עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דרושה כנסת חזקה - רע ככל שתיראה הכנסת, אסור שהמסקנה תהיה שצריך לקחת ממנה את הסמכויות, באופן שתלוי בעיקר בפרשנות של השופטת בייניש. זו פגיעה בדמוקרטיה

דרושה כנסת חזקה
מאת מיכה אשחר, 28.3.2007

 

 

רע ככל שתיראה הכנסת, אסור שהמסקנה תהיה שצריך לקחת ממנה את הסמכויות, באופן שתלוי בעיקר בפרשנות של השופטת בייניש. זו פגיעה בדמוקרטיה


לפני מספר שבועות התפרסם ב"שווים" מאמרו של אורי הייטנר שנגע, בין היתר, גם בנושא מערכת השפיטה הישראלית.

מבלי להיות איש מקצוע בתחום המשפט, אני חש כי אחד הדברים הטובים שקרו בשנה האחרונה למערכת המשפט הוא הדיון הציבורי והערעור על מוסכמות קיימות.

***

בעת האחרונה עלה על מוקד ההתעניינות הציבורי המאבק המתחולל על דמותה של השפיטה בישראל. אינני יכול ואינני מתכוון לסקור בהרחבה נושא כזה. בכוונתי  להדגיש כמה נקודות, ולנסות לסדוק מעט כמה חומות מוצקות של דעות קדומות.

 

ראשית, מערכת המשפט עוסקת קודם כל בהסדרת היחסים בין בני אדם, במילים אחרות – בהשלטת סדר חברתי. הטיפול בנושא סבוך זה מתבצע במערכת המשפט בשיטותיה-שלה, כמובן, ואלה אינן בלעדיות – כפי שאנסה להראות. רק אחר כך – אם בכלל – מתפנה מערכת המשפט לעשיית צדק. קביעה זו איננה תיאוריית שוליים, אלא זוהי הכרתם של כל העוסקים במקצוע, ומעבר לכך הדבר עולה בבירור מהעובדה, שחוק ומשפט הם דבר שבני אדם עושים, בני אדם ממשיים שהם – כמו אותם חוקים ומשפטים – תוצר ובבואה של אלומת תהליכים היסטורית, תרבותית, כלכלית וגיאוגרפית. עובדה זו איננה תופסת את מקומה הראוי במושגים שיש לנו על המשפט. מאמרים פופולריים רבים מתייחסים אל מונחים כמו "חוקי יסוד" ו"זכויות אדם" במונחים דתיים ממש, פונדמנטליסטיים, עד שצריך לקרוא די הרבה שורות כדי לדעת שבעצם הכותב הוא מה שקרוי "חילוני", כאילו.

 

בעניין זה אביא דוגמה אחת: חוקי היסוד, כולל זה המתקרא "כבוד האדם וחירותו", מושפעים מאוד מכמה פרקים במגילת זכויות האדם של האו"ם (ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם). פרק מסויים מתוך ההצהרה איננו זוכה כלל לייצוג בחוקי היסוד הישראליים: זכותו של כל אדם לעבודה, זכותם של עובדים להתארגן, להיות מיוצגים יחד ולקבל שכר הוגן. לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, שעשה במסדרונות הכנסת כדי לשכנע את המחוקקים להעביר נוסח שהוא רצה בו, פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון. http://www.knesset.gov.il/library/heb/docs/sif004.htm

מה זה אומר במילים אחרות, בתרגום לעברית שימושית? חופש הדת – כמו למשל, החופש אם להחליט להתחתן אצל רב, כומר, קאדי או עורך דין, משמעותי ויסודי יותר לחירותו של אדם מאשר האופן שבו הוא מקיים את עצמו הלכה למעשה, ואם בכלל. על זה כתבה עדנה אלימלך, שנכחה בעת הדיון במה שנודע כ "בג"צ הקיום בכבוד" בנובמבר שנת 2004:

"...

מישהו באמת חושב שאפשר לקיים משפחה עם שלושה ילדים ב- 2,500 ₪?

...

נזכרתי איך אמר השופט חשין "זאת המדינה... מי שלא טוב לו לחיות פה שילך למזרח". לדעתי גם זה רעיון טוב, רק שלי אין כסף לכרטיס.

.."

http://www.commitment.org.il/article_page.asp?id=121&scid=63

***

כל זה מצביע על מוגבלותה של מערכת המשפט בתפיסת האדם שלה. המוגבלות הזו מובנית, היא איננה תוצאה של פעלו של שופט מסויים דווקא. "האדם" של מערכת המשפט הוא "אדם" תיאורטי, אבסטרקטי וסמלי – כיאה ל-"אדם" בספרות משפטית. אין לו קיבה והוא לא רעב. אין לו עור ולא קר לו, אין לו כתובת והוא לא צריך דירה. מכל אלה מסתבר שאין צורך להגדיר קיום בכבוד במונחים קונקרטיים של ביגוד, מזון ודיור. לעומת כל אלה יש לו כבוד אבסטרקטי, לכן צריך למצוא לו סידור לחתונה דתית כזו, או אזרחית אחרת. טקס החתונה מהותו בכך שבו בני זוג, או הוריהם בזמנים קדומים, שוכרים מתווך שיסדיר חוקית את היחסים ביניהם, ואת הסנקציות שיוטלו על הצד שיפר את ההתחייבויות. זאת מכיוון שהם אינם רוצים להיות תלויים לאורך זמן, באמון שהם רוחשים זה לזו. האם במצב זה הדבר המהותי הוא, אם איש הביניים הוא קאדי, כומר, רב או עורך דין? לפי פרשנות רווחת, כן. עורך דין מייצג רמה משוכללת יותר של ניכור. אותה מערכת משפט שסירבה לפסוק בשאלת אוכל, בגדים, גג וקירות – בסיווגם של מסמכי החתונה היא כן תעסוק, ולזה קוראים קידמה.

***

ממוגבלות זו אני למד על הצורך להעמיד את המשפט במקומו, מבחינת הסמכות המוסרית-ציבורית, כמו גם מבחינת מקור הסמכות הפורמלי: מקומה של הביקורת השיפוטית ביחס לרשות המחוקקת. נושא שעלה בעת האחרונה הוא, האופן שבו ניתן לבטל חוק בבית המשפט העליון. עובדה מדהימה היא שנושא זה עדיין איננו מוסדר חוקית אלא נתון לפרשנותו האישית מאוד, של שופט עליון כזה או אחר. מדובר בכוח עצום להשפיע על חיינו. קצב תחלופת השופטים – תהיה בחירתם אשר תהיה – הוא איטי הרבה יותר מאשר אחת לארבע שנים. גם אופן בחירתם מסובך, אין בו רוב לנבחרי הציבור הרחב והוא איננו שקוף. שכמות כזו של כוח תצטבר בידים כל כך מעטות – את זה אפשר להעלות על הדעת, אבל אי אפשר לקרוא לזה דמוקרטיה.

עוד נשק תעמולתי רב עוצמה המשמש להגדלת תפקידה של המערכת המשפטית בקביעת סדר היום, הוא הגחכה של המערכת הפוליטית והמעטת דמותה וחשיבותה בעיצוב פני החברה.

ניגודים בין מפלגות שונות מוצגים לא כניגוד בין ערכים אלא כמו איזה מין משחק ילדותי שכבר נמאס ממנו. ממילא על פי השקפה פופולרית, כל זה איוולת ומרדף אחרי שררה, ולא מאבק על דברים שבמהות. פוליטיקה מתוארת לעיתים תכופות במונחים של שיגיון או "איוולת", לעומת "מקצועיותם" כביכול של אנשי מקצוע – אשר המכנה המשותף להם הוא לרוב שאינם נבחרים. זוהי אחת המניפולציות המשומשות ביותר העומדות לרשותה של עריצות קונספטואלית, והיא הנחלת ההכרה כי יש לקבל החלטות רק משום ההיבט המקצועי שלהן. בשיטה זו, המקצוע הוא שמו של הרישיון שנוטלים בני אדם כדי לכפות מדיניות, אשר יסודותיה לעיתים אינם מקצועיים כלל. על אחד ההיבטים של תופעה זו עמד חוסה אורטגה אי גאסט בספרו "מרד ההמונים", כשכתב פרק על "ברבריות ושמה התמחות".

אין לכחד, פוליטיקה איננה עיסוק מכובד בזמנים אלה. מצעד נושאי המשרות הבכירות בדרך אל חדרי החקירות ומהם, החשדות המועלים נגד אנשי ציבור, כל אלה אינם מוסיפים כבוד למעשה הפוליטי.

אבל מכאן ועד לעיקור התהליך הפוליטי מהשתתפות בקבלת החלטות – המרחק רב.

 

מהו אדם, מה דרוש לו, מה חשוב עבורו? כמה אנשים נצטרך לשאול במשאל מקרי ברחובה של עיר, עד שנקבל לפחות שתי תשובות סותרות לשאלות מעין אלו?

לדעתם של אנשים רבים אין לשאלות אלו משמעות פוליטית, מכיוון שהפוליטיקה איננה נוגעת בהן, וממילא פוליטיקאים לא בדיוק מבינים מה הם עושים. מתברר, כי השקפה מעין זו נוחה מאוד לפוליטיקאים מסוימים.

 

אם הכנסת נראית לא טוב, האם המסקנה היא שצריך לקחת ממנה את הסמכויות, באופן שתלוי בעיקר בפרשנות של בייניש ואיננו מוסדר בחוק? טיוטת הצעת החוק האחרונה של שר המשפטים החדש פרידמן, מסדירה לראשונה את מקומה של הביקורת השיפוטית ביחס לרשות המחוקקת.  נניח שיש למישהו הצעה יותר טובה מאשר הצעתו של פרידמן, להסדרת מעורבות בג"צ. איפה היא? אם יאמרו לי, חברי הכנסת הם האחראים למצב, זה אני מבין. שמקור הסמכות יוצא מידי המערכת הפוליטית, זה אני לא מבין. הפיתרון להתפוררות המערכת הפוליטית הוא לבטל את הרלוונטיות שלה? למה, כי היא אשמה? ומה איתי? זה כמו לומר, טוב שיש גאידמק ודנקנר, כי משק לשעת חירום לא הופעל ותקציב לחינוך אין.

 

הצהרת זכויות האדם והאזרח שנוסחה על ידי המהפכה הצרפתית לפני למעלה ממאתיים שנה, שימשה מאז מעין טיוטה לפיה נוסחו מגילות זכויות אדם ברחבי העולם. היא קובעת בין היתר כי

מקורה של ריבונות (או שלטון בתרגום אחר), הוא לפי מהותם של הדברים, באומה. שום גוף ושום יחיד אינם יכולים להשתמש בסמכות כלשהי (או לטעון לסמכות כזו) אם זו איננה נובעת מן האומה באופן ברור.

קשה להעלות על הדעת כיצד דברים נכוחים אלה מתיישבים עם העמדת הרשות השופטת מעל לרשות הנבחרת. גם אם נבחר להתפלפל ולומר כי מרות החוק חלה על השופט, ברור כי מי שמפרש את החוק, מי שמחיל אותו בפועל, הוא זה שעושה אותו הלכה למעשה. יתרה מכך – מי שמוסמך לקבוע כי חוק מסויים איננו חוקתי, מן הראוי שלא יוכל לעשות זאת ככל העולה על רוחו, יהיה מי שיהיה.

***

בשבעה במרס התראיין פרופ' שלמה אבינרי בטלוויזיה בתכנית חדשות הלילה של ערוץ 1. אני מביא את עיקרי דבריו, כפי שהבנתי אותם.

מה שעושה בית משפט עליון בכל מדינה דמוקרטית זה, הוא יושב על דברים שקרו בעבר, ופוסק אם נעשתה עבירה ואם כן מה חומרתה. מה שעושה בית המשפט העליון בישראל - ואין לזה תקדים בשום מדינה דמוקרטית - הוא פוסק מראש מהי המדיניות שמותר לנהל, מה מותר לעשות, לפני שניגשים לעשות משהו, שצריך לעשות אותו בעתיד. בארצות הברית, בבריטניה, במדינות אירופיות שונות, בית המשפט העליון יכול לפסוק אם נעשו פשעי מלחמה, למשל, או אם בוצעו עבירות, הוא יכול להרשיע. במקרים נדירים ביותר הוא יכול למנוע מראש, קיום עבירה חמורה וקיצונית שמקפחת באורח יסודי זכויות אדם, אם לגביהם הוא מחליט, שהן חשובות מאוד. אבל רק אצלנו הולכים לבג"צ כדי לקבוע תוואי של גדר, אם ואיך מותר להרוג מחבל או אם מותר לפרסם דוח של מבקר ובאיזו צורה. כי הכל בגיצ והכל שפיט ובית המשפט יכול לבטל חוקים אפילו אם אין לזה הסדר חוקי ואין בעצם חוקה, וזה כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לקח את הסמכות לכך, החליט שזה מה שמותר לו. ואז נוצרת בעיה חדשה, כי בית המשפט קובע מדיניות, ואין דרך לקבוע מדיניות בלי להשתמש בהשקפת עולם, וזו השקפת העולם של מי שקובע את המדיניות. ואז ציבורים שלמים - הדוגמה הבולטת היא הציבור הדתי חרדי, שאני אינני נמנה עליו, אבל הוא ציבור, ואי אפשר להדיר אותו מהשתתפות בתהליך קביעת ההחלטות ועיצוב הפשרות. ואז יוצרים ניכור של ציבור שלם כלפי תהליך השפיטה ועיצוב המדיניות. טוב לחברה הישראלית זה לא יכול להיות, דמוקרטי זה בוודאי לא.

 


 


נכתב בתאריך
28/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו