עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אנשים בגילי... לצחוק כל הדרך אל הוואדי

אנשים בגילי... לצחוק כל הדרך אל הואדי
מאת אמנון שמוש, 29.4.2007

אנשים בגילי אינם רצים. הן כבר יודעים שאין לאן.

אנשים בגילי מעדיפים את המקל על הגזר. הגזר קשה לשיניים ובלי מקל...

אנשים בגילי כבר אינם מצפים לשלום. לא מהחמס ולא מאולמרט. גם לא מהילדים הבאים מולם, על המדרכה.

אנשים בגילי חושבים על עשור או שניים קדימה. בעגלה, בקלנועית ובזמן קריב.

אנשים בגילי הם זקנים גאים. לא יצאו משום ארון. פשוט מסרבים להיכנס לארון.

אנשים בגילי מתחילים להאמין באלוהים. למדו מניסיון שאין להאמין באדם.

אנשים בגילי צעירים לפעמים ברוחם. שעירים תמיד – באף ובאוזן.

אנשים בגילי מזדיינים בסבלנות, מתעלסים בלהיטות, אם יש עם מי.

אנשים בגילי יודעים שאין חום נעים וטעים מזה הנוצר בין זה לזו, בין זו לזה, אם נעים.

אנשים בגילי זוכרים את זאת מלפני חמישים שנה. לא זוכרים מי טילפנה אתמול.

אנשים בגילי זוכרים שלכוסיות קראנו פעם שא'פות וע'זאליות וחתיכות. אבל איך לעזאזל, יכלו להיות סקסיות בלי פופיק-חוץ?

אנשים בגילי לא קולטים ש"תחת אזהרה" זה תחת של שרלילה, שמענטזת לפניך ברחוב.

אנשים בגילי עברם ממלא את עתידם. גם אם לא היה מי-יודע-מה.

אנשים בגילי חולמים בלילות ובימים, על אותם ימים בהם האמינו שחלומותיהם יתגשמו.

אנשים בגילי מחטטים בשושלת המשפחתית. אולי ימצאו את המקור לכישלונותיהם. סליחה...לכישרונותיהם.

אנשים בגילי אינם מפסיקים לתכנן. איך להימנע בגלגול הבא מן השגיאות.

אנשים בגילי נועלים שוב נעלי עור. הסניקרס לא החזירו להם את הנעורים.

אנשים בגילי הולכים עם ממחטה בכיס. הקלינקס של סבתא של טרזן.

אנשים בגילי קוראים המון-עיתון. בטרם יבגדו העיניים. והמנהיגים.

אנשים בגילי עייפים מעט מהחיים. אך מוותרים על המנוחה הנכונה. אפילו שהיא תחת כנפי השכינה.

אנשים בגילי רצים לקנות סלולארי ללא תשלום בשנה הראשונה. אולי יצליחו לסדר אותם. ולא לשלם פרוטה.

אנשים בגילי פעם קיבלו הזמנות לבר-מצוות ולחתונות. היום – להלוויות ולבתי-עלמין. ממהרים להבטיח כרטיס הלוך ושוב.

אנשים בגילי בוחרים לעיתים מסעדה לפי גודל האות בתפריט.

אנשים בגילי לא קונים בננות ירוקות. גם לא לקרדה שהיורשים מתעבים.

אנשים בגילי זקוקים לחוש הומור. החושים האחרים כבר לא-כל-כך... "חושו אחים חושו!"

אנשים בגילי יטענו תמיד שכל האמור לעיל אינו נוגע להם, ושהם בכלל לא בגילי.

תנו להם... כמה כבר נשאר להם...

מעיין ברוך, ליום הזקן בבית גבריאל, על שפת הכנרת, נובמבר 2006

 

 



 


נכתב בתאריך
29/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו