עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גניבת דעת - מה שמוגדר כ"קיבוץ מתחדש", אין בו כל חדש. זהו אותו קפיטליזם שאנו רואים מדי יום בחברה הסובבת
גניבת דעת
מאת מאת פלג מור, 25.7.2007

ראשי > קיבוץ-קיבוץ

 

 

 

 

 

מה שמוגדר כ"קיבוץ מתחדש", אין בו כל חדש. זהו אותו קפיטליזם שאנו רואים מדי יום בחברה הסובבת

 

"לצאת למסע חדש ומרתק אל עבר היצירה של עצמם" – נאמר בכתבה שהתפרסמה בשבועון הקיבוץ (5.7).  למה מכוונות מילים נשגבות אלה, מה הן מבקשות לתאר? אמירה חדשה על רוח האדם? הקדמה לתיאור הישג אנושי בלתי נודע עד כה?

לא, כך מכנה בת קיבוץ את התהליך העובר עתה על קיבוצים רבים, תהליך נטישת הייחוד הקיבוצי והעיור. ככל שיש למשפט תמוה ופלצני זה מובן, המסע החדש והמרתק המתואר הוא השאיפה להיות כמו כולם, להגיע סוף סוף ולהדמות לעיר שעל יד!

 

מי ומי ביוצאים המאושרים שאולי תיפול בחלקם הזכייה הגדולה, לצאת למסע המרתק? אלה הם 15 הנחקרים במחקרה של אותה בת קיבוץ העוסק במוכנות של שכבת גיל מסוימת לשינויים בקיבוץ. ומהו החידוש  הגדול? לאמץ את צורת החיים הרכושנית, שהעיקר בה מה שיש לי ובמרכזה אני לעצמי, שיטת חיים בה חיה רוב האנושות. זהו על פי החוקרת, בת הקיבוץ, מסע חדש ומרתק. ומה פירוש "אל עבר היצירה של עצמם"? צורת החיים העירונית הרגילה?

ותוהה הקורא, שאינו מתנגד למסעות מעצם טבעו, בשביל מה נחוץ מסע זה?

***

הלא אופי האדם וטבעו ממילא הולמים את תכונות החברה הרכושנית, זה מתקיים בכולנו כדבר מובן מאליו, בשביל זה אין צורך במסע חדש ומרתק, אף לא בסתם טיול שגרתי של בין ערביים.  מה שמוגדר פה כחדש אין בו כל חדש, זהו אותו קפיטליזם שאנו רואים מדי יום בחברה הסובבת.

 

ובתוך המחקר מכל טוב – תחילתו בתיאור האושר הגדול שבהפרטת נייר הטואלט, עניין הטומן בחובו חדווה של ממש,  מתברר, והמשכו במונולוג של חבר קיבוץ בנוסח ידוע 'רק אני עובד והאחרים לא', כולל התבטאות גסת רוח ונבזית במיוחד על ילדיהם של חברים אחרים. חברים מסוג זה, כמה מהם קיימים בכל קיבוץ,  הקריבו עצמם ממש במשך שנים לחיות במסגרת רעיונית שאינם מאמינים בה, לפרנס את המוני חבריהם הפרזיטים, אותם ואת ילדיהם המושרצים, כאמור, ושואל הקורא את עצמו מי ביקש מאותם חברים הקרבה גדולה כל כך, מדוע לא קמו ועזבו את הקיבוץ מיד כאשר הסתבר להם שחבריו אינם עובדים, אינם מקיימים את עצמם ועיסוקם בהשרצת ילדים לרוב?

 

אין ספק שלחברים אלה מגיע שיוענק להם בטקס חגיגי 'אות נתן טל להיחלצות קדימה' במעמד מזכירי התנועה.

 

הראיון המלווה את  הכתבה על המחקר אינו מותיר מקום לספק באשר למידת האובייקטיביות של העורכת אותו, עד כמה ששאלות,סליחה, "ראיונות עומק אישיים", לקבוצה של 15 איש ראויות לתואר מחקר. לדבריה, השואפים אלי שינוי הם אנשי העוז והאומץ, לעומת הדוגלים בחיי קיבוץ שהם החרדים, שאינם רואים את הסיכוי שבשינוי ונאחזים בכוח בקיבוץ הישן. אכן, השתנו הזמנים. פעם הקמת החברה השונה, הקיבוץ, היה המעשה שהצריך עוז ואומץ. בימינו בת הקיבוץ החוקרת קושרת כתרי אומץ ועוז דווקא למבקשים לחזור ולהתעייר, 'ליצור קהילה חדשה' בלשונה. 

***

הרי עוד כמה שאלות ל"ראיונות עומק אישיים" :

מה הקשר בין הפרטת נייר הטואלט לשכר דיפרנציאלי? האם אי אפשר לערוך שינוי בקיבוץ באופן השומר על ערכי הליבה שלו? האם אותו חבר שטען 'כל היתר, מה שאני מרוויח, הולך לשיתוף' לא קיבל ממנו דבר לאורך השנים? אם היתה זו נתינה חד סטרית, מדוע שתק כל העת? אם באמת מאה שערים היא סמל להתאבנות, איך זה יתכן שהיהדות החרדית היודעת לשמור על ערכי הליבה של חייה עולה ופורחת, סמטאותיה מלאות ילדים ודורות ממשיכים שאינם רואים חובה לעצמם ליידות בה אבנים, גם לא במסווה אוניברסיטאי?

ואולי נובע הכל מהרצון להיות אין, עכשווי ואופנתי, להצטרף לטרנד האנטי קיבוצי  ואל גל ההפרטה הסוחף את חיינו וערכינו אל עבר להיות כמו אמריקה?

הוזכר שם החשש כאילו אין בקיבוץ מי שיטפל בחבר לעת זקנה. היכן מצאו לבעיה זו פתרון יותר טוב? האם בקיבוץ המתחדש? היש שם מחויבות לטיפול בחלשי הקהילה שהיא חזקה יותר מאשר בקיבוץ השיתופי?  

 

ועוד  – כאשר כולם מיידים אבנים בקיבוץ המסורתי, מצוות אנשים מלומדה, יוצאים עתה מחוריהם גם חברי 'כבר מזמן'..  אלו החברים שעונג רב נגרם להם מלומר לכל מי שרק מוכן לשמוע, וגם למי שלא, שהם כבר מזמן לא רצו קיבוץ ושיתוף, כבר מזמן ידעו שאין טעם, כבר מזמן טענו שהקיבוץ הוא חממה לפרזיטים..  אולי תרצה החוקרת , במסגרת עבודת המחקר הבאה שלה, לחזור ולשאול אותם, גם את החברה נייר טואלט ואת החבר המפרנס לבדו: "חברים נכבדים, מי הכריח אותכם?  אם כאלה היו פני הדברים, למה לא עזבתם כבר מזמן..?"

***

קיים בארץ בכמה אזורים דגם התיישבותי של עיירה וקיבוצים סביבה. באותו אזור גיאוגרפי איוו להם משכן שתי צורות החיים, העיר והקיבוץ. בראשונה אנשים עירוניים, כלומר ריבוניים ועצמאיים, קונים ומעבירים במכוניתם הפרטית לדירה הסחירה והניתנת להורשה שבבעלותם כל כמות שהיא של נייר טואלט שחפצו בה ואין איש המסתכל בהם בעיני נזיפה. אלו הם אנשי הקהילה החדשה.

 

צורת החיים השנייה קרויה קיבוץ ובה נותרו, אבוי, אנשי הקהילה הישנה, אנחנו מכירים אותם, אלו חברי הקיבוץ השיתופי (או היו כאלה עד לאחרונה) שהם, על פי החוקרת, לוקים בתסמונת המטפלת, חרדים מכל שינוי, אינם רואים בו סיכוי, מתעקשים להיאחז בכוח בצורת חייהם. תלותיים ובינוניים כבר אמרנו ? 

 

והנה, מי מתפרנס אצל מי? היכן נמצאים  חלק ניכר ממקומות העבודה באזור ומי הקים אותם? מי דאג לקידום האזור וליזמות בו - חקלאית ותעשייתית - ועושה כך עד היום? ילדיהם של מי באים להתחנך היכן שקיימת מערכת החינוך הטובה יותר? בשביל זה אין צורך במחקר של ראיונות אישיים לעומק ובתואר מאוניברסיטת חיפה, אף לא במסע חדש ומרתק.  מספיק לעמוד בשעות הבוקר בשער אחד הקיבוצים הללו בכל איזור בארץ, להתבונן בנעשה ולהיווכח  שחבריו התלותיים והבינוניים חסרי התמריץ של הקיבוץ עשו מיישובם מוקד משיכה לאנשי האזור, קהילתיים ועירוניים, הבאים בשעריו בהמוניהם מדי יום לצרכים שונים כתעסוקה וחינוך. זה כמעט ולא קורה ההיפך.  

 

היכן התחרות בין שתי צורות החיים העיר והקיבוץ, על איזה מגרש היא מתנהלת ?  

 

אם במגרשו של מה שמכונה "הקיבוץ החדש" ועיקרה מה הרכוש העומד לרשות החבר באופן  פרטי, עד כמה כבד כל אחד מהחברים כאן ועכשיו במקנה ובזהב, אז הקיבוץ מפסיד בתחרות. אם במגרשו של הקיבוץ השיתופי ועיקרה גם רווחת החבר, אך גם ערכים רבים נוספים, אין לקיבוץ שום דבר להתבייש בו.

 

בשלים לשינוי, קרני עם-עד, הקיבוץ, 5.7.2007

נכתב בתאריך
25/7/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו