עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אז מה אם אין לו שפם? - בסיטואציה הישראלית הנוכחית, עצם ניהולה של מערכה כלכלית-פוליטית כמו זו שמנהל עופר עיני, היא גילוי אומץ פוליטי בלתי רגיל
אז מה אם אין לו שפם?
מאת
אודי מנור, 29.7.2007

 

 

ראשי > יום-יום

בסיטואציה הישראלית הנוכחית, עצם ניהולה של מערכה כלכלית-פוליטית כמו זו שמנהל עופר עיני, גילוי אומץ פוליטי בלתי רגיל

 

לפני כמה ימים באוצר דיברו על כך שאם בכלל מגיעה לעובדים תוספת, הרי היא צריכה להיות 0.1, שזה בעצם האחוז הנמוך ביותר בממלכה.

 

 

 

 

ההסתדרות לעומת זאת דיברה על מינימום 10%, המספר הדו ספרתי המינימאלי.

 

כשאתמול אלו דברו על 1% והללו על 6%, היה לי ברור שבלילה יתפשרו על 5%.

 

שזה בדיוק באמצע בין 0.1 [שזה אפס] לבין 10.

 

ובעצם, לא בדיוק. כי ברגע שהאוצר הסכים על 0.1 הוא בעצם הסכים לתוספת שכר. כמו אותו זוג יונים, גבר שתמיד חם לו ואישה שתמיד קר לה, שבאמצע החורף התווכחו האם לפתוח חלון הזזה שאורכו מטר או לא. האישה אמרה 'לא' באופן מוחלט ואילו הגבר עמד על זכותו לפתוח את החלון לכל אורכו. לבסוף התפשרו על פתיחת החלון בסנטימטר אחד. מבחינה מתמטית ניצחה האישה. היא נותרה ו-99% מתאוותה בידה. מבחינה פילוסופית ניצח הגבר. מהסנטימטר הראשון אפשר להמשיך הלאה לשני ולשלישי.

 

אבל אנו לא עוסקים כאן לא במתמטיקה וגם לא בפילוסופיה 'טהורה' כי אם בכלכלה-פוליטית. ומאליהן עולות השאלות: האם היתה זו שלומיאליות מצד עיני לנהל שביתה בדיוק כאשר עם ישראל עושה צעד גאוני וממיר באמצעות נתב"ג גל חום מזרח תיכוני סביר ונתון למיזוג בגל חום אירופאי הזוי? או שמא הצעד הזה מוכיח שעיני לא באמת התכוון לשביתה גדולה אלא רק התכוון לשחק משחק שאת סופו ידענו מראש [חצי-חצי, 0.1-10 = 5]? ושאם ככה, אולי דרכו הפוליטית היא כמה שפחות שביתות וכמה שיותר הסכמים, גם אם חלקיים ומוגבלים? ואם כך הוא הדבר, מה על סוציאליסטים לחשוב ביחס לצעד כזה?

***

אני מכיר כמה אנשים שהיו מוחאים כפיים לו פרץ היה עושה את הצעד הזה. כי הפרוגרסיה איננה רבולוציונית כי אם אבולוציונית. כי כל צעד לחיזוק השכירים במשק בכלל, ושכירי המגזר הציבורי בפרט, מבורך. בפרט [כי כל שכיר קיבל עוד 5% לשכרו], ובכלל [מעצם היכולת לנהל מאבק ממושמע ומאורגן, לנוכח כל הכתבלבים והשטרסלרים].

 

זהו אגב, בדיוק מה שאני חושב. בסיטואציה הישראלית הנוכחית [גלי חום, נצראללה ופקידי האוצר], עצם ניהולה של מערכה כלכלית-פוליטית היא גילוי אומץ פוליטי בלתי רגיל, ובהתאם יש לכוונן את הציפיות להישגים הריאליים. אמנות האפשר כבר אמרנו? הפוליטיקה כשדה של פשרות ומאבקי כוחות? מנקודת המבט הזו, ניהול שביתת 'על הקצה' [השבתה כמעט כללית, הותרת השבתת נתב"ג כאופציה ממשית] מתגלה כמהלך אסטרטגי מזהיר למדי.

 

אלא שהפעם מדובר בעיני. האיש שהכריז בתעמולת הבחירות שלו שיש להפריד בין ההסתדרות לבין הפוליטיקה, מה שהופך אותו על פי פרשנות סבירה ל'טרייד יוניוניסט' מהזן האמריקני, כלומר לארגון עובדים שכל מה שמעסיק אותו הוא עוד כמה גרושים ועוד כמה תנאי עבודה משופרים. ולכן - מנקודת המבט הזו - המהלך של עיני הוא לא רק שלומיאליות של עיתוי [מה פתאום לאיים בשביתה כללית בזמן שכל עם ישראל עושה את דרכו לנתב"ג וממנו], אלא גרוע מכך, הוא מבטא שמרנות רגרסיבית לתפארת.

 

ובכן מה: שלומיאליות או דווקא אסטרטגיה נבונה? פרוגרסיה אבולוציונית, או רגרסיה ריאקציונית? [מיותר לציין שישנם צדיקים שיראו בכל מהלך של פשרה בין העבודה להון בגידה בעיקר, אבל עם צדקנים לסוגיהם, זקניהם, כיפותיהם, כתבי קודשיהם ורב-תרבותיותם השונים והמשונים אין לי שפה משותפת, לצערי]

 

ובכן, האם התשובה תלויה בשפם? בחיתוך הדיבור? במוצא? בבעלות על המותג 'מחנה חברתי'? ואולי התשובה תלויה באנשים אתם הולך האיש? [פרץ של פרס? עיני של ברוש? פרץ עם גאון? פרץ עם שלי? שלי עם ברק? ברק נגד פרץ? עיני של ברק?]

 

כנראה שהגבול, כפי שאמר המשורר, הוא בלב כל חייל: יכריע כל אדם על פי הכרתו ומצפונו. אני ממשיך למחוא כפיים לכל הישג של העבודה המאורגנת. אני ממשיך למתוח ביקורת על מי שישב בלב ליבה של הפוליטיקה הישראלית ועשה למען הדברים לשמם נבחר קרוב לכלום. 

 

נכתב בתאריך
28/7/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו