עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אמיצים על חשבון אחרים - איך קורה שמנהלי קהילה "אמיצים", ש"פניהם אל העתיד", אינם מתביישים להטיל מיסוי של חמישים אחוז(!) על פרוטותיהם הדלות של ניצ
אמיצים על חשבון אחרים
מאת יזהר בן נחום, 30.7.2007 

 

ראשי > קיבוץ-קיבוץ


איך קורה שמנהלי קהילה "אמיצים", ש"פניהם אל העתיד", אינם מתביישים להטיל מיסוי של חמישים אחוז(!) מתוך עיתון הקיבוץ, 25.1.2007על פרוטותיהם הדלות של ניצולי שואה ואלמנות?

 

לפני כעשרה ימים חזרתי מטיול מאורגן בחו"ל. מתוך כ-18 זוגות בקבוצה, היינו שלושה זוגות של קיבוצניקים. שני הזוגות האחרים היו מקיבוצים שכבר "עברו שינוי" וגם אותנו שאלו כולם: "אתם מקיבוץ? נו, כבר עשו אצלכם הפרטה? עוד לא? מה אתה אומר? אז מתי אתם עוברים להפרטה?" הממצא הלא-סטטיסטי הזה מאשש את מה שכולנו כבר יודעים: למרות שקיבוצים לא מעטים בישראל הם עדיין שיתופיים ורבים מהם הם דווקא הקיבוצים החזקים יותר, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוגראפית ("אלה שיכולים להרשות לעצמם להישאר שיתופיים", אומרים אבירי השינוי), התחושה הכללית בחברה הישראלית היא, שהקיבוץ השיתופי הוא לא עולם הולך ונעלם, אלא עולם שכבר נעלם סופית מהמפה.

 

 אם ננסה לתמצת את ההתפתחות ההיסטורית של היחס לקיבוצניקים, ניתן לומר כי אחרי שהפכנו ממלח הארץ לשק החבטות שלה ואחר כך למסכנים שצריך לרחם עליהם, היום מתייחסים אלינו כהורים סלחנים לבניהם המתבגרים, שהתפכחו מאשליות הנעורים וחוזרים לחיקה החם של הנורמאליות. אגב, לפחות בתחום הלבוש נראה שדווקא אנחנו ניצחנו. אחת הסיבות שלא זוהיתי מיידית כקיבוצניק היתה הדומיננטיות של מכנסי הברמודה בין הזכרים בקבוצה.

 

ובינתיים ממשיכה הנהגת התנועה הקיבוצית בניסיונותיה למזער את נזקיה של ריצת האמוק אל העולם החדש והאמיץ, השם את החבר במרכז, בעיקר אם החבר הזה הוא צעיר, בריא ומחובר לעטינים הנכונים. מתברר שמיום ליום נעשה קשה יותר לבלום את גל הסיפורים על גזילת כבשת הרש של הפנסיונרים בקיבוצים. מנהלי קהילה "אמיצים" ש"פניהם אל העתיד", אינם מתביישים להטיל מיסוי של חמישים אחוז(!) על פרוטותיהם הדלות של ניצולי שואה ואלמנות.

***

איך הגענו למצב כזה? זה מה שקורה כשמשנים לא רק צורת חלוקה, אלא גם צורת חשיבה, אבל בדרך מזו לזו נוצר צירוף של החלקים הרעים בשתי השיטות (כמו בסיפור על הבחור היפה והטיפש שהתחתן עם בחורה חכמה ומכוערת ונולדו להם ילדים יפים כמוה וחכמים כמוהו). בקיבוץ המפגר שלנו עוד אין בכלל מיסוי פנימי. אנחנו עוד בשיטה ה"ישנה", שבה החברים מקבלים תקציב מהקיבוץ. בשלב הראשון של "קיבוץ משתנה" נותנים תקציבים גדולים יותר לאלה ש"תורמים יותר ומתאמצים יותר", אבל עדיין הקיבוץ הוא זה שנותן כסף לחברים. המיסוי הפנימי מופיע בשלב הבא של השינוי, שבו החבר הוא זה שמפריש כספים לקיבוץ מתוך הכנסותיו.

 

אלא מה? אלה שרוצים להיות "ככל הגויים" (או "ככל העירונים"), שכחו חלק חשוב מהשיטה – מי שכלל הכנסותיו נמוך מסכום מסוים, אינו משלם מיסים.

עכשיו, כאמור, נזכרו בהנהגת התנועה הקיבוצית לעשות משהו בנושא זה. במועצת התנועה הקרובה תובא לדיון הצעתו של "צוות ערבות הדדית" בנושא "אוכלוסיית הפנסיונרים בקיבוץ המסווג או הנוהג כמתחדש". בצד ניסוחים משפטיים מפותלים וקשים להבנה להדיוטות כמוני, כמו "כל אלה בכפוף לתקנות ערבות הדדית בפרק  3 (ד) - הקיבוץ רשאי לנכות מהסכומים הקבועים בתקנות משנה א' ו-ג' כל סכום שנצבר על שם החבר או שהוא זכאי לו או שהוא מקבל כגמלה או כתשלום אחר בעל אופי פנסיוני ולמעט קצבאות הביטוח הלאומי", הצלחתי למצוא בהצעת הצוות משפט קצר, פשוט וברור: "מומלץ לפטור את קצבת הזקנה והשארים, רנטות ותגמולי משרד הביטחון ממיסוי פנימי."

 

לכאורה יש כאן עולם הפוך: בשם הערבות ההדדית מציעים לאפשר לחברי קיבוץ לשלשל כספים לכיסם הפרטי מבלי לשתף בהם את הכלל, אבל כאשר "הכלל" נשלט בידי הנהגה כוחנית שגורפת לכיסיה משכורות עתק ונזכרת פתאום להיות "שיתופית" דווקא כשזה מגיע ללקיחה מהפנסיונרים, אין, כנראה, ברירה אלא ללכת הפוך.

 

 

 

נכתב בתאריך
30/7/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו