עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הקץ לחלום הביעותים - יוזמת שלום ערבית חדשה/ ישנה מונחת לפתחנו ולפיכך, מתנחלים יקרים, הגיעה העת להקיץ מחלום הביעותים הזה שהקפתם אותנו בו בכחש ובמתק שפתיים, ולחזור הביתה

הקץ לחלום הביעותים
מאת דודו פלמה, 16.4.2007

יוזמת שלום ערבית חדשה/ ישנה מונחת לפתחנו ולפיכך, מתנחלים יקרים, הגיעה העת להקיץ מחלום הביעותים הזה שהקפתם אותנו בו בכחש ובמתק שפתיים, ולחזור הביתה


לאחי המתנחלים שלום. העת היא עת של תמורות. יוזמת שלום ערבית חדשה/ ישנה מונחת לפתחנו, ובמוקדם או במאוחר נדרש להתייחס אליה ברצינות..."ושלא כמו הרבה מצוות, שרק אם נזדמנו ביד האדם, עליו לקיימן, אחר מצוות השלום צריך לרדוף באופן אקטיבי, שנאמר: 'בקש שלום ורדפהו' " (תהילים לד, טו; דרך ארץ זוטא פרק השלום. דברים מתוך שעור של

הרב אליעזר מלמד). לכן הרבה כל כך יהיה תלוי גם במה תהיה עמדתכם לגבי מאמציהן של ממשלות ישראל שתבאנה, בהווה ובעתיד הקרוב לבוא, להתמודד עם "מטען" השלום הזה שהונח על מפתננו ע"י הליגה הערבית.

 

אז רגע קט לפני הפעם הבאה שאתם חוזרים כהרגלכם לשא- נור ולחומש, או לאיזה "בית מריבה" בחברון, וגוררים אותנו שוב לסיבוב נוסף ונורא של "רגישות ונחישות" מעורבים בדם (רע) יזע ודמעות תנין. תעשו לנו טובה, הנה רק עבר סדר פסח, וכבר יש לכם המון חמץ לבער, אולי הגיע הזמן - ולו רק לכבוד יום העצבנות (העצמאות) הממשמש ובא - שתעשו "רגע חושבים" היסטורי ותמצאו לכם משהו אחר לעשות. בכל זאת ואחרי הכל, כל מה שמפריד בינינו זה רק שפה אחת משותפת.

***

יציאת מצרים, שזה אך עברנו אותה בשלום, לימדה אותנו ואתכם ענווה גדולה בקנה מידה לאומי. כלאום וכיחידים אנו מצווים לזכור כי גר היינו בארץ מצריים. וכשאני מסתכל עליכם היום, אדוני הארץ, יושבים לכם במפעל ההתיישבות המפואר שהקמתם לעצמכם ושואל את עצמי "מה נשתנה?", אני רואה כמה מהר והרבה שכחתם. רק שבועיים חלפו מליל הסדר, בו שרנו "עבדים היינו", וכבר לא גרים ולא נעליים.

זאת ועוד, מאחר ואנו עומדים, כנראה, לקבל אתכם בכל זאת חזרה (מתישהו, בקרוב, אמן סלה) אל שולחן הסדר הלאומי, ממחוזות התעתועים אליהם הלכתם ואף גררתם אותנו עימכם, אולי באמת עדיף שתחזרו אלינו בתשובה הביתה, אל מדינת ישראל הישנה והטובה שזנחתם לשווא, כשיצאתם בלעדינו להקים לכם את ממלכת יהודה על מלכה ובית מקדשה שהפכו אתכם לסומים ומסוממים.

 

היום, יותר מתמיד, צריך להודות על האמת, היינו כתינוק שנישבה.

היטיב לתאר זאת אריה סתיו, עורך כתב העת "נתיב", כשבא לסכם בשנת 1989 את ההבדלים בין הציונות החדשה לזו הישנה והרופסת: "כנגד התבוסתנות המבנית של הדמוקרטיה הישראלית, כנגד רגש הנחיתות היהודי הנודע...כנגד התמוטטות עמודי התווך של הרצון הקיומי והתפוררותו של השמאל הציוני, הציב גוש אמונים את הציונות בטהרתה...מכאן החובה המוטלת על כתפי גוש אמונים ללכד שורותיו, ולהעמיד כנגד הערמה הערבית, החותרת להרס ההסכמה הלאומית וניזונה מתבוסתנות השמאל, את 'קיר הברזל' היהודי. בדור הזה, פירושו של קיר הברזל - היאחזות ללא פשרות באדמת יהודה ושומרון".

 

הנה כי כן, מחיאות הכפיים וקריאות ההתפעלות שליוו את מפעלכם, שאתם קראתם לו "המשכה של הציונות", הולך ומתברר כעת כסופה. ולכבוד שובכם אל חיקנו, שעתיד לבוא על אפכם ועל חמתכם, הבה ונערוך חשבון קצר של חבל ארץ שמאז כבושי יהושע של מלחמת ששת הימים, מתנהל כמקום שיש בו הרבה דין ללא חשבון. ומה שנראה בתחילה בעין בלתי מזוינת כהמשכו של מפעל ההתיישבות של מייבשי הביצות, מסקלי האבנים, סוללי הכבישים, בוני יישובי חומה ומגדל, ניראה היום, מבעד לאלפי מעשי הרשע הגדולים והקטנים, ובעין לא מזוינת ובלתי משוחדת, כמו לאטיפונדיות רומאיות רחבות ידיים.

***

בשנות השמונים, במבחני קבלה למועמדים לגרעיני התיישבות של גוש אמונים, אחד הנושאים שנתבקשו המועמדים להרצות עליו במשך ארבע דקות היה: היחס לערבי. הנה דוגמה: "בטיול ילדי היישוב ראו התלמידים ערבי רוכב על חמור. המורה אמרה: 'ילדים, הנה חמור רוכב על חמור'." נדמה לי שבמבחני קבלה של ההתיישבות העובדת שבגבולה הירוק של מדינת ישראל לא עשו מעולם מבחנים כאלה. ככה מתקבלים לתנועת "כך".

אבל נדמה שבנושא הדמוקרטי קשה לבוא אליכם בטענות, מאז ומתמיד תפסתם את הדמוקרטיה ואת החתירה לשלום, כחולשותיה של החברה הישראלית. אחים מתנחלים  יקרים, בעזרתכם ובעזרת מנהיגיכם ורבניכם, למדנו רבות בשנים האחרונות ובאופן יסודי וצלול, את משמעותו של קיר הברזל הזה שעליו החברה הישראלית ומדינת ישראל, ובעצם כל מה שנחלם והוקם כאן מראשית המאה הקודמת עד לשנת 67, הולכים להתנפץ עכשיו לרסיסים.

 

היינו כחולמים והגיעה העת להקיץ מחלום הביעותים הזה שהקפתם אותנו בו בכחש ובמתק שפתיים. מדינה וחברה דמוקרטית, אפילו יהודית, אינן יכולות להתקיים על מילים כמו אלה שאמר הרב לוינגר במשפט שנערך לו על "הריגת" ערבי: "לא הרגתי את הערבי, הלוואי שהייתי הורג אותו!". או על פסק הלכה כמו זה של הרב עידו אלבה, הגורס שיהודי שהורג סתם גוי לא חלים עליו "לא תרצח" ו"שופך דם האדם". או על "דין רודף" שהוציא הפרופסור ללשון רעה הילל ווייס, ביחד עם "חבורת הסנהדרין" הקיקיונית שלו, על אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה.

***

כל הדברים שעשיתם במשך כל השנים האיומות האלה לצלם האדם, לא יתכן שימשכו בלא שתיפגע דעתכם ובלא שתיפגע דעתנו. אין מקום גם לאנשים כמו אלי הזאב, אמריקני נוצרי, חבר לשעבר בקבוצת אופנוענים אלימה, שהואשם בתחילת שנות ה- 70 ברצח ובהריגה בארצות הברית, שהתגייר וברח אל המקום הכי קרוב בעולם לחבריו לקבוצת האופנוענים האלימה שלו לשעבר, אל חברון וחשבון הדמים שלה, ובה גם מצא את מותו בשיירה לבית הדסה. גם לרופא והרוצח ברוך גולדשטיין ולאחוזת הקבר המרהיבה שבניתם לו אין מקום בחיקה של הדמוקרטיה הישראלית. כמו אבן שואבת משכתם ועדיין אתם מושכים אליכם את כל הפריקים והמטורפים שמייצרת החברה, והם באים אליכם ומאומצים בהתלהבות גדולה אל חיקכם המדמם, בעוד שבנו הם זורעים רק ייאוש וחוסר תיקווה.

 

לפני כחמש שנים, בקיץ 2002, התעכב טקס חילופי האלופים במטה פיקוד מרכז. שני אלופים, יעלון היוצא וקפלינסקי הנכנס, ישבו והמתינו. מי איחר ואי אפשר היה להתחיל בלעדיו? ניחשתם נכון, היושב ראש החדש של מועצת יש"ע התעכב. "נחכה עוד קצת", התנצלה קצינה בדרגת סגן אלוף בפני הנוכחים "אחרי הכל אנחנו כאן בשביל המתיישבים".

אז מתיישבי איו"ש היקרים, איננו יכולים יותר לחכות "עוד קצת". נמאס לנו. אנחנו רוצים להיות סוף סוף עם חופשי בארצנו ביחד עם כל מה שכרוך בכך. וכל זה, אם אפשר, בזמן הזה, עוד לפני יום העצמאות הבא אלינו לטובה. ועכשיו בואו ונדבר.

 


 

למאמרים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
15/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו