים אותם אנשים לו קראו מפגיני הימין לשוטרים, לסרב להגן על מפגינים של "שלום עכשיו"? וכן, זה כן אותו הדבר. ההבדל העקרוני היחיד הוא, שאותה אלימות רצחנית שהמשתמטים מבקשים להשתמט מפני משימת ההתגוננות מפניה, מקורה ערבי, והיא פוגעת ביהודים באשר הם יהודים. לעומתה האלימות הרצחנית של יונה אברושמי כוונה כלפי יהודים באשר הם בעלי דעה ועמדה השוחרת שלום".

נו טוב, שמעתי כבר טיעונים טובים יותר מאלה. ויש לומר מיד ולהזהיר שזכותם של יהודים להתגונן מפני ערבים, יכולה לעיתים להימתח עד למקום בו מי שאינו מסכים איתי או חולק עלי דינו כדין "הקם להורגך השכם להורגו". ממש כפי שפירש אותו יונה אברושמי כאשר זרק את הרימון אל בין שורות הצועדים, ומבחינתו שימותו כולם. בפרפרזה על המאמר "אני לא מסכים עם דעתך אבל אלחם עד מוות כדי שתוכל להשמיע אותה", אומרים יונה אברושמי ויגאל עמיר ביחד עם איתי עדן זאדה "אני לא מסכים עם דעתך אבל אלחם בך עד מוות (רצוי שלך) כדי שלא תוכל לומר אותה". אז כנראה שיש בכל זאת הבדל בין סירוב להשתמטות.

לאומיות ויעוד היסטורי

בהמשך דבריו כותב מיכה גם את הדברים הבאים: "אני לא מבין למה מי שכן מניח כי קיימת זכות יהודית לבית לאומי בארץ ישראל, קורא בשם "כיבוש" לדבר שהוא מימוש של אותה זכות. אני בהחלט מנסה להסביר שלא כל זכות צריך לממש, בוודאי לא בכל קונטקסט היסטורי, ושבכלל "שיח הזכויות" תופס משקל גדול מדי במערכת השיקולים הפוליטית והציבורית, ושצריך להשתמש קצת גם בשכל, ולא רק במגילות זכויות, למרות שיש להן מקום חשוב כשלעצמו. אבל שוב, אדם איננו כובש במולדתו ההיסטורית, אפילו אם הוא יהודי".   

השאלות ששואל מיכה מחייבות התייחסות שניתנה מתוך כובד ראש, משום שהן כבדות משקל ועוסקות בין השאר בשאלות הלאומיות והיעוד של העם היהודי ומה הוא מקומה של מדינת ישראל אל מול ערכים אלה. ועל כך יש לי כמה דברים לומר:

אירוניה וספק אל מול ההיסטוריה

בשנת 1965 כתב הפילוסוף היהודי ג'ורג' שטיינר, במאמרו "מעין ניצול", את הדברים הבאים: "היהודי המתייצב נגד אותה צרות- אופק וברוטליות, שבה מתגלגלת הלאומיות כל כך בנקל (ובהכרח), פורע חוב ישן. אירוניה אכזרית ועמוקה של ההיסטוריה היא שהמושג של 'עם- בחירה', של אומה הנעלה על יתר האומות בתוקף יעודה המיוחד, צמח דווקא בישראל. באוצר המילים של הנאצים היו יסודות של פרודיה נקמנית על טענת הבחירה היהודית... מכאן שביחסו האובססיבי של הנאצי ליהודי היה גרעין זעיר, אבל נורא, של היגיון".

בדברים המאתגרים האלה, ואף בהמשך דבריו, מנסה ג'ורג' סטיינר להסביר לנו שאת הפרשנות הכוחנית- רצחנית למושג העם הנבחר תפסו כבר הלאומנים הגרמנים, ואם אנו מבקשים לדבוק בנבחרותנו ובייעודנו, מוטל עלינו אתגר גדול ואולי גם בלתי אפשרי: לתת למושגי הבחירה והנבחרות פרשנות של הוויה קיומית אחרת- לא כוחנית, הוויה מוסרית והומניסטית.

"...היהודי- בכל מקום שהוא יכול להתקיים, בכל מקום שהוא יכול לבחון מחדש את היחס שבין המצפון וההתחייבות הרעיונית, הוא מקפיד על נאמנותו הלאומית ומתייחס אליה עם זאת בספקנות ובאנושיות - דבר העשוי לשמש מעין סם גירוי רב חשיבות". (ג'ורג' שטיינר, "מעין ניצול").

הנפש הישראלית האפלה

אין לי ספק בכך שקיימים אצלנו היום כוחות המממשים את נבחרותם, כפי שהם גורסים אותה- בלי ספקנות ואם אפשר אז גם בכוח ובברוטליות. את האדוות של היהדות הישראלית הזאת אפשר לפגוש ביחס לזר ולנוכרי כפי שהוא עולה מנבכי נפשה האפלים של החברה הישראלית ובמקומות בהם החברה הישראלית נפגשת עם "האחר" הנכבש. הדבר קורה בדרך כלל במעברים ובמחסומים - שם הערבים, הנתונים למרותנו, מושפלים כיד הדמיון הרעה של בנינו ובנותינו המשועממים - אבל גם במקומות אחרים. ובגלל שאין בנמצא במציאות האנושית קרום לא חדיר שימנע את העברת הניסיון הנרכש במעברים ובמחסומים למקומות אחרים, עובר הניסיון בחדווה מרובה אל חיק המשפחה ואל התור בבנק, אל מגרש הכדורגל ואל הכביש והרחוב. ולכן כך אנו נראים בכל אשר נפנה. אלימים, חסרי סבלנות וסובלנות וממהרים להרים את הקול ואת היד על זולתנו.

להרוג סתם גוי

נדמה לי שמי שהיטיב להגדיר ולאשש את סוג היהדות הכוחנית הזאת - המתרחשת בכל רחבי מדינת ישראל ובשטחיה הכבושים, באלפי סיטואציות קיומיות אנושיות קטנות ומרושעות - היה הרב עידו אלבה מקריית-ארבע, שבעקבות הטבח במערת המכפלה שנעשה ע"י הרופא היהודי ברוך גולדשטיין, הוציא פסק הלכה (שהתפרסם בספר שיצא לזכרו של הרוצח ונקרא "ברוך הגבר") ובו הוא כותב בין השאר: "איסורים של 'לא תרצח' ו'שופך דם האדם' אינם שייכים ביהודי שהורג סתם גוי, ואין בזה איסור מדאורייתא (מהתורה) כלל". הרב עידו אלבה גורס ששני הצווים הגדולים האוסרים עלינו לשפוך דם אדם, אינם חלים על יהודי שהורג סתם גוי. ובכך הרב עידו אלבה (למרות שלא לכך התכוון) מוציא אותי, כיהודי, ממשפחת כלל האדם. ותאמינו לי שלא הוצאתי את דבריו של כבוד הרב עידו אלבה משום הקשר שהוא לא היה רוצה שיהיה להם. אפילו שהוא נשען על הרמב"ם.

על פרשת דרכים

אנחנו נמצאים כבר כמה שנים בנקודת הכרעה בלתי מוכרעת. ועל השאלה, איזו מדינה אנו חפצים להיות, ומהו האור שאנו רוצים להאיר בו לגויים, אנחנו מתווכחים, מרביצים ולפעמים גם רוצחים ראשי ממשלה. האיכות של המעשים והעמדות שננקוט במציאות הקשה המתרחשת סביבנו, יקבעו בעתיד את דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית לשבט או לחסד. או שבצער רב נחדל מלהתקיים.

הסירוב הוא אמצעי - או על הסכין

ובנוגע לעצם מעשה הסירוב. לעניות דעתי (הבלתי קובעת בכלל בעליל), מעשה הסירוב הוא סוג של אמצעי, וככזה- הוא נטול כוונות. הכוונות מובאות אליו ע"י המשתמש. בואו וניקח לדוגמא סכין. הסכין הוא אמצעי, חפץ נטול כוונות. בעזרת הסכין ניתן להציל חיים, כאשר הוא משמש את המנתח בחדר הניתוחים. ואפשר ליטול באמצעותו חיים, כאשר המשתמש בו הוא רוצח ברחוב. כזה הוא גם הסירוב- הוא כשלעצמו נטול כוונות. הכוונות מוטענות בו על ידי המסרב.

קורט שוויטרס מסרב

ולפני שאנחנו באים לעסוק בהווה המטושטש והמעורפל, הבה ונרחיק עדות אל העבר הברור תמיד. בשנת 1943, כאשר מדינת גרמניה  נמצאה במצב של מלחמה עם כל העולם ואישתו, קצין גרמני צעיר בשם קורט שוויטרס סירב למלא את חובתו למדינתו ואף הגדיל לעשות ועשה מעשה של "התנערות מסולידאריות אנושית אלמנטארית" כשלא היה מוכן בשום אופן לשמור "במחנה ריכוז" בו הושמדו יהודים בשיטת הסרט הנע.

"החינוך שקיבלתי והערכים בהם אני מאמין לא מאפשרים לי לשתף פעולה עם השמדת בני אדם, אפילו שהם יהודים", אמר קורט שוויטרס במשפטו. בעקבות סירובו הנ"ל נידון קורט למאסר עם עבודת פרך, וחסד עשו עמו שלא הוציאו אותו להורג כראוי לבוגד שכמותו, המסרב לפקודה בשעת מלחמה.

פרידריך שטרסה מסרב

כעבור כמה שנים, בשנת 1947, הקורפורל פרידריך שטרסה מסרב לפנות את חבל הסודטים. "אני לא מבין למה מי שכן מניח כי קיימת זכות גרמנית לבית לאומי בסודטים, קורא בשם "כיבוש" לדבר שהוא מימוש של אותה זכות. אני בהחלט מנסה להסביר שלא כל זכות צריך לממש, בוודאי לא בכל קונטקסט היסטורי, ושבכלל "שיח הזכויות" תופס משקל גדול מדי במערכת השיקולים הפוליטית והציבורית, ושצריך להשתמש קצת גם בשכל, ולא רק במגילות זכויות, למרות שיש להן מקום חשוב כשלעצמו.

אבל שוב, "אדם איננו כובש במולדתו ההיסטורית, אפילו אם הוא גרמני", התרגש הקורפורל פרידריך במשפטו "זוהי אדמת אבות. שילמנו מחיר יקר כדי לשוב אליה, מולדת לא מפנים בשום פנים ואופן, וחוץ מזה הם התחילו" המשיך לטעון בעוז ובמידה רבה של צדק, הקורפורל פרידריך שטרסה, ואף הוסיף שאלמלא הסירוב של קורט שוויטרס משנת 43 לא היה עולה על דעתו בכלל לסרב פקודה. "אינני מוצא שום הבדל בינינו, הסירוב של שנינו הוא אותו הסירוב"- צרח פרידריך שטרסה בהתרגשות גדולה -  "ההבדל היחידי, אם בכלל, הוא שאני עושה את זה ממניעים לאומיים והוא סתם הומניסט שמאלני מניאק".

לא כל כך משנה מהו העונש שקיבל הקורפורל פרידריך שטרסה במשפטו, אבל נדמה לי שגם ללא המידע החסר הזה, ההבדל בין שני הסירובים ברור די והותר. האחד נובע ממניעים אנושיים הומניים והאחר ממניעים לאומניים והיסטוריים. ועכשיו תיבחרו איזהו הסירוב שלכם.

כוח, יעילות ויעוד היסטורי

ישנם כאלה שבאים ואומרים לי "מה ההבדל ביניכם. אתה סרבן והם סרבנים. אתה פתחת להם את הדרך. מה אתה מתלונן בכלל". אבל זהו כנראה ההבדל הגדול בין סירוב הנובע ממניעים אנושיים והומניים ואף הייתי מוסיף דמוקרטיים, לבין סירוב הנובע ממניעים לאומניים והיסטוריים.

בשנת 1946 נשא הפילוסוף אלבר קאמי את הדברים הבאים לפני סטודנטים באוניברסיטת קולומביה: "עתה, כשהיטלר נעלם, אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית- הסוהר שהרה את  ההיטלריזם לא חוסל -  הוא מצוי בכל אחד ואחד מאתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במושגים של כוח, יעילות ו'יעוד היסטורי' - מפיץ את המגיפה. הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו 'יעוד היסטורי', למעשה אין הוא עוד אלא חומר (אובייקט) בידי ההיסטוריה וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו. דבר נוסף שלמדנו הוא שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שוםhappy ending" ". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אנו יודעים גם כעת שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי- התערבות האדם במעשי עוול המתרחשים בקרב בני אדם אחרים, היא פחדנות.

אנו מתנגדים לטרור ולאלימות מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח. האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני- אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם".

אלימות השמאל

פעם, לפני הרבה שנים והרבה קילוגרמים, שר יצחק קלפטר: ..."אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו". בפרפראזה על השיר היפה ההוא אני רוצה לבוא ולטעון: "אבל הסירוב שלי הוא לא הסירוב שלו". תהום של כוונות רעות פעורה בינינו, ועוד לא נולד האדם שיעבור מעל תהום כזו בשתי קפיצות. אז תעזבו את הניסיון הפתטי הזה ליצור כל הזמן גזירה שווה בין הקיצונים מימין לאלה משמאל.

יש לי חבר שאומר לי כל הזמן שיש לו הוכחה שההפגנות של השמאל הרבה יותר אלימות מההפגנות של הימין: "עובדה, רק בהפגנות של השמאל נרצחים אנשים". אז למרות הכל ואחרי הכל, כנראה יש סירוב טוב ויש סירוב רע. כי השאלה היא לא אם אתם מסרבים, אלא על מה אתם מסרבים (שהרי לכולנו, כך יש לקוות, ישנו קו אדום שלאחריו נסרב פקודה ביום פקודה). אך הסירוב לעולם היה, הווה ואף יהיה אמצעי בלבד. וכל השאר על אחריותו ומצפונו של כל אחד ואחד.

על החיים ועל המוות

הוויכוח הוא ארוך ומתמשך והוא ניטש כבר בינינו כמה עשרות שנים. וההכרעה, אם תהיה, היא שתקבע אם נהיה או אם נחדל. והיא בהחלט לא פשוטה. והיא בהחלט מאוד מורכבת, אך בעיקר היא מאוד קיומית. אבל בשום פנים איננו רשאים למנוע עצמנו מלקיים את הדיון הזה. כי בסופו של דבר רק בנו תלוי אם תתקיים כאן ישות שתהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. כל אופציה אחרת, מבחינתי, איננה עומדת בכלל על הפרק.

ולסיום, במקורותינו, בספר דברים, פרק ל' כתוב: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה..." (דברים ל' י'ט)

תמיד הבנתי את משמעות הפסוק הזה כהוראה לראות את החיים בכל מורכבותם הבלתי נפרדת. משום שלבחור בחיים זה לבחור בכל מה שיש בהם, בטוב וברע, בברכה ובקללה. החיים הם הכל (ולא במובן הרלטביסטי והפוסט מודרניסטי), לכן החיים שלי מלאים תמיד בהרבה סימני שאלה גדולים ובמעט מאוד סימני קריאה קטנים.

אני פוחד מבני אדם שהחיים שלהם מורכבים מסימני קריאה בלבד, או שהם מבקשים ממני "להשתמש קצת גם בשכל, ולא רק במגילות זכויות". אני מפחד מהמקום הזה שמבדיל כל כך בין בני אדם עד שהוא מגיע למקום של הרב עידו אלבה. שרק היהודי הוא לו אדם. מי שחפץ במדינה דמוקרטית צריך להיזהר מעידו אלבה למיניהם ממש כמו מעצי באובב. 

אחרי הכל הכי חשוב זה שנשאר, ואם כבר שנשאר אז  בני אדם.

 

אל תתנו להם במה, מיכה אשחר, שווים, 6.8.2007
 

נכתב בתאריך
9/8/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו