עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נכס לתרבות הישראלית ( א') - הגדה של פסח הקיבוצית היא, לדעתי, היצירה התרבותית החשובה ביותר שנוצרה בקיבוץ והתרומה החשובה ביותר של הקיבוץ לתרבות

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
'נכס לתרבות הישראלית - א
26.3.2007

ראשי   > אידיאלי

 

 

הגדה של פסח הקיבוצית היא, לדעתי, היצירה התרבותית החשובה ביותר שנוצרה בקיבוץ והתרומה החשובה ביותר של הקיבוץ לתרבות הישראלית וליהדות המתחדשת. (מאמר ראשון מתוך שניים) 


"חג האביב, חג הלידה. אם – אדמה – יולדת. שדות תבואה מזהירים, עוד מעט ויצטהבו. פה ושם הכלניות עוד צוחקות את צחוקן האדום האחרון. הנה ערימות הקציר מסודרות בשורה, כמחנה של צבא באוהלים. הפול מחכה למקצרה. נתחיל עבודת הקציר ברינה. אתמול תלשתי את הפול הגדול. הנה החג הגדול בא. התכוננתי לקראת החג הזה. זה זמן רב שלא הייתי במצב רוח חגיגי. רציתי פעם לחוג את חגי אני, שלנו, לא של אבותינו אשר יצאו ממצרים. ובדגניה ג'* השדות מעבר לפסים ע"י הרי חורן. שמה אפשר להרגיש טעם חג, שאינו קשור עם זכרונות היסטוריים מתים... אולם בדגניה ג' בחצר חגגו השנה את חג הפסח, בדיוק כאשר חוגגים אבותינו בברדיצ'ב ובטרנוב. איזה תנועה ורעש החצר מלאה: כרים, שמיכות, מיטות, ארגזים, נעלים והכל לכבוד פסח. לא חג שלי. לו ידעת כמה זה הרגיז אותי, אולם לא התרגזתי כלל. כאב לי קצת על שחיללו את חגי... בערב פסח הכל כמו בבית אמא. השתדלתי לעבוד בשדה ביחידות ולחשוב על דבר חגי אני. היה מצות וכמובן שגם יין לא חסר. שתיתי בליל פסח הרבה, אבל חג לא היה לי. רק כשעה קטנה ישבו ע"י השולחן, ותכף החלו הריקודים. אי אפשר היה לחוג את חג הפסח של ברדיצ'ב, הלוא אנחנו אפיקורסים גמורים. ובכן, יוצאים במחולות... אולם גם כן נמאסו תכף. למחר הייתי תורן במטבח. הייתי עסוק כל היום, וזה הציל אותי מעצבותי. אולם אסור לדחוק את הקץ. לאט לאט יעמדו האנשים על הדבר. החגים של אבותינו ריקים הם בשבילנו. עלינו ליצור את חגינו אנו ולא דווקא ביום שיצאנו ממצרים".

 

דברים אלה לקוחים מתוך מכתב שכתב בשנת 1922 זאב וקשקרץ **, מחלוצי דגניה ג'. וקשקרץ חש שפסח אינו חג שלו. הוא עזב את הגולה, את בית הוריו, את הקהילה היהודית הגלותית. חגי ישראל, הם התרבות של אורח החיים שהוא עזב. הוא הגיע לכאן כדי לברוא דבר חדש. הוא אדם חדש, יהודי חדש. הוא חבר בחברה חדשה. חברה הבוראת יהדות חדשה. לאורח החיים שהוא נטש, היו חגים. אנו יוצרים אורח חיים חדש – עלינו ליצור את החגים של אורח החיים החדש שלנו. לששת ימי המעשה בעיירה היתה השבת שלהם. לנו ששת ימי מעשה משלנו, השבת ההיא אינה השבת שלנו, אין היא מתאימה לנו.

 

וקשקרץ לא היה יחיד. אמנם חברי דגניה ג' חגגו את פסח, אך כפי שהוא מעיד, מהר מאוד הם הבינו את הסתירה ועברו לריקודים סוערים. הוא מבטא הלך רוח שהיה קיים בקרב החלוצים. הלך רוח פזיז, נמהר, של מהפכנים אמיתיים, שחוללו מהפיכה אמיתית, אדירה, אך כמעט ושפכו את התינוק עם המים. הם לא הבינו שתרבות אמיתית אינה צומחת יש מאין, אלא נדבך על גבי נדבך. שאין תוחלת להתחדשות תרבותית שאינה צומחת מתוך השכבות בפניה, בחינת "עולם ישן עדי יסוד נחרימה" ו"לא כלום אתמול – מחר הכל" ***.

 

****

 

המהפכה הציונית היא אחת המהפכות הגדולות והחשובות בתולדות העם היהודי. אולם היא לא היתה הראשונה. אחת הגדולות והחשובות ביותר, היתה לאחר חורבן הבית. יבנה וחכמיה, חכמי המשנה והתלמוד, חז"ל, חוללו במשך מאות שנים מהפיכה אדירה ביהדות. עד חורבן הבית, היהדות היתה דת שעיקרה – פולחן בית המקדש ועבודת הקורבנות. דת שהכוהנים הם מנהיגיה, הם האליטה שלה. החכמים השכילו להבין, שבמציאות החדשה שנוצרה, אין תוחלת ליהדות המקדשית. הם הבינו, שתנאי להמשך קיום העם היהודי וקיום היהדות, הוא שינוי דרסטי של היהדות. הם יצרו את היהדות המוכרת לנו עד היום, שניתן לקיימה ללא בית המקדש, וגם ללא חיים פיסיים ממשיים בארץ ישראל, גם כאשר העם היהודי גולה ומפוזר. הם יצרו יהדות המבוססת על לימוד התורה, על קיום ההלכה, על התפילה. יהדות, שמנהיגיה, האליטה שלה, הם תלמידי החכמים.

 

אולם החכמים שחוללו את המהפכה הזו, השכילו להבין שאי אפשר לחולל תמורה כזו, באמצעות השלכת הסמלים התרבותיים והמורשת שנוצקה לאורך הדורות לפח האשפה של ההיסטוריה. הם היו מחויבים למורשת הזאת, לסמלים הללו. הם לא העלו על דעתם לבטל את חגי ישראל. הם שמרו על החגים, שמרו על הסמלים, ויצקו בהם תכנים חדשים, שהתאימו לתקופה ולצרכיה, שהתאימו לערכים שהם רצו להקנות לעם. ואף שהם חוללו מהפיכה אדירה, היא צמחה מתוך היש. לא היתה זה ניסיון ולא יומרה, לברוא יש מאין.

 

****

 

הגישה של זאב וקשקרץ לא היתה הזרם המרכזי בציונות החילונית, וגם לא בתנועת העבודה ובהתיישבות העובדת. אמנם, נעשו שגיאות רבות, כמו הניסיון לדלג על המורשת היהודית בתקופת הגלות, וליצור חיבור מלאכותי בין תקופת התנ"ך לציונות (עם חניות ביניים במרד המכבים, במרד הגדול ובמרד בר כוכבא). אולם אנשי הרוח והתרבות המובילים ביישוב העברי בא"י (ובראשם ביאליק) ובתנועת העבודה וההתיישבות החלוצית (ובראשם ברל כצנלסון) הובילו כיוון אחר לגמרי. הם הובילו גישה של חיבור למורשת ישראל, לחגיה, לסמליה ולתרבותה, תוך חירות לברור מתוכה, ליצור בתוכה, לשנות בה ולצקת בה תכנים חדשים, המבטאים את המהפכה שהם חוללו.

 

וכך, בניגוד לגישה של וקשקרץ, הגישה של ביטול הפסח, אנשי הרוח של התנועה הקיבוצית עיצבו סדר פסח חדש. סדר הפסח הקיבוצי, מבוסס על ההגדה המסורתית, אך הוא שונה ממנה. הסדר הקיבוצי מקיים ביתר הקפדה, לעומת הסדר המסורתי, את "הוראות ההפעלה" לסדר פסח במסכת פסחים במשנה. למשל, במשנה נכתב שיש לדרוש את "ארמי אובד אבי" – "עד שיגמור כל הפרשה כולה". הפרשה, "מקרא ביקורים", מסתיימת ב"ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". מההגדה המסורתית הפסוק הזה נשמט. המדרש מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". הסיבה לקיצור, להערכתי, היא החשש של החכמים, אחרי כשלון מרד בר כוכבא, מפני התעוררות לאומית אקטיבית. לכן, העדיפו להשמיט פסוק שעלול היה לעורר רוח כזו. ההגדה הקיבוצית חוזרת להוראות ההפעלה ו"ארמי אובד עמי" נקרא בשלמותו.

 

תכלית ליל הסדר היא לספר ביציאת מצרים. ההגדה היא מסגרת – סיפור יציאת מצרים אינו מופיע בה, אלא ברמז ובנגיעות ספורדיות. את סיפור יציאת מצרים אמורים לספר בעל פה במהלך הסדר. בהגדה הקיבוצית מופיע סיפור יציאת מצרים בלשון המקרא. ליבת הסדר – "ארמי אובד אבי", היא קיצור תולדות עם ישראל. ההגדה הקיבוצית ממשיכה את הסיפור הלאה, עד החזרה לארץ, ולאחר השואה – גם השואה נכנסה לסדר, ולאחר הקמת המדינה – גם עצמאות ישראל.

 

עם השיבה לארץ, לטבע הארץ ישראל, לחקלאות – גם האביב הוכנס להגדה, כחלק מתכני חג הפסח.

 

****

 

יש המתנגדים להגדה הזאת, מתוך התנגדות עקרונית לשינויים במסורת. אני מכבד את המתנגדים. אולם יש המציגים את ההגדה הקיבוצית כהגדת "חפיף", כהגדה "לייט". האמירה הזאת חסרת שחר לחלוטין. ההגדה הקיבוצית היא יצירה רצינית ומעמיקה ביותר. למשל, היא ארוכה יותר מההגדה המסורתית. היא נוגעת בתכנים נוספים על אלה שבהגדה המסורתית. הצגתה כלא רצינית, היא השמצה של ממש.

 

אני רואה בהגדה של פסח הקיבוצית, [שהתעצבה במשך עשרות שנים (בדומה להגדה המסורתית, שהתעצבה במשך מאות שנים) ולדעתי היא עדיין לא נחתמה ויש להמשיך ולעצבה] את יצירת המופת של התנועה הקיבוצית. זוהי היצירה התרבותית החשובה ביותר שנוצרה בקיבוץ והתרומה החשובה ביותר של הקיבוץ לתרבות הישראלית וליהדות המתחדשת. ההגדה הקיבוצית היא נכס אדיר לתרבות היהודית, לתרבות הישראלית. 

 

****

 

אנשי תרבות ורוח רבים בתנועה הקיבוצית היו שותפים, במשך השנים, בעיצוב סדר הפסח הקיבוצי. החשוב שבהם, הוא יהודה שרת, שעיצב את סדר יגור. לכך אייחד את חלקו השני של המאמר.

 

 

 

* דגניה ג' קיבוץ שהוקם ממזרח לדגניה ב' (היום - באזור בית זרע). לימים הקבוצה עברה לעמק יזרעאל ושינתה את שמה לגניגר.

 

** זאב וקשקרץ – אחד החברים המובילים של דגניה ג' ומהמבוגרים שבהם. חודשים אחדים

לאחר כתיבת המכתב, התאבד בעקבות אהבה נכזבת, בגיל 30.

 

*** שני הציטוטים לקוחים מתוך "האינטרנציונל", המנון התנועה הסוציאליסטית העולמית, בתרגום אברהם שלונסקי.


נכתב בתאריך
26/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו