עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בשארה כנייר לקמוס - הדיון הציבורי אודות עזמי בשארה וההתייחסות לדרכו, הם אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל. לא פחות
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
בשארה כנייר לקמוס
22.4.2007


 

 

הדיון הציבורי אודות עזמי בשארה וההתייחסות לדרכו, הם אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל. לא פחות


פרשת עזמי בשארה עוררה סערה ציבורית, תקשורתית ופוליטית בישראל. מאחר ופרטי הפרשה הביטחונית אינם מותרים לפרסום, התמקד הדיון בבשארה האיש ובאידיאולוגיה שהוא מייצג.

 

מזה שנים רבות מאתגר עזמי בשארה את השיח הציבורי בישראל. הוא האידיאולוג של רעיון הפיכתה של ישראל למה שקרוי בשפה מכובסת ודמגוגית "מדינת כל אזרחיה".

 

מדוע אני מגדיר את הרעיון – דמגוגי ומכובס? מאחר וישראל היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, וכדי שתהיה כזאת, אין צורך בכל שינוי. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובתור שכזאת, כמו כל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה. לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל זכויות האזרח שמקנה מדינה דמוקרטית, כולל הזכות לבחור ולהיבחר והיכולת להשפיע. עובדה – עזמי בשארה עצמו היה מועמד לראשות הממשלה.

 

כאשר מדברים בשארה ושכמותו על "הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה", כוונתם לביטול זהותה היהודית של המדינה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אין הכוונה להפוך אותה לדמוקרטית, שהרי היא כזאת, אלא להפוך אותה ללא יהודית.

 

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו סיבת הקמתה וזו תכלית קיומה. זה היה יסוד החלטת האו"ם על הקמתה. זה בסיס מגילת העצמאות שלה. זו זהותה. מי שמציע להפוך אותה למדינה לא יהודית, מציע לבטל את קיומה, להרוס אותה. זו משמעות דרכו של עזמי בשארה, המכונה בלשון נקיה "מדינת כל אזרחיה" – חיסול מדינת ישראל, מזרח תיכון ללא מדינה יהודית, עולם שבו אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו.

 

לפיכך, הדיון הציבורי אודות בשארה ודרכו, הוא דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל. העמדות המושמעות בו, הן עמדות הנוגעות לשאלה זו. ההתייחסות לעזמי בשארה, היא אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל.

 

***

מאמר המערכת של "הארץ" עסק בשאלת עזמי בשארה, תחת הכותרת "מבחן בשארה" (15.4.07). המאמר קרא להתמודדות סובלנית עם בשארה, להגנה על זכויותיו כנציג ציבור, תקף את החשאיות סביב הפרשה ועוד. ובאשר למהות העניין נכתב: "הטענה כי הוא רוצה בהשמדת ישראל אין לה על מה להישען". זאת, אחרי שבמשפט שקדם לכך נאמר על בשארה ש"הוא תומך במוצהר בדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ורוצה כי תיהפך למדינה דו-לאומית".

 

יותר משדברים אלה מעידים על בשארה, הם מעידים על "הארץ". על פי "הארץ", אין משמעות ביטול יהדותה של מדינת ישראל – השמדת המדינה. דברים אלה מעידים על תפיסת העיתון את המדינה. מהי מדינת ישראל, אם היא יכולה להישאר "מדינת ישראל", גם אם תפסיק להיות מדינה יהודית. מה משמעות המושג "מדינת ישראל", אם לא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל? מגישת "הארץ" לעזמי בשארה, ניתן להסיק אודות גישת העיתון למדינת ישראל – מסגרת טכנית, שניתן לרוקן אותה מתוכנה, ממטרותיה, מצדקת קיומה ומתכלית הקמתה.

 

מה הפלא שזו גישת העיתון, אם במאמר שפרסם באותו שבוע, קרא המו"ל עמוס שוקן להחליף את המנון המדינה, "התקווה", לקראת יום העצמאות השישים, בהמנון עמו יוכלו להזדהות גם האזרחים הערביים? ההמנון הוא הביטוי לזהותה של המדינה. בהצעתו לבטל את המנון המדינה, הוא מציע לבטל את זהותה כמדינה יהודית. באותו מאמר הוא גם קרא לצרף לסיפור של יום העצמאות את הסיפור הערבי – סיפור ה"נכבה". אם המדינה צריכה לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה דו לאומית, האתוס שלה צריך לכלול את הסיפור הרואה בעצם הקמתה וקיומה אסון = נכבה.

 

***

גם ירון לונדון התייחס לשאלת בשארה. במאמרו "נפתולי בשארה" ("ידיעות אחרונות" 13.4.07) הוא כתב שבשארה "מעודו לא השמיע משפט שיוכל להתפרש כאנטישמיות". העמדה כלפי בשארה היא אבן בוחן לגישה כלפי האנטישמיות. יותר משדברי לונדון מעידים על עמדתו בנושא עזמי בשארה, הם מעידים כיצד הוא תופס את האנטישמיות.

 

לדידו של לונדון, גישה השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, שהנה זכות טבעית המוקנית לכל עם, אינה אנטישמיות. בכך לונדון מקבל את ההפרדה המלאכותית בין אנטישמיות ואנטי ציונות; בין אנטישמיות ואנטי ישראליות. האנטישמיות אינה "פוליטיקלי קורקט" היום, בחוגי האקדמיה והתקשורת ה"מתקדמים" בעולם המערבי. את האנטישמיות הקלאסית, השוללת את זכות קיומו של היהודי כפרט, החליפה האנטישמיות החדשה, השוללת את זכות קיומם של היהודים כקולקטיב. האנטי ציונות היא המשכה של אותה האנטישמיות הישנה והרעה.

 

עזמי בשארה, שלב האידיאולוגיה שלו היא שלילת זכות קיומה של מדינה ליהודים, הוא אנטישמי מובהק. אילו היה מדובר באדם בעל השקפת עולם קוסמופוליטית, המתנגד עקרונית לחלוקת האנושות ללאומים ומדינות, אי אפשר היה להאשימו באנטישמיות. אולם כאשר מדובר בלאומן ערבי קיצוני כעזמי בשארה, שלעולם לא יוותר על זכות ההגדרה העצמית של הלאום הערבי – אי אפשר שלא לראות בעמדתו, השוללת את זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי, אנטישמיות קיצונית.

 

איני יודע במה חשוד עזמי בשארה והאם הוא אשם באותן חשדות. אולם אני יודע שמדובר באחד הקיצונים שבאויבי ישראל. העובדה שאנטישמי מובהק כבשארה הוא חבר בבית הנבחרים של המדינה היהודית - אבסורדית. אך יותר משעובדה זו מטרידה אותי, אני מוטרד מכך שבתוך האליטה הישראלית היהודית יש תמיכה בגישתו. 



נכתב בתאריך
22/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו