עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הנהיה "אמריקה לעניים"? המדינה שנטשה את אזרחיה - רבים ממובילי המהלך של הקיבוץ הדיפרנציאלי, מאמינים שיוכלו ליצור דגם קיבוצי שיהיה בו איזון חדש, בין ערבות הדדית משמעותית לבין עצמאות כלכלית רבה יותר. אבל פערי שכר גדולים עלולים להכשיל את הדגם הזה
?הנהיה "אמריקה לעניים"
מאת דני זמיר, 30.4.2007

ראשי > קיבוץ-קיבוץ


רבים ממובילי המהלך של הקיבוץ הדיפרנציאלי, מאמינים שיוכלו ליצור דגם קיבוצי שיהיה בו איזון חדש, בין ערבות הדדית משמעותית לבין עצמאות כלכלית רבה יותר. אבל פערי שכר גדולים עלולים להכשיל את הדגם הזה


 
בשורות הבאות, אני רוצה להתייחס למדינה שנטשה את אזרחיה ולאופנת "הכלכלה הנכונה", לחלופות מצליחות לחברת השוק ולאפשרות של קיבוץ שיהיה "אמריקה לעניים".

 

א. "תסמונת המדינה שנטשה"

המלחמה האחרונה חשפה מדינה שנטשה את אזרחיה. לא מדובר בתאונה או מחדל. "תסמונת המדינה שנטשה" הולכת ומעמיקה.זאת החרפה שבהפקרת ניצולי השואה לעוניים, זאת שדרות שטרם זכתה להכרה ולתמיכה הנדרשת וזאת הנטישה המתמשכת של העורף גם כיום, 10 חודשים אחרי המלחמה.

"המדינה שנטשה" פירושה הפרטת הערבות ההדדית בחברה הישראלית, כשהקבוצות והשכבות השולטות בישראל, מסתלקות מאחריותן לכלל החברה. הן עסוקות מדי בעצמן ולא נשאר להן זמן לדאוג לאחרים...

התוצאות ידועות: הפקרת החלשים (ילדים וזקנים, עניים ונכים), העמקת הפערים ובעקבותיה גם הקצנה תרבותית ופוליטית. לכך מצטרפים לאחרונה "העניים החדשים". מורים, אחיות, שוטרים ועובדים מקצועיים בתעשיות המסורתיות, שאינם מסוגלים להתפרנס משכרם, ואינם מסוגלים להתמודד עם התייקרות הבריאות והחינוך ההולכים ומופרטים. כך מתרחש בישראל הצירוף המוזר שבין צמיחה מהירה לעוני גדל ומתרחב לשכבות חדשות.

 

הפרטת הערבות ההדדית ניכרת בכל תחומי החיים.

·         בבטחון, למדינה "אין כסף" עבור משק לשעת חירום במלחמה ועבור שיקום נפגעי המלחמה.

·         בבריאות נשחקת הרפואה הציבורית. "חיידק בתי החולים" מכה, אבל "אין כסף" לחדרי בידוד ולהגדלת תקנים. הסגל הרפואי כורע תחת העומס או שבורח לרפואה הפרטית המשגשגת.

·         בחינוך כיתות דחוסות, מורים עניים ותשלומי הורים הולכים וגדלים.

·         המשטרה בעומס גדול מהמקובל במדינות המערב, אבל בתקנים נמוכים הרבה יותר. וכשהמשטרה חסרה, ישנה הפרטה זוחלת של בטחון הפנים. מי שיכול לשלם, נעזר בשמירה פרטית, בחקירות פרטיות ובשכונות יוקרה מגודרות.

·         "אין כסף: גם לפיקוח על איכות הסביבה וחוקי העבודה.

·         "אין כסף", אבל עודפי התקציב מופנים להורדת מסים בעוד שישראל מידרדרת למדינת עולם שלישי בירידת ההישיגים הלימודיים ואיכות הסביבה ובעליית הפערים והשחיתות.

 

·         "המדינה שנטשה" היא חרפה מוסרית אבל גם איום איסטרטגי. פערים עמוקים וצמרת כלכלית ושלטונית מושחתת, מערערים את אמון האזרחים במדינה, פוגעים ביכולתה להתמודד עם איומים חיצוניים ומעודדים בריחת מוחות ממנה.

 

 

ב. המדינה שנטשה ו"הכלכלה הנכונה"

 אביה ספיבק היה עד לאחרונה המשנה לנגיד בנק ישראל.  במאמר שפרסם הוא כותב שאנשים לא אוהבים את הפערים שנוצרו בחברה הישראלית, אבל חלק מהפערים נובעים מהחלטות כלכליות. אי השוויון, לפחות בחלקו, הוא תוצאה של מדיניות מכוונת". "המדינה שנטשה" איננה אפוא תאונה או מחדל. מדינה חלשה היא מרכיב חשוב בדוקטרינה של "כלכלה נכונה".

 

בדוקטרינה הזאת, רווחה ציבורית היא בזבוז, מיסוי גבוה מרתיע ממאמץ, והשוק התחרותי (באמת תחרותי???) מבטיח הקצאה אופטימאלית של המשאבים. כלכלה נכונה מוצגת כתרופה מרה שהכרחית לצמיחה. וכפי שהנגיד והפרופסור לכלכלה יעקב פרנקל אמר במפורש, בדרוויניזם חברתי שורדים הטובים, וזה טוב למשק.

ומה על אלה שאינם שורדים? להם ידאג "המגזר השלישי". עמותות נדיבות ואנשים טובים, מאפשרים למיליונרים לגלות חמלה ובו-זמנית לתמוך בהפרטת הרווחה והפחתת המיסוי...

 

"הכלכלה הנכונה" נעזרת בשטיפת מוח מסיבית מצדם של עיתונאים, פרופסורים ופוליטיקאים. בעיניהם, הערעור על הכלכלה הנכונה הוא עימות בין מקצוענות מדעית לבין פופוליזם זול. ואיך לימד אותנו ביבי, "כלכלה היא כמו פיזיקה" ועם פיזיקה לא מתווכחים...

 

ג. קולות חדשים וחלופות מצליחות

"המדינה שנטשה" והערבות ההדדית שהופרטה, מובילות לשבר מוסרי וחברתי קשה, אבל הן מבליטות גם קולות חדשים וחלופות אחרות. כמה מבכירי הכלכלנים בעולם ובישראל, מותחים ביקורת קשה על "הכלכלה הנכונה".

פרופסור ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, מצביע על המשברים שיצרו ההפרטות האכזריות שהובילה קרן המטבע הבינלאומית. למשל מהפיכת ההפרטה ברוסיה (שבה מילא תפקיד חשוב הנגיד סטנלי פישר). היא הביאה להתעשרות של האוליגרכים ולהתרוששות של מיליונים ובעקבותיהן לנסיגה קשה של הדמוקרטיה ברוסיה.

אמרטיה סן (גם הוא חתן פרס נובל לכלכלה), מזהיר מצמיחה כלכלית מהירה, שהורסת את המשאבים האנושיים והסביבתיים. הוא ממליץ על פיתוח כלכלי זהיר ומתמשך, המטפח את המשאבים האנושיים ואת איכות הסביבה.

 

גם בישראל נשמעים קולות אחרים. אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, מלמד אותנו פרק בתורת המשחקים על "מודל כלכלת הג'ונגל". לדבריו, "קורס מבוא לכלכלת הג'ונגל היה מתקבל באוניברסיטאות באותה התלהבות שבה מתקבל המבוא לכלכלת השוק החופשי במתכונתו הנוכחית."

 

אבל "אנחנו מעוניינים להפנות את תשומת לב הכלכלנים לכך, שבעולם האמיתי החלפת סוכריות בין ילדים, או החלפת זכויות על שדות נפט, לא נעשית רק מרצון אלא גם תוך שימוש בסוגים שונים של כוח". "בשוק החופשי, הרצונות של העשיר שנולד עם הון התחלתי גדול, יסופקו ראשונים. בכלכלת הג'ונגל החזק ביותר יסופק ראשון." "הנקודה המעניינת היא ששפת המושגים ש'מניעה' את השוק החופשי יכולה להסביר ולהצדיק משטר כלכלי כוחני." רובינשטיין מזהיר שכלכלנים רבים מדי, אדישים למחירים החברתיים של השאיפה לרווחיות מרבית.

 

במאמר שכותרתו "שטנץ", כותב אביה ספיבק: "כפרופסור לכלכלה המלמד סטודנטים אני שומע את נערי האוצר, ומבין שטעינו. משהו בהכנתנו את דור הכלכלנים הבא פגום, וכאנשי אקדמיה עלינו לשאול, כיצד יצרנו סטודנטים בגוון אחיד עם השקפת עולם שהיא ימנית מאוד. על הכלכלנים באקדמיה לעשות חשבון נפש, לבחון את התוצר הקר שאנחנו מייצרים ולהבין שנכשלנו. הסטודנט הישראלי רדוד ואטום לחברה הישראלית. זה הזמן לעשות שינוי בתוכנית הלימוד". ספיבק מוטרד מכך שהסטודנט לכלכלה בישראל הוא איש צר אופקים, שיודע רק מנטרה אחת: השוק הוא דבר טוב ויעיל, הממשלה היא מיותרת ולא יעילה.

 

השבר החברתי-מוסרי שהולך ונחשף בישראל, מביא לכך שגם אצלנו נשמעים יותר ויותר קולות שלא כל העולם הוא אמריקה וישנן במערב עוד חלופות מצליחות. במערב אירופה, בקנדה, ובייחוד בסקנדינביה, ישנה מציאות שונה. ישראלים מגלים מחדש שבמערב התפתחו שני דגמים כלכליים-חברתיים שונים: "חברת שוק" ו"חברת רווחה".

 

בחברת רווחה, הפערים נמוכים והמיסים גבוהים. יש בה מערכות ציבוריות מפותחות, והן נגישות גם לבעלי הכנסות נמוכות. הצמיחה הכלכלית היא בפריסה רחבה, גם בפריפריה וגם בתעשיות המסורתיות. גם פיתוח ההשכלה הגבוהה נעשה בפריסה רחבה ופערי השכר הנמוכים גורמים לכך, שאנשים מוכשרים יגיעו לא רק להיי-טק אלא גם להוראה ולמשטרה, וגם למערכת הבריאות הציבורית ולתעשיות המסורתיות.

 

חברת שוק מתאפיינת בפערים כלכליים גדולים ובמיסים נמוכים. מערכות הרווחה מופרטות ברובן ובעלי הכנסות נמוכות מתקשים להיעזר בהן. בחברה כזו, הצמיחה הכלכלית היא בפריסה צרה, בעיקר במטרופולין ובענפי ההיי-טק, השירותים הפיננסיים וכד'. כוחות השוק מכוונים את פיתוח ההשכלה הגבוהה ומבטיחים, שהאנשים המוכשרים ביותר יגיעו למקצועות הרווחיים ביותר.

הפערים העמוקים של חברת השוק באמריקה ובישראל, הם ההסבר לפרדוקס של חברה מתעשרת שיש בה גם יותר ויותר עניים. ישנה צמיחה מהירה, אבל רק 2-3 העשירונים העליונים נהנים ממנה. אנחנו זקוקים למורים טובים, לאחיות מקצועיות ולשוטרים אמינים, אבל הם אינם יכולים לחיות בכבוד משכרם.

 

ד. קיבוץ שהוא אמריקה לעניים?

גם בקיבוץ ישנה בחירה בין "חברת שוק" ל"חברת רווחה", ועל המנהיגות לבחור, האם היא רוצה להוביל לקיבוץ שהוא "אמריקה לעניים". רבים ממובילי המהלך של הקיבוץ הדיפרנציאלי, מאמינים שיוכלו ליצור דגם קיבוצי שיהיה בו איזון חדש, בין ערבות הדדית משמעותית לבין עצמאות כלכלית רבה יותר. אבל פערי שכר גדולים עלולים להכשיל את הדגם הזה. פערים כאלה ייצרו בקיבוצים שתי קבוצות:

 

1.      בדרגות השכר הבינוניות והנמוכות, נוצרת בהדרגה קבוצה גדולה, שהכנסותיה פוחתות והוצאותיה עולות, בגלל הפרטת הבריאות, החינוך ושירותים אחרים (בקבוצה הזאת ישנן למשל משפחות בעלות שכר בינוני, שיש להן 3-4 ילדים). בקבוצה הזאת מסתמן עוני ממשי, וישנה בה עלייה ניכרת בפניות לעזרה למחלקות רווחה במועצות האזוריות.

 

2.      בדרגות השכר הגבוהות תיווצר קבוצה, שיידרשו ממנה מסים גבוהים עבור ערבות הדדית וקיום השירותים. האם הערבות ההדדית תהיה מקובלת על הקבוצה הזאת?
ישנן כבר עדויות, שבקבוצה הזאת מתפתח "מרד מסים". מרד כזה מתבטא בלחץ מתמיד להורדת המסים, לצמצום ו"ייעול" השירותים ולשחיקת רשת הביטחון.

 

גם בקיבוצים נשמעת הרטוריקה של "הכלכלה הנכונה". יועצים בשכר "צנוע" מסבירים לנו, שפערים הם מרכיב הכרחי בצמיחה ושירותי רווחה שיתופיים הם בזבוז משווע של משאבים.

 

בנושא הזה השמיע לאחרונה הסופר אמנון שמוש דברים קשים. לדבריו נוצרו שתי תנועות קיבוציות, על פי התנהלות הקיבוצים פנימה. תנועה סוציאליסטית ותנועה קפיטליסטית, שיש בה גם תופעות של עוני. שמוש ביקש מהנהגת התנועה להיות מחויבת לכך שלא יהיה אצלנו "קפיטליזם חזירי".

 

בוויכוח המתנהל בתנועה הקיבוצית כדאי לזכור שאין "מציאות מערבית" אחת. במערב ישנן חברות מצליחות הקרובות יותר לדגם של "חברת הרווחה" ואחרות שקרובות יותר לדגם של "חברת השוק".

כדי ללכת בכיוון של חברת רווחה, דרושות לקיבוץ השיתופי, הסכמות חברתיות וערכיות חזקות ומנהיגות שבוחרת ורוצה להוביל בכיוון הזה.

 

 

לניירות עמדה נוספים לקראת הכנס של הזרם והמעגל השיתופי


נכתב בתאריך
20/1/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו