עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מדינה בהפרטה - תהליכי ההפרטה המואצים של השנים האחרונות בכלכלה הישראלית מתרחשים בד בבד עם משבר אמון הולך ומחריף בין האזרחים להנהגה הפוליטית. האם יש קשר בין השניים, והאם ההפרטה טובה ליהודים?
מדינה בהפרטה
מאת יאיר קלדרון, nrg 24.4.2007
למאמר ב nrg

תהליכי ההפרטה המואצים של השנים האחרונות בכלכלה הישראלית מתרחשים בד בבד עם משבר אמון הולך ומחריף בין האזרחים להנהגה הפוליטית. האם יש קשר בין השניים, והאם ההפרטה טובה ליהודים?


מי שיבחן את מפת הכלכלה הישראלית בשנת 2007, יתקשה לזהות את שורשיה במשק המולאם של השנים הראשונות לקום המדינה. נדמה שהשריד היחיד שנשאר מתקופה זו הם השמות, שנוטים להישמע אירוניים לעיתים. ככה זה כשהבנק הגדול ביותר במדינה, השייך לאישה העשירה ביותר בישראל, נקרא בנק הפועלים.

 

המאפיינים הסוציאליסטיים של המשק לפני קום המדינה ובשלושת העשורים הראשונים לקיומה לא נבעו מאידיאולוגיה סדורה, אלא היו פועל יוצא של התנאים שהיו בארץ. המחסור במשאבים ורמת התיעוש במדינה, לא אפשרו להשאיר את ההתפתחות הכלכלית בידי "כוחות השוק" ולסמוך על יוזמה פרטית שתספק את צרכי העם. היה צורך ממשי בתכנון וריכוז אמצעי הייצור, על מנת לבנות מגורים לעולים חדשים שהגיעו בהמוניהם, לפתח משק תעשייתי שיוכל לייצר אמצעי לחימה ולספק חשמל ומזון לאזרחים.

 

הליכי ההפרטה המואצים שמתרחשים במשק הישראלי בשנים האחרונות נבחנים בדרך כלל במונחים כלכליים של יעילות ותחרותיות. הדיון הכלכלי בימינו נוטה להסתמך על הנחות היסוד של הכלכלה הליברלית ומציג את המעורבות הממשלתית - כשורש כל רע.

 

על שאלות בנוגע ליעילות כלכלית ניתן להתווכח באמצעות כלים כלכליים. אולם נדמה שהסוגיה שאינה עולה לדיון, נוגעת להשלכות הפוליטיות של הליך ההפרטה. איש לא יכחיש כי בשנים האחרונות קיים משבר אמון חריף בין האזרחים למוסדות הנבחרים – הכנסת והממשלה. תהליכים מורגשים של סקטוריאליזציה של החברה הישראלית, אפטיות פוליטית, החלשות המבנה החברתי - כולם הולכים וגוברים בד בבד עם ההפרטה. האם יש קשר בין שתי המגמות?

 

 

"הליכי ההפרטה פוגעים ברעיון הציוני"

"אחת התוצאות הברורות של ההפרטה היא הירידה בעוצמה של הזירה המפלגתית, ונסיגה ביכולת של אנשים להשפיע עליה", טוען ד"ר אבי בראלי, מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון. "המשבר של ממשלת אולמרט, שהוא המשך של המשבר בממשלות ברק ושרון, הוא תוצאה של הסגה לאחור של הכוח הפוליטי של המפלגות והמוסדות המדיניים. מעבר לעניין של יעילות של שירותים אלו ואחרים, יש כאן פשוט שאלת של חלוקת הכוח בחברה".

 

בראלי סבור כי אי אפשר לנתק את הליכי ההפרטה מהידרדרות המעמד הציבורי של הממשלה, הכנסת והזירה הפוליטית בכלל בשנים האחרונות. לדבריו, חוסר האמון שאנשים חשים כלפי המוסדות השלטוניים מהווה קרקע נוחה לקליטת תהליכי ההפרטה.

 

"אין ספק כי בימינו אנשים תופסים את הפוליטיקה כמשהו מלוכלך ובזוי, ומעדיפים לפעול 'בידיים נקיות' בזירות אחרות", הוא אומר. "אבל זאת טעות קריטית. הפוליטיקה היא הדרך היחידה עבור האנשים לנהל את עצמם. הריבונות שלנו כאזרחים יכולה לפעול רק באמצעות הפוליטיקה המושמצת. הפוליטיקה היא למעשה היכולת לעצב את ענייניו של הציבור. אותה יכולת מוסגת לאחור בגלל תהליכי הפרטה שמעקרים אותה מכוחה לטובת מערכת שליטה מאחורי הקלעים".

 

בדומה לחוקרים אחרים, מאתר בראלי את שורשי ההפרטה במהפך הפוליטי של שנת 1977, אלא שהוא אינו סבור שההפרטה היא פועל יוצא של האג'נדה הליברלית של הליכוד. בראלי דווקא מוצא את הגורמים התומכים בהפרטה דווקא בקרב אלה שאיבדו את השלטון, שהעדיפו לקדם את הליך ההפרטה אשר מעביר נכסים מהמערכת הפוליטית-ציבורית למגזר הפרטי.

 

"אני מחזיק בדעה שבאופן כללי המעמד הבינוני, ובעיקר המעמד הבינוני הגבוה, הגיע למסקנה שמבנים מופרטים ישרתו את האינטרסים שלו יותר טוב, שמערכת פוליטית מוחלשת תשרת את האינטרסים שלהם יותר טוב" הוא אומר. "הם העדיפו להעביר את הכוח מהמערכת הפוליטית לגורמים חוץ פוליטיים. אותן שכבות סוציו-אקונומיות סברו שניתן להגן על האינטרסים שלהם יותר טוב מחוץ למערכת הפוליטית, ומחוץ לשליטה הציבורית בכלל".

 

בראלי אינו מכחיש שהוא תופס את ההפרטה כתהליך המזיק ביסודו. לדבריו, ההפרטה שוללת כוח מאנשים. הוא אף מרחיק עד כדי קביעה כי הליך ההפרטה נשען על ערעור המערכת הפוליטית הדמוקרטית. העדר הסולדיריות ואחוזי ההצבעה הנמוכים של השנים האחרונות מהוות לגביו תמרור אזהרה. 

"אני לא פסימי לגבי העתיד" הוא אומר. "אני מעריך וחושב שאפשר להזעיק את האנשים, להראות להם כיצד האפאטיות הזאת מובילה לאובדן הריבוניות העצמית. באופן כללי צריך לחתור לכך שהדמוקרטיה הישראלית תכיל ככל האפשר יותר אלמנטים השתתפותיים עם מאפיינים של בעלות ציבורית. זה יצור שינוי לטובה בענייני חינוך, בריאות, סביבה ועוד. הליך ההפרטה לא רק פוגע בחלוקת הכנסות שוויונית  - הוא פוגע בפרויקט הציוני עצמו. הציונות הייתה פרויקט של העצמת היהודים. באנו לכאן כדי לשלוט בגורלנו – ותהליך ההפרטה עושה בדיוק ההפך."

 

"הדמוקרטיה לא מתמצה בבחירות אחת לארבע שנים"

גם פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, אינו מקבל את ההנחה כי ההפרטה היא הליך חיוני ונחוץ למשק הישראלי. רובינשטיין, שידוע כמבקר חריף של תוכנית הלימוד בחוגי הכלכלה באוניברסיטאות השונות, אינו מתנגד לכך שהממשלה תשאיר את הניהול הביצועי בידי אחרים, אלא טוען כי האחרים האלה אינם חייבים להיות גורמים מהשוק הפרטי.

 

"אפשרות אחת היא שניהול החברות הממשלתיות יופרד לחלוטין מהשלטון, במובן שמינוי מנהל רשות החברות יעשה על ידי הציבור ולא על ידי השלטון" הוא מציע. "בארה"ב בכל מדינה בוחרים את הפרקליט הכללי. מדוע שלא יבחרו בישראל את מנהל המשק הציבורי הכללי? כך ראש המשק הציבורי לא יהיה מחויב לשרים אלא ישירות לציבור שבחר אותו. הציבור יוכל לשפוט אותו הן על רמת השרות והן על האופן שבו הוא מתייחס לעובדיו".

 

רובינשטיין מוסיף כי גם אם מוכרים נכסים לאומיים, יש מקום למנוע שהשליטה עליהם תתרכז בידי מעטים. "אפשר לקבוע שנכסים לאומיים יועברו רק לחברות קואופרטיביות", הוא אומר. "אפשר לקבוע את ההגבלה שפרט בודד לא יוכל להחזיק יותר מחלק זעיר של נכס מופרט. אפשר למצוא פתרונות נוספים חוץ מהעברת הנכסים לידי בעלי ממון".

 

רובינשטיין גם אינו מסכים עם הקביעה כי ההפרטה מביאה בהכרח להתייעלות. לדבריו, הנחה זו אינה נשענת על עובדות, אלא יותר על המסקנות מספרי הלימוד של כלכלנים. שם, היעילות היא תולדה של אנוכיות הפרט הכלכלי והרצון למקסם את הרווחים של החברה. "למיטב הבנתי את העולם, מדובר בהנחה לא נכונה עובדתית. עיקר הקסם שלה נובע מהעובדה שהיא משתלבת יפה במודלים 'המפגרים' שאנחנו מלמדים את תלמידנו בכלכלה".

 

"דוגמת שוק הבנקאות כאן מדגימה עד כמה הפרטה אינה בהכרח מביאה לתחרותיות ולשיפור רווחת האזרח.  שמחתי כששמעתי שאפילו נגיד בנק ישראל הספיק כבר לעיין בחשבון הבנק שלו ולהגיע למסקנה ששירותי הבנקאות הבסיסיים לאזרח בישראל ניתנים במחירים מופקעים ואינם תוצאה של תחרות, למרות שיש כאן ארבעה בנקים גדולים, כמה בנקים קטנים ועוד. רק השד והאוצר יודעים מה מביא אותם להאמין שהפרטת בנק הדואר תפתור את האבסורד הזה, ושהוספת בנק אחד דיה כדי להשיג את התחרותיות המיוחלת".

 

רובינשטיין מודע לכך שהוא מהווה מיעוט מבוטל בקרב הכלכלנים בארץ, שמרבית הציבור רואה בהפרטה הליך חיובי, ושיהיה קשה לשכנע אותו אחרת. הוא מודה כי האווירה הציבורית הנוכחית היא כזו בה קשה לראות את הכוח הפוליטי והציבורי שיעצור את יתרת תהליכי ההפרטה.

 

"נכשלנו בניסיון לשכנע את הציבור שיש מחיר כבד להפרטה", הוא אומר. "גם מצבו העגום של השלטון בישראל אינו מיטיב איתנו. נדמה שאנשים אינם מבינים שהרעיון הדמוקרטי אינו מתמצה בפרוצדורה לפיה עורכים בחירות אחת לארבע שנים, אלא בשאיפה לפיזורו של הכוח הפוליטי באופן שוויוני בין כל האזרחים. חשוב לזכור כי אם הדמוקרטיה הישראלית תתמוטט לא יהיו אשמים בכך ש"ס, מועצת גדולי התורה, הלובי החברתי או תנועת המושבים. הם בסך הכל מיצגים אינטרסים לגיטימיים. הסיבה תהיה העברתו הרצונית של הכוח הפוליטי והכלכלי לידי בעלי ממון מועטים".


למאמר ב nrg


נכתב בתאריך
26/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו