עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עם ללא אמצע - אנו נקרעים כבר שנים, בצורה פסיכוטית, בין קידוש הגולה והגלותיות לקידוש ארץ ישראל. אין לנו אמצע. הרהורים נוגים בתום יום העצבנות (עצמאות)

עם ללא אמצע
מאת דודו פלמה, 25.4.2007

 

 

אנו נקרעים כבר שנים, בצורה פסיכוטית, בין קידוש הגולה והגלותיות לקידוש ארץ ישראל. אין לנו אמצע. הרהורים נוגים בתום יום העצבנות (עצמאות)


רגע אחרי תרועת הפסטיבלים, ונפנופי המנגל - אות ומופת לעצמאותנו -  הבה ונהרהר קצת על מה זה להיות עצמאי.
 

נתחיל מיציאת מצרים:

אם מתבוננים במבט היסטורי על השאלה, אז קודם כל הייתה היציאה ההיא, עם עשר המכות, ואלוהים שמקשה את לב פרעה ועם עבדים ומזה רעב, שבגרון ניחר יוצא לשוטט ארבעים שנה מוטרפות במדבר, אל ארץ שלעולם לא הייתה שלו, ושבעתיד רוב ימיו גם לא ישהה בה.

 

אנחנו פנומן, העם הראשון בהיסטוריה של התרבות האנושית, שקרא לעצמו "עם" למרות שהיה חסר טריטוריה, וביד לא היה לו כלום, מלבד הבטחה מעורפלת שניתנה לאותו אב מיתולוגי, שהלך בלי שום היסוס מארצו וממולדתו, אל הארץ שתמיד ילכו ממנה בניו.

ואנחנו לא שכחנו אף פעם את טעם המן המתוק של החירות המופלאה שטעמנו במדבר.

אותה הרפתקה אנרכית אולטימטיבית, שהותירה בנו את צריבת חותמה כמכווה של אש,

עד שלהיות עם חופשי בארצנו ניראה לנו כמעט חילול קודש, אם לא חילול הקוד הגנטי, שהוא תבנית נוף מולדתנו יותר מכל דבר אחר, שעיצב אותנו במדבר, והוא חזק מכל הבטחה אחרת, אפילו יותר מאחוזת קבריי אבותינו, שנרכשה במטבע קשה ובהילך חוקי.

ואם הם, אבותינו, אכן קבורים באמת בחברון, הם קרוב לודאי מתהפכים בקברם, בגלל הגבר הברוך והצדיק, שנטמן בכיכר השנאה לא רחוק ממערת מנוחתם הנצחית.

 

מאז אותן שנות חביון מעצבות במדבר, הפלאנו נדוד. ולהוציא כמה הרפתקאות טריטוריאליות זניחות המכונות תקופת בית ראשון ושני, עשינו חייל כאזרחי העולם הגדול.

ואם עושים את חשבון השנים, אז בינינו, מה זה כבר כמה שנות ריבונות בארץ ישראל, שעיצבנו בעיקר את הנביאים, לעומת כאלף שנה של רציפות רוחנית בבבל. אם יש משהו שאנחנו טובים בו באמת זה גלותיות. אנחנו אלופי העולם בגולה.

***

ואז באה יציאת אירופה - "אקסודוס שתיים".

כמו סרטי ההמשך ל"שר הטבעות", היה ברור לכל מי שמבין קצת בהיסטוריה, שיהיה גם המשך ליציאת מצרים. חומרים כאלה טובים תמיד ומספיקים לעוד סרט.

יציאת אירופה קלקלה למעשה את האידיליה המופלאה שנמצאה בין היהודים והעולם. והציונים, אותם יהודים מוזרים שהגיעו לכאן קודם, למדו עד מהרה שיותר קל להוציא את היהודים מן הגולה, מאשר להוציא את הגולה מן היהודים.

כי אם "מצרים" היא מין דמוי למצב נפשי של העם היהודי בהיסטוריה, הרי שיהיה נכון לומר שהיא גם מטפורה למציאות גלותית. עכשיו נותר רק לברר אם צריך להוציא את היהודים ממצרים, או, להוציא את מצרים מהיהודים.

***

אפשר אולי ללמוד משהו מהאופן בו חז"ל התמודדו עם שאלת עמלק:

 

הראשון "היסטורי": עמלקי שאתה חולף על פניו ברחוב ומצווה עליך להתנפל עליו ולסכלו ממוקדות.

 

בשלב השני, עמלק נעלם. אחרי שהבבלים כבשו את מרחבי המזרח התיכון, הם ערבבו את כל עמי המרחב. מאחר ובג"ץ עדיין לא היה קיים, עבר העניין ללא בעיות חוקתיות מיותרות, למזלם של העמלקים, כי מאותו זמן אתה לא יכול יותר לזהות עמלקי ברחוב בוודאות סבירה, הראויה לסיכול ממוקד. חז"ל לא התייעצו עם אסא כשר, ולכן הודיעו שמהיום אסור להרוג עמלקים, לדאבון לב נוער הגבעות, שהדבר היחיד שעדיף בעיניו על השמדת עמלקים זה הסנפה של איזה חומר טוב. 

 

השלב השלישי,  חז"ל הופכים את עמלק לקול הפנימי והמרושע שבתוכנו, שאנחנו מוזמנים להתמודד עמו באופן בוגר.  כך הקדימו חז"ל בכמה אלפי שנים רעות, את אלבר קאמי, שבשנת  1946 בהרצאה באוניברסיטת קולומביה, אמר שאחד הלקחים ממלחמת העולם השנייה, הוא שאם נרצה לגבור על הפשיזם, עלינו לדכא את הפשיסט השוכן בתוכנו.

בכל אחד שוכן היטלר קטן, אמר קאמי וצדק כמובן, אחרת לא היה מקבל פרס נובל.

אז אם רוצים באמת ללמוד מחז"ל, צריך לטפל קודם בעצמנו לפני שאנחנו ניגשים לטפל בכל העולם. עלינו להודות ביושר שאנו נקרעים כבר שנים, בצורה פסיכוטית, בין קידוש הגולה והגלותיות לקידוש ארץ ישראל. אין לנו אמצע.

וכדי להיות עצמאיים ולהשתחרר מהשסעת ההיסטורית, עלינו למצוא קודם את נקודת האיזון שבין שני הרצונות הסותרים האלה.

אחר כך כבר אפשר יהיה להתחיל לדבר על כל השאר.

   

למאמרים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
25/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו