עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משבר זכות השיבה - התביעה לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ומסמך "החזון של ערביי ישראל" מרחיקים את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ומאיימים על זכותם של היהודים למדינה משלהם

משבר זכות השיבה
מאת מיכה אשחר, 8.4.2007

 

 

התביעה לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ומסמך "החזון של ערביי ישראל" מרחיקים את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ומאיימים על זכותם של היהודים למדינה משלהם


מעמדה של התנועה הציונית בשאלת הסכסוך הערבי-יהודי ופתרונו האפשרי, ידע בעשרות השנים האחרונות בעיקר ירידות. מבלי לתת נקודות ציון מפורשות מדי או להיכנס לפרטים, ניתן לומר כי יש סחף מתמיד, שלא לומר הידרדרות, בקווים המנחים את מה שנהוג לכנות ה"קונסנזוס" הישראלי. מה שנחשב פעם לבלתי מתקבל על הדעת הפך נושא לדיון רציני. פיתרון של שתי מדינות לשני עמים, בעבר הופיע רק במודעות המפלגה הקומוניסטית ונחשב לאזוטרי. היום זהו קו הנסיגה האחרון של הציונות השפויה, אשר קמו עליו עוררין פוסט ציונים ויהודים "נאורים".

תמיכתם של שנים מהמועמדים לראשות מפלגת העבודה בהסכם ז'נווה מהווה פריצה של חומה אחרונה זו.

 

בחלק מהתסריטים שמציעים לנו היום, מה שעומד על הפרק הוא הקמה של מדינה שלישית בין ישראל לירדן, ללא הכרה כלשהי בזכותם של יהודים למדינה משלהם. איך הידרדרו העניינים עד כדי כך? זה איננו נושא המאמר הנוכחי, אם כי הוא ללא ספק נושא מרתק בזכות עצמו.

השימוש במונחים כמו "אינטרס קיומי" נשחק, וחבל שכך. יקצר המצע לדון בשאלה המעניינת, האם הדבר נובע מכך שישראל נתפסת כמי שזכותה להתגונן פחותה או מסויגת יותר.

יש לומר בקול צלול, כי מה שעומד על הפרק היום הוא שאלת קיומה של מדינה יהודית בת קיימא בחלק כלשהו של ארץ ישראל. מדינה זו לא תהיה בת קיימא ללא הכרה בינלאומית, והכרה כזו לא תתקבל אם היהודים-עצמם לא יפנימו את זכותם למדינה כזו. מצער, אבל זו המציאות.

***

העובדות הן:

  1. עמים נדדו והתיישבו במקומות אחרים במשך ההיסטוריה. זה אף פעם לא היה עניין נעים, בייחוד כאשר הדבר היה כפוי. גם כאשר כפייה זו היתה חלק מהסדר פוליטי, ואפילו קיבלו הוגיה פרס נובל לשלום (!), עדיין היה הדבר כרוך במנה גדושה של סבל. עם זאת, הסדרים מסוג זה קיבל לגיטימציה בינלאומית במקרים רבים, כולל בשנות התשעים של המאה הקודמת.

 

  1. בניגוד לכך, בעיית הפליטים הפלשתיניים משומרת באופן מלאכותי. מאמץ כספי ותעמולתי עצום מושקע כדי להנציח אותה. האו"ם מקיים סוכנות לטיפול בפליטי העולם, אשר בין תפקידיה מציאת פיתרון בר קיימא עבורם. למשל, סוכנות זו עוסקת ביישוב אותם פליטים במקומם החדש, הקמת תשתיות, מציאת פתרונות תעסוקה וכיו"ב. אלא שעבור הפליטים הפלשתיניים קיימת סוכנות נפרדת, אשר מטרתו להנציח את מצב הפליטות, ולא לעזור ליצור חיים חדשים. יותר מכך – מטרת אותה סוכנות (UNRWA) היא להגדיל את מספר הפליטים: ההגדרה המקובלת על ידי האו"ם תופסת כפליט, רק את האדם עצמו. ואילו בהגדרת UNRWA כל משפחתו ואף בניו ובני בניו, פליטים הם, עד קץ כל הדורות. בלשונו של בן דרור ימיני, "הפליטות הופכת גנטית". יש עוד עיוותים קשים בתפיסת האו"ם את בעיית הפליטים הפלשתיניים, ובן דרור ימיני סוקר אותם היטב במאמרו המאלף (מצורף קישור).

 

  1. לצורך פתרון בעיית הפליטים, קיבלו הפלשתינים הצעות שונות. חלק מהן הועלו על ידי ישראל בשנים האחרונות, במאמץ למצוא פתרון לסכסוך. על מידת "נדיבותן" או על ה"ריאליסטיות" שבהן, ניתן לחלוק. עובדה היא, שהפלשתינים לא הציעו עד היום הצעה קונקרטית שמכילה הכרה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, קל וחומר לריבונות מדינית, בחלק כלשהו של ארץ ישראל. בלשונות של אבא אבן, הם ממשיכים שלא להחמיץ כל הזדמנות להחמיץ שלום.

***

השימוש בהנצחת בעיית הפליטים איננו רק לצורכי חוץ, מול ישראל. זהו גם, ואולי אפילו קודם כל, עניין פלשתיני פנימי המחולל פיגור מובנה בחברה הערבית עד היום. לדיון בנושא זה יידרשו ספרים, לא רק מאמר נפרד. עם זאת בהקשר המאמר הנוכחי ניתן להוכיח, כי נעשה שימוש ציני בסבל האנושי הפלשתיני על ידי סרבני ההסכם. על זאת אמר סאכר חבש, אחד מיועציו של ערפאת: "זכות השיבה היא הקלף המנצח, שפירושו חיסול ישראל".

אחד הנימוקים שהושמעו נגד זכות קיומה של מדינה יהודית הוא הנימוק נגד מדינת לאום באופן עקרוני. אני חייב להודות, בעולם אידיאלי אין לי בעיה עם זה שלא תהיה מדינת לאום יהודית. שלילת זכות זו מיהודים באשר הם יהודים היא אמנם עמדה אנטישמית, אבל זה לא הדבר שמטריד אותי בהקשר הנוכחי. מה שכן מטריד אותי הוא שהניסיון הלא טוב מלמד, שעדיף להתנהל לפי כללי המשחק שאחרים מתעקשים עליהם. אם משום מה רוצים להכניס חריגים עבור תנאי המשחק של העם היהודי, צריך להתעקש דווקא ולא לוותר. אני רוצה תנאי משחק כמו השחקנים האחרים, כל עוד הם קוראים לי יהודי, או מזהים אותי ככזה. מין קפריזה שכזו.  

נימוקים אחרים עולים בהקשר של משא ומתן עם הערבים, ולעמדות שישראל צריכה להציג במו"מ כזה.

***

נושא זכות השיבה עולה לעיתים תכופות כמוקש שעליו הכל מתפוצץ. קיימת גישה, זו לא תיאורית שוליים, שאומרת כי עדיף להפנים שאין סיכוי שהפלשתינים יוותרו בעניין זה – לכן יש ללכת לקראתם. על זה מבוססת בין היתר יוזמת ז'נווה, אשר שניים מהמועמדים לראשות מפלגת העבודה תומכים בה. ביוזמה זו, אשר עוטה אצטלה של טיוטה להסכם שלום, קיים מנגנון חזרה של פליטים לתחומי מדינת ישראל המבוסס על מפתח מסובך, שישראל איננה הפוסק היחיד בו. היו בין ראשי המתנחלים שתמכו בעיקרי היוזמה: דבר זה איננו צריך להפתיע, מכיוון שהם רגילים לסיטואציה של חיים בתוך רוב ערבי חסר זכויות אזרחיות. זו איננה פשרה: זו פשיטת רגל, מכיוון שמדובר בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אני נדהם מכך שהכשל הלוגי בעמדות אלו איננו נחשף מניה-וביה. נצא מהנחה המקובלת כי ישנם פלשתינים מתונים שמעוניינים לסיים את הסכסוך. האם הדרך להראות להם שיש מוצא הוא לקבל, ולו חלקית, את עמדות חזית הסירוב? אם האופציה, או המוצא, שמחנה השלום הישראלי מראה לפלשתינים מהווה אימוץ של עמדות הקיצונים, מאי נפקא מניה, אם קיים מחנה שלום פלשתיני, אם לאו?

 

לחילופין, מושמעת טענה כאילו היהודים, הם הצד החזק והם יכולים להסתפק בהכרה ערבית במציאות. לעומת זאת הפלשתינים, כדי לחתום על הסכם, זקוקים גם להכרה בזכויות. מכיוון שכך, סירוב ישראלי מוחלט לאזכור של זכות השיבה, כמו גם עמידה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות בחלק של ארץ ישראל, הם מכשול לשלום, והם כלי בידיהם של הקיצונים הפלשתינים. טענה זו מכילה את הפרכתה בתוך עצמה: היא מניחה שאין פלשתינים שמוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר אין עם מי לדבר, אלא אם כן הנושא הוא השמדת ישראל כמדינת העם היהודי. זו נקודת המוצא של ליברמן ועוזי לנדאו, לא שלי.

אני מקבל את קו המחשבה הגורס כי הפלשתינים המתונים זקוקים ליד ישראלית שתושט אליהם. אבל הם לא יעשו עבורנו את העבודה, הם לא ידאגו במקומנו לאינטרסים שלנו - אם אנחנו נחליט שהם לא שווים עמידה.

הדברים הנוגעים לאינטרסים החיוניים לקיומה של ישראל, צריכים להיות ברורים. בלשונו של עמי איילון, אי אפשר להמשיך עם העמימות הקונסטרוקטיבית שממשיכה להביא אותנו עד הלום וצפונה.

יש להצביע נגד פרץ ופינס, שתמכו ב"הסכם" ז'נווה.

 

מאמר בן דרור ימיני ב"מעריב", גיליון ערב חג (3 באפריל 2007)

"ערביי ישראל – במלכודת ההונאה העצמית"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/564/754.html

 


נכתב בתאריך
10/4/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו