עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בעיית יסו"ד - בתמיכתה הגורפת בעמיר פרץ מתרחקת יסו"ד מן ההבטחה להיות קול אחראי יותר בפוליטיקה. עוד לא מאוחר לחזור ליסודות נכונים יותר

בעיית יסוד
מאת אודי מנור, 17.5.2007
לאתר יסו"ד

 

בעיית יסו"ד - בתמיכתה הגורפת בעמיר פרץ מתרחקת יסו"ד מן ההבטחה להיות קול אחראי יותר בפוליטיקהעוד לא מאוחר לחזור ליסודות נכונים יותר   

 


'יסו"ד' – ישראל סוציאל דמוקרטית, ארגון וולונטרי נטול גייסות, כספים, 'ארגזי מתפקדים' ועמדות פוליטיות אסטרטגיות, ושלכן ארגון הנשען רק ואך ורק על יושרתם הערכית, הרעיונית, העיונית והרטורית של חבריו, התכנס סמוך לפסח האחרון וקיבל החלטה גורפת לתמוך בעמיר פרץ.

 

קדמה להחלטה הזו החלטה אסטרטגית שהתקבלה לפני כמה שנים 'לצלול' לשדה הפוליטי, ברוח 'התיזה ה-11 על פוירבאך' שמשמעותה כזכור היא לנטוש את יציע הפרשנים ולרדת למגרש הפוליטי.

היו שמתחו ביקורת על המהלך העקרוני הזה אבל דומה שבמציאות הישראלית אי נקיטת עמדה פוליטית היא משום מותרות.

 

לכאורה, מה הרבותא. כל ועד עובדים וכל סניף מפלגה בכל שכונה במדינה הזו מכילים אנשים שויתרו – אמנם ללא הצהרות והסברים – על תפקיד הפרשן והם נוקטים גם נוקטים עמדה.

אלא שבמקרה של 'יסוד', מדובר בקבוצת אנשים שבהיותם כאמור נטולי גייסות, כספים, כוח וכו', אין להם אלא את יושרתם האינטלקטואלית, יושרה אשר אמורה – במאמץ משותף   להביא אל תוך המגרש הפוליטי צידוקים והסברים פוליטיים רציניים באשר להכרעה כזו או אחרת.

 

***

ובחזרה לפרץ.

הטענה המרכזית לתמיכה בו, היא שהאיש מסמל דרך חדשה במפלגת העבודה, באשר הוא סימן דרך לעשרות אלפי אזרחים שהצטרפו למפלגה ויצרו בה תמורה סוציו-פוליטית של ממש, בעיקר על רקע דימויים הציבורי של פינס, יתום, איילון ומעל לכל ברק, כאישים בעלי עמדות ניאו-ליברליות מובהקות.

 

יש להדגיש שההכרעה לתמוך בפרץ לא נפלה בלב קל. בשונה מההתלהבות שהתלוותה לתמיכה בו בימים של המרוץ שניהל נגד פרס, בנובמבר 2005, הפעם ריחף הצל הכבד של מלחמת לבנון השנייה, הסכמתו להצטרפות ליברמן, עצם בחירתו במשרד הביטחון ושתיקתו הרועמת בשורה ארוכה של סוגיות 'חברתיות'.

 

לכאורה סוף פסוק. 'יסוד' הכריעה על הליכה בנתיב הפוליטי; 'יסוד' הכריעה על תמיכה בפרץ, ועוד עשתה זו ב'לב ולב', תוך התייחסות לפרץ כאל 'קולב' עליו יש 'לתלות' עפ"י דימוי זה את 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי' המתגבש במפלגה, בלי קשר למה שיקרה בקלפי ב-28 למאי.

 

אלא שכאמור 'יסוד' ללא יושרה אינטלקטואלית היא חסרת יסוד. שהרי כאשר מארקס שלח בתיזה ה-11 שלו את הפילוסופים לשנות את העולם, הוא לא פטר אותם מציוויי הפילוסופיה.

יתכן ובסופו של חשבון 'אין ברירה' ופרץ הוא ברירת המחדל מכל הסיבות הנזכרות,

אבל את החשבון יש לעשות.

 

והחשבון מורכב משני סוגים של שאלות. כלכליות-פוליטיות ומדיניות-ביטחוניות.

בסוג הראשון בולטות שאלות כגון פשר עוינותו של עיני לפרץ; פשר העובדה שרבים מעובדי משרד הביטחון מועסקים בתנאים לא-תנאים;  פשר תמיכת פרץ בהצעת האוצר לחוק הפנסיה הממלכתי ולא במהלך ההסכמיות בין המעסיקים לעובדים [האם לא למדנו כבר מהסיפור של 'חוק הבריאות הממלכתי' שבהיותו חוק-שבוי בידי האוצר מובטח שקליפת הזהב שלו תתרוקן מתכניה?]

 

הסוג השני בעייתי בהרבה, מהסיבה הפשוטה שרבים בקרב חברי 'יסוד' טוענים שכניסה לזירה הזו תרחיק אנשים ותגרום אף לפילוג. במלים אחרות, הגיון 'הקולב' המיושם במישור בו פונים הפילוסופים תומכי פרץ כלפי מאה אלף חברי המפלגה, מיושם גם במישור בו פונים הפילוסופים כלפי עצמם.

***

 

במצב דברים כזה האפשרות להיות פילוסוף הגון הולכת ומתכווצת. לא פלא שדעות שנכתבו ונאמרו עשרות פעמים, באשר לקשר הברור בין פוסט-ציונות לבין הפרטה, מודחקות כאשר מסתבר שחלק לא קטן בקרב 'יסוד' הוא לפחות פוסט-ציוני אם לא ממש אנטי-ציוני. במציאות בה הולכים ומתרבים הישראלים האוחזים בנוסחת העוועים של 'מדינת כל אזרחיה', רבים המעקמים את האף כלפי חיילי צה"ל 'הבריונים' ומתרבים פטפטני צדקנות 'הכיבוש', ההדחקה הזו של רבים מחברי 'יסוד' איננה מוסרית [פוליטית].

 

אך לא פחות חשוב מכך הוא מה שמשתמע מעצם התייצבותו של פרץ עצמו במשרד הביטחון: הוא עצמו סימן את חשיבות הדיון המדיני-בטחוני. הוא עצמו לא נותן פטור למי שתומכים בו.

 

והנה תרגיל לפילוסופים-פוליטיים: בראיון ל"דף הירוק" הצהיר פרץ כי בתחום המדיני 'יש לו קוים אדומים', אך למרות זאת הוא 'מוכן ללכת למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים'. בראיון שנתן לאתר 'וואלה' הצהיר לעומת זאת כי 'זכות השיבה פירושה חיסול הציונות וכי הוא לא ייתן את ידו לכך'. מה היא אם כן עמדתו של המועמד בעיני עצמו לראש ממשלת ישראל? איזה משני הביטויים הוא בבחינת 'רטוריקה' ואיזה הוא העמדה הפוליטית העקרונית?

 

בעיה דומה מופיעה באשר לעמדות של כמה מאנשי 'יסוד'. אלו, על מנת 'להכשיר את שרץ' הלאומיות [יש הרי לגבש מחנה סוציאל-דמוקרטי!], מציגים אותה 'כקונסטרוקציה של העולם השלישי אשר מקורו במאה ה-19'. הואיל ומדינת ישראל – כך ממשיך הטיעון -  'שקועה עד צווארה בעולם השלישי של המזרח התיכון, הרי שאין לה אלא לאחוז בעקרון הלאומי, שאכן סותר את עקרונות הליברליזם השוויוני עליהם מתבססים העמים של אירופה הנוכחית: גבולות פתוחים, צדק לכל, וגר זאב עם כבש'. בקיצור: "מזרח תיכון חדש".

 

מילא שהלאומיות לא פסה גם מאירופה. מילא שהגדרת ישראל כמדינת 'עולם שלישי' היא בבחינת רטוריקה מוזרה השמה את יוון ופורטוגל [שהתל"ג של ישראל גבוה משלהן] במעמד של סודן ובנגלה-דש. חשוב מכך הוא  תמונת העתיד לפיה הלאומיות היא עניין זמני.

יתכן ואף לגיטימי. אלא שזו העמדה האנטי-לאומית מראשית המאה ה-20 והפוסט-ציונית בסופה.

 

חמור מכך: לא אמרנו קודם שבנשימה אחרת אומרים אותם אנשים כי "פוסט-ציונות=הפרטה"? והרי "הפרטה", כך מוסכם על הכל, איננה עולה בקנה אחד עם גיבושו של "מחנה סוציאל-דמוקרטי". אדרבא, שלילתה הפכה זה מכבר לסיסמא המגייסת של מנהיגיו.

דומה שיש כאן בעיה אם לא חולשת דעת. וחולשת הפילוסופיה איננה ערובה למימוש התיזה ה-11.

 

לא מאוחר לתקן, אף פעם לא מאוחר. ואולי שורש הטעות היא הכניעה לפוליטיקה הפוסט-מודרנית: הדמות כדימוי על חשבון המהות כציווי.


מאמרים של אודי מנור
אתר יסו"ד
עדיין חברתי - עמיר פרץ מתראיין, הדף הירוק 3.5.2007


נכתב בתאריך
17/5/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו