עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שעת תיקון - גם אם אין חזרה מדיפרנציאליות לשוויוניות, חשוב לעצור לרגע ולבחון איך מונעים את יציאתו של הקפיטליזם הקיבוצי מכלל שליטה. בעקבות כנס

שעת תיקון
מאת עזרא דלומי, 20.3.2007
הנוף בעמיעד

 

 

גם אם אין חזרה מדיפרנציאליות לשוויוניות, חשוב לעצור לרגע ולבחון איך מונעים את יציאתו של הקפיטליזם הקיבוצי מכלל שליטה. בעקבות כנס עמיעד


 

הסקרנות הובילה אותי למפגש של "פורום הקיבוץ" בעמיעד שהתקיים ביום שישי שעבר. לא במקרה, אחרי הכל זהו פורום שנולד באתר "שווים" וזו לו ההתכנסות הרביעית.

למרבה השמחה הדיון היה ענייני. אולי בגלל מספר המשתתפים הלא גדול, אולי בגלל שהיתה הסכמה סמויה על סדר היום: לא התכסחויות - שיתופי נגד דיפרנציאלי - כמו שיש מעת לעת בטוקבקים באתר, אלא ניסיון לאחוז בקרני ההפרטה לבל תצא מכלל שליטה כפי שכבר קורה בחלק מהישובים.

ואולי לא רק לאחוז בקרניה אלא גם "לקחת קצת בחזרה", כמו ששר ליפא העגלון של להקת "בצל ירוק" וצוטט על ידי אחד המשתתפים. ואכן, גם אם הגזימו נפגעי ההפרטה בסיפוריהם, והתמונה בקיבוציהם פחות עגומה מכפי שהציגו, נראה שבכל זאת צריך לעצור ולחשוב, שהרי לא השארת חברים מוטלים בצידי הדרך היתה כוונת המשורר המפריט.

 

***

לא אחזור לדיון בגורמים שהובילו להפרטות ולשבירת התקציב השוויוני בקיבוצים. חלק מהאנשים רואים במעשה הכרח בל יגונה, אחרים סבורים שזהו מהלך טבעי ומתבקש והמהדירים רואים בו פתרון כמעט אידיאלי לכל תחלואי "הקיבוץ הישן".

טבעה של הפרטה שהיא יוצרת פערים שבקיבוץ – חברה שבה "היש" נוצר על ידי הכלל ושייך לו – קשה לחיות אתם. לא כל שכן כאשר מדובר בפערים אסטרונומיים, בפיטורים שרירותיים של חברים וביחסים לא ראויים בין הנהלה (או ועד ממונה, או יו"ר) לחברים. זהו כנראה המצב בחלק מן הקיבוצים ונראה שזה מה שביקש המפגש בעמיעד – אם קלטתי נכון את האווירה – לתקן.

 

***

בהשאלה מן ההגדה של פסח אומר (בהכללה מסוימת) שגם בתהליך ההפרטה יש את החכם, הרשע, התם ואת זה שאינו יודע לשאול.

החכם הוא זה שמבין כי הפור נפל, הרוב (לעתים גם הוא עצמו) התעייף מן השיתוף ונואש מן הסיכוי לצאת שלוב ידיים מן המשבר, והוא מבקש להוביל את ההפרטה באופן שתהיה מקובלת על הרוב, עם מינימום נפגעים.

הרשע חותר להפרטה כדי לעשות לעצמו קופה על חשבון האחרים. הוא חושב ומאמין שבמעמדו מגיע לו יותר מן ה"שכן הפרזיט", שכן "שווי השוק" שלו הוא יותר ממה שמשולם לו בקיבוץ. ואם לא יהיה רוב לרצונו, הוא יפעיל שטיקים: שנת ניסיון, דרישה לצמצום הרוב הדרוש להכרעה, איומים ב"עזיבת החזקים", זריקת עצמות למתלבטים.

התם מאמין שגם הוא ירוויח מההפרטה. מספרים לו שתהיה התייעלות, יהיו פחות הוצאות, יישאר יותר מה לחלק, כך שמצבו ישתפר. לפעמים זה נכון, לפעמים לא. תלוי במצבו.

ושאינו יודע לשאול אומר: אני, מה'כפת לי? אם המנהלים והיועצים אומרים שזה טוב; שככה עושים כולם ושזה ממילא יגיע לכל הקיבוצים, אז למה לשאול יותר מדי? היה לי לחם עד אתמול, יהיה לי לחם גם מחר. נלך על זה.

***

כאמור, זו חלוקה מכלילה, שהרי לרוב בכל אחד יש גם קצת מן השני, מן השלישי ומן הרביעי ולהפך. לפיכך, במידה מסוימת, הסכמה הזאת מוצגת גם מטעמי נוחיות. למה? ראשית, כי עוד מעט פסח וחשוב ההקשר; שנית, כדי לטעון שבשביל תיקון המצב נחוצה ברית בין התמימים לבין החכמים. בין אלה שהלכו להפרטה כרע הכרחי עם רצון לשמור על הוגנות מסוימת ואלה שהלכו בתמימות "חיובית". עם "הרשעים" אין על מה לדבר: הם מראש התכוונו ל-40 אלף ₪ מול ארבעת אלפים, חלקם אף מודים בכך. ושאינם יודעים לשאול, סביר שיישארו באדישותם, יושבים על היציע.

מהלך כזה, כדי שיצליח, צריך שיובל על ידי מי שעומדים להפסיד משהו ממנו, כלומר, אם יוחלט על הגדלת המיסוי לטובת החלשים - הם יהיו בצד הנותן.  כך יהיה להם קל יותר לטעון "לא לילד הזה התפללנו" ולדרוש מקצה שיפורים.

בסדר, אין דרך חזרה לשוויוניות, אבל לא מוכרחים קפיטליזם קיצוני. לא בכל פעם שהמצב קשה מקצצים בעוד שירות; לפעמים מותר להגדיל את תקרת המס, או לקצץ גם בשכר המקסימום. שהרי מס הוא מכשיר ויסות שיכול לאפשר לא רק רשת בטחון אלמנטארית, אלא גם צמצום פערים והשקעה בתרבות ובתשתית של המוסדות הקהילתיים. לפיכך, מיסוי גבוה – כמקובל בחברת רווחה -  איננו מילה גסה. 

***

התיקון הוא בעיקרו של דבר מעשה פוליטי. מאבק על צדק חברתי. צריך להתארגן, לאסוף כוח, לטעון טענות, לתבוע זכויות, להציג דוגמאות של קפיטליזם "אחר" (וכבר נדוש לומר "סקנדינבי") ולגבש רוב לתיקון המתבקש.

אני מניח שזה לא חל על כל המפריטים והמופרטים ועדיין, גם אם מדובר במיעוט, הלב נחמץ למשמע הסיפורים שכמה מהם נשמעו גם בעמיעד. 


למאמרים של עזרא דלומי


נכתב בתאריך
20/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו