עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מנוע סוציאל-דמוקרטי - מול השיטפון הניאו ליברלי, הזרם השיתופי הוא אולי הגוף המאורגן היחיד שיכול להוות בסיס ליצירתה של קואליציה סוציאל דמוקרט
מנוע סוציאל-דמוקרטי
מאת אודי מנור, 18.6.2007

 

 

מול השיטפון הניאו ליברלי, הזרם השיתופי הוא אולי הגוף המאורגן היחיד שיכול להוות בסיס ליצירתה של קואליציה סוציאל דמוקרטית בישראל. הגיע זמן יציאה מהגדר


מבחינה מסוימת ואולי מרכזית, מה שקרה לזרם השיתופי בשנים האחרונות עשוי ללמד אותנו דבר או שניים באשר למה שאולי יתרחש בחברה הישראלית בעתיד הקרוב.

הזרם השיתופי, אם לסכם את ההיסטוריה הקצרה שלו, עבר משלב ההתארגנות הראשוני לשלב המגננה, וממנו לשלב ההתייצבות, הגדרת הזהות ועתה הוא ניצב יותר בוטח בעצמו וללא ספק בעל אופק תנועתי משמעותי לאין ערוך מזה שלגורם כנגדו פעל, זה המתקרא אורווליאנית 'הקיבוץ המתחדש'.

 

היה כבר מי שאמר לא מזמן, כאן באתר 'שווים' – וסליחה שאינני זוכר את שמו  - שאילו מדובר היה ב'קבוץ מתחדש' אמורים היינו למצוא לא רק 'התחדשות' שפירושה הפרטה, פירוק ודיפרנציאציה, אלא גם תנועה, מוסדות, אופק וגם חזון. לא מיניה ולא מקצתיה. במקרה הטוב יש קבוצים מתפרקים הנוקטים זהירות ואחריות במעשה הפירוק, במקרה הרע גם זה לא.

 

ומה ניתן ללמוד על כך לגבי החברה הישראלית? בזהירות, כי הקבוץ, עם כל הכבוד, הוא סיפור מרתק של מיקרו-כלכלה ("פירמה" בז'ארגון הניאו-ליברלי) ומיקרו-חברה ("קהילה" בז'ארגון הניאו-קונסרבטיבי). ובכל זאת. התבססותו של הזרם השיתופי עשויה ללמד על האפשרות של התבססות עתידית של גוש פוליטי-חברתי וכלכלי אפילו שלצורך העניין נכנה אותו 'סוציאל-דמוקרטי'. גוש של גורמים שככל שישתפו ביניהם פעולה, הן במישור ההסברתי ועוד יותר מכך במישור הפוליטי, הוא יצליח להפחית את גורמי האי יציבות, להגביר את גורמי הפיתוח בר הקיימא, ובקיצור, הוא יפעל לקיומה ולטיפוחה של חברת אנשים עובדים ויוצרים.

***

בנקודה הזו האנלוגיה בין הקיבוץ לחברה הישראלית מסתיימת. בינתיים, בכל אופן. כי בניגוד ל'מתחדשים' הקיבוציים נטולי הכוח, החזון והאופק, הנה ניצבת הניאו-ליברליה הישראלית במלוא כוחה, והיא כוללת עיתונאים, אנשי אקדמיה, מכוני מחקר, כתבי עת וחשוב מכל אלו אוליגארכים, פלוטוקרטים, הסחבקייה של האלפיון ומעל לכל עוצמה פוליטית בממשל הישראלי לשדרותיו ומרכיביו, מבנק ישראל, עבור בכל משרד ומשרד ממשלתי וגמור בכל ועדת כנסת. הדבר האחרון שניתן לומר על הקואליציה המבעיתה הזו שהיא נטולת חזון. יש ויש לה כזה, ולמכביר. חזון על שני מרכיביו: הקונסטרוקטיבי (שהוא דסטרוקטיבי כמובן מנקודת מבטם של אויביה) והדסטרוקטיבי (כלומר הוא בנוי על דרך השלילה).

 

הקונסטרוקציה של הניאו-ליברליה, כאן שם ובכל מקום, הוא יצירת חברה אנושית המתנהלת על פי העיקרון הישן של הימין הציוני: 'אדם לאדם זאב'. הדסטרוקציה היא כמובן הפניית תשומת הלב של התודעה הציבורית ל'כשלונות של הסוציאליזם', מברית המועצות, דרך ההסתדרות ולבסוף – היהלום שבכתר – 'התמוטטותה של התנועה הקיבוצית'.

את זו, אגב, מוכרים לנו לאחרונה במנות גדושות של להיטים קולנועיים טלוויזיוניים ומחקריים. כשלון החברה, כשלון הכלכלה, כשלון החינוך המשותף, החורבן הגמור, הפרטת דגניה ושאר ירקות.

 

ומנקודת המבט הזו שוב צצים קיבוציו השקטים (מדי) של הזרם השיתופי. קוץ בעין, עצם בגרון, קורה שמשבשת את שדה הראייה. בקיצור, צרה צרורה. לפחות הדיון הציבורי יודע מה לעשות עם האיום האסטרטגי הקטן הזה על החזון הניאו-ליברלי. התעלמות. בכל דיון על 'הקבוץ' נפקד מקומם של השיתופיים, והדברים ידועים.

 

ואם הם ידועים, המסקנה המתבקשת מנקודת מבטו של הזרם השיתופי – ושל גורמים הרואים בו ואשר הוא רואה בהם שותפים – היא לפתוח את הפה ולהתחיל לדבר. בקול רם, ברור וצלול. ברחוב, באקדמיה, בתקשורת, ובפוליטיקה. אין זמן ראוי מהזמן הזה, זמן של דכדוך, יאוש ואברום-בורגיזם, לממש את כל מה שדובר עליו בשנים האחרונות: גיבושה של קואליציה סוציאל-דמוקרטית ציונית, אשר תכלול את כל מי שחזונו הוא חברת אנשים עובדים ויוצרים.


 

סוציאל דמוקרטיה, ויקיפדיה
מאמרים של ד"ר אודי מנור


נכתב בתאריך
19/6/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו