עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גלולת נוסטלגיה משובחת - אין כמו רטרוספקטיבה של עברנו הזוהר כדי להכניס מעט פרספקטיבה ומשב רוח של אויר צונן ונעים אל חיינו המשתנים והולכים. על

גלולת נוסטלגיה משובחת
מאת דודו פלמה, 28.6.2007
אום ג'וני - לחצו להגדלה

 

 

אין כמו רטרוספקטיבה של עברנו הזוהר כדי להכניס מעט פרספקטיבה ומשב רוח של אויר צונן ונעים אל חיינו המשתנים והולכים. על תערוכת צילומיו של אברהם סוסקין,  במוזיאון הצילום בגן התעשייה בתל חי


בבואנו להתבונן אל העבר, עלינו לברור באיזה אופן נעשה זאת: אפשר לשנוא את העבר, אפשר להתגעגע אליו, אפשר לבקר אותו, אפשר להימלט אליו ואפשר לגלות אותו מחדש. העבר, מה שלא יהיה, מרבה להעסיק אותנו ואין טעם להכחיש זאת, אולי בעיקר משום שההווה לא משהו, בלשון המעטה.

התערוכה של אברהם סוסקין היא אחת מגלולות הנוסטלגיה המשובחות שהגיעו למקומותינו.

סוסקין, בתודעה התרבותית הישראלית קולקטיבית, נתפס כצלם המצלם את ארץ ישראל, כמו שנחום גוטמן אייר וצייר אותה- בעין רחימאית ואוהבת, המתבוננת אל המציאות החולפת במבט שהוא, כבר, מלא געגועים אל מה שעדיין לא חלף.

 

נדמה לי שהעיתונאי והפובליציסט אורי קיסרי, היטיב לתאר את סוסקין האיש ויחסה של ההיסטוריה אליו. ברשימה שפרסם בעיתון מעריב בשנת 1963,  לאחר מותו של סוסקין,

הוא כותב: "...כמובן, שאיש לא פסח גם על אותה מטבע עוברת לסוחר כל כך בימינו, מטבע 'הראשונים', מטבע של 'היו זמנים'. מי כסוסקין ראוי היה לבוא בקהלם של ראשונים, כאנשים וכזמנים! הן הוא היה, בעצם, פועל ונפעל באקלים זה של היסטוריה, שהיא קרובה מדי כדי שיבחשו בה באובייקטיביות, ורחוקה מדי כדי שיעברו על פניה ללא נקיפת לב. הוא היה שייך לשני עברי המתרס ההיסטורי. הוא היה מן הראשונים, אמנם היה מן הצעירים שבהם, והוא היה גם מאלה שעליהם הוטל להכין עדות של זמנים ראשונים ואנשים ראשונים. אף על פי כן עשה זאת באותה עניוות רוח מיוחדת שסימלה אותו, בצניעות רבה, ואם כתב על פני זכוכית הנגטיב שלו ביוגרפיה של נופים ותאריכים, הנה לא ניסה מעולם לעשותה אוטוביוגרפיה."

 

קיסרי, שמכנה את סוסקין - "פוזיטיבי בין נגטיבים", נוגע כאן בעדינות אופיינית בנקודה הארכימדית של השקפת הדור של סוסקין על הוויית המציאות החדשה המתגבשת.

כנראה שכך נגזר, מטבע האדם או מצוק העיתים, שהראשונים יתבוננו תמיד אל המציאות בעין צנועה של ביוגרף מתעד, בעוד שאנו, הלכודים היום בהווה המעיק, המחניק וחסר המוצא, במעמקי ההפרטה החברתית שאליה אנו שוקעים לאט ועל בטוח, נתבונן אל המציאות בעין אוטוביוגרפית, כזו שמסמנת את העצמי ה"אנוכי", עין המבליטה את הצופה ומסמנת אותו כעילת העילות וכסיבת הסיבות לכל מה שמתקיים ומתרחש כאן.

***

מהדברים שכותב על סוסקין גיא רז ("תיאטרון סוסקין"- גיא רז), אוצר התערוכה המשותפת, או המפוצלת, בין מוזיאון תל אביב למוזיאון הצילום בגן התעשייה שבתל חי, עולה שסוסקין צילם מתוך מודעות, או לפחות מתוך "...מחשבה על הדורות הבאים, על זמנים שיבואו לעתיד לבוא." (דברים שנשא סוסקין בפתיחת תערוכת צילומים שלו בבית העירייה הישן בשנת 1961). גיא רז מגדיר את סוסקין כצלם במאי, או כצלם בעל מודעות תיאטרלית: "...סוסקין, כפי שמרמזים דבריו אלה, היה בעל מודעות היסטורית ורבים מתצלומיו נעשו מתוך תחושה של שליחות היסטורית. סוסקין היה גם שחקן חובב בקבוצת התיאטרון "חובבי הבמה העברית", ובתצלומיו - המבוימים ברובם - ניכרת מודעותו התיאטרלית כצלם. ההיקף הנרחב של תצלומי סוסקין ומגוון הנושאים שתיעד עושים אותו אפוא למעין במאי- על של ארץ ישראל, יישוביה ותושביה באותה תקופה. מנקודת מבט זו אפשר לראות בהיסטוריה המצולמת שהותיר אחריו סוסקין מעין הצגת תיאטרון גדולה, שבה נופיה של ארץ ישראל משמשים תפאורה מתחלפת ושחקניה הם תושבי הארץ בערים, בקבוצים ובכפרים."

ואכן התערוכה שבמוזיאון הצילום משובחת כמו יין ישן נושן, וההגדלות שעשה סאצ'י (אריה שגיא ממשגב עם, מנהל המוזיאון לצילום בתל חי) מן התשלילים המקוריים של סוסקין, הן יצירת אמנות בפני עצמן שעשויות לתפארת מדינת ישראל ממש.

חוויית הצפייה בתערוכה מענגת מאוד. ואין ספק שהדוגמאות הספורות והרטובות מהנאה, שאביא מ"יומן התערוכה" שכתבתי תוך כדי צפייה, תעדנה על הנאה זאת:

קבוצת ילדים בגורן. הכל כל כך "מייצג" עד שזה כואב בשיניים. רחוב ראשי במשמר הירדן, רחוב ראשי עאלק, פתוח לנוף גבעות חשופות, צחיחות. כמו עיירת מערבונים מכסיקנית. הכל מדוד, ספור, הילדים שבתצלום נראים כילדים היחידים בארץ, אולי אפילו בעולם...

 

אלכסנדר זייד, בריכת בוץ, וילדים מתפלשים במים - אלכסנדר זייד, הוא אתר בנוף הזיכרון כמו בריכת הבוץ, כמו הנוף בשחור לבן. הכל ניראה כל כך אנונימי כמו צילומים מארץ רחוקה ונידחת בירחון נשונל גיאוגרפיק, או כמו בתצלומים ישנים שנתגלו מכיבוש המערב הפרוע.

ודאי כך נראים אנשים הבאים אל המזרח הפרוע, אנשים משופמים המישירים מבט רציני ומלא מודעות לגודל השעה, לבלעדיות הראשונית שלהם - אל המצלמה של אדון סוסקין,

שבא במיוחד מתל אביב כדי להכניס אותם להיסטוריה...

 

בתמונה אחרת הנה אלתרמן ושלונסקי (המכונה גם לשונסקי). שניהם יושבים (כל אחד לחוד) מאחורי שולחן כבד בארשת מהורהרת, רואים עליהם שהם משוררים, ביד אחת סיגריה מעלת עשן, בידם השנייה כלי כתיבה. צעירים ויפים, בלתי מתכלים כביכול, רגע

לפני שהזמן ינעץ בהם את שיניו והם יתבלו ויתכלו במאות לילות השתייה שעוד נכונים להם...

***

ההתבוננות אל הצילום של הצריף באום ג'וני, שצולם בשנת 1912, טומנת בחובה כאב מר מתוק המזומן למי שמתבונן במשהו שהוא כל כך שייך וכל כך מוכר, ובעת ובעונה אחת כל כך אבוד, סותר ורחוק.

 

ממרחק המאה, האנשים האלה שבתמונה, ש"דופקים פוזה", ניצבים נינוחים וקפואים, כפי שהם נראים בפינות הנידחות שאליהן השליך אותן הזיכרון הציבורי, מלבד הפרש על הסוס שבמרכז התמונה, שסוסו זז לפתע פתאום בדיוק בשנייה בה לחץ אברהם סוסקין על הדק המצלמה, ושניהם, הסוס ורוכבו שטושטשו פתאום על רקע החדות הקפואה של שאר הדמויות, יוצרים איבחה של תנועה בלב היסטוריה שקפאה בעוצם התהוותה. התמונה ברובה מוארת, אך ישנן בה פינות אפלות, מסתירות שלדים לעתיד לבוא. בצריף שבקומה העליונה שני חלונות, אחד מוגף ואחד פתוח אל המרחב, אל העתיד, הכול חשוף ומצפה, הכול בראשיתי, לא נגוע, עדיין, ולא מקולקל".

 

עד כאן דברי היומן. (הלוואי שיכולתי לצרף לכם גם את הסאונד הישן והשרוט של יומני הרצליה). אבל נדמה לי שכבר תפסתם את הפרינציפ. הרי אין כמו איזה רטרוספקטיבה של עברנו הזוהר כדי להכניס מעט פרספקטיבה ומשב רוח של אויר צונן ומשיב נפש אל חיינו המשתנים והולכים. בעיקר משום שקיץ עכשיו וחם, ומשום שהתענגתי על התערוכה הזאת, באמת, ואני ממליץ לכם בכל לב ללכת ולהשיג באיזה שוק פשפשים נידח ספר צילומים של סוסקין, לצלול אל בין דפיו ולנשום עמוק ולריאות את הצהוב הישן והטוב הזה. ועשו לי טובה, לכו לחפש לאט, העבר לא בורח לשום מקום. זה רק אנחנו שנסים ממנו כל הזמן.

 

    

למאמרים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
1/7/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו