עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הנוכל לנצח במלחמה הבאה? - כיצד יוכל העורף לעמוד איתן במלחמה ממושכת אם בעת הלחימה דואגים כלי התקשורת במדינה להלעיג את מנהיגיה וכישוריהם, ומנגד – להאדיר את יכולותיו ואמינותו של האויב

?הנוכל לנצח במלחמה הבאה
מאת פלג מור, 19.3.2007

כיצד יוכל העורף לעמוד איתן במלחמה ממושכת אם בעת הלחימה דואגים כלי התקשורת במדינה להלעיג את מנהיגיה וכישוריהם, ומנגד - להאדיר את יכולותיו ואמינותו של האויב



 

מלחמות הן כנראה חלק מטבע האדם וילוו את המין האנושי תמיד, כשם שהיו עד עתה אירוע החוזר ומתרחש בקביעות. אופיין משתנה עם חליפות העיתים. מסעות המלחמה האימפריאליים של מלכי המזרח הקדום, שרבים מהם עברו בארץ ישראל, כבר עברו מהעולם. גם מלחמות ימי הביניים, מלחמת המלך וצבא שכיריו במלך, או באציל השכן - אינן נראות עוד במקומותינו.  הנפוצות במלחמות ימינו הן לוחמת הטרור והגרילה, בדרך כלל של ארגונים חמושים מול כוחותיה של מדינה ריבונית, והנדירות הן מלחמות טוטליות בין מדינות ריבוניות. ההבדל הגדול בין עימותי העבר לעימותים בימינו מתבטא בשכלולי הטכנולוגיה.

 

אם נשאר טבע האדם על מכונו לאורך ההיסטוריה האנושית, הטכנולוגיה המתקדמת שבידיו כיום וחידושי המדע שהתפתח מאד העניקו לו כוח הרס חסר תקדים, ללא השוואה לאמצעי הלחימה שהיו בידיו בעבר. ממלחמות המאה העשרים, בייחוד שתי מלחמות העולם, שהתאפיינו במספר גבוה מאד של הרוגים - רבים מהם אזרחים - ניתן ללמוד על כוח ההרס שהעניקו המדע והטכנולוגיה בעידן הנוכחי לכלי המלחמה, ובעצם לבני האדם המפעילים אותם. לכן עימות מדיני בימינו, אם יתפתח לכלל מלחמה, עלול להגיע לכדי איום על עצם קיומה של האומה המותקפת וחיי כל יחיד בתוכה.

 

***

מזלנו הוא שמלחמות טוטליות נדירות, אם בגלל עלותן הרבה ואם בגלל החשש להרחבת המלחמה לסכסוך אזורי ואף עולמי, חשש שאפיין את המערכת המדינית העולמית הדו קוטבית בעידן המלחמה הקרה ולמעשה קיים גם היום. במלחמה מסוג זה לא רק שכל העם צבא, על פי האמרה הידועה, אלא כל המדינה ומשאביה, כל מהותה ויכולתה עלולים להישאב למאמץ הצבאי שיכול לשאת אופי של מאבק לחיים ולמוות.

 

ככל שיתארך העימות ויתרחב, כך תגדל השקעת האמצעים הדרושה מצד המדינה. אם מדובר בסכסוך חמוש שאינו אורך זמן רב - יש חשיבות גדולה לכושרו הכללי של צבאה, רמת הציוד ויכולתם של החיילים. אולם במקרה של התמשכות המלחמה, מערכות המדינה כולן יגויסו למאמץ. או אז יבואו לידי ביטוי גורמים רבים נוספים, בהם המובנים מאליהם כמו מצבו של צבא המילואים ורמת ציודו, אך גם גורמים שחלקם אינו נחשב כלל כמרכיבי בטחון לאומי בימי שגרה, ובהם - מצב התשתיות הלאומיות, גודל האוכלוסייה בגיל הכשירות לגיוס, יכולת עצמית לייצר מזון, משאבי טבע זמינים, מורל לאומי והיכולת לשמור עליו לאורך זמן. עד עתה לא היתה ישראל מעורבת במלחמה טוטלית מסוג זה, גם לא בימי מלחמת העצמאות שהיתה הארוכה ורבת הנפגעים מכולן. עם זאת פגיעות העורף בגבול הצפוני ושיתוק החיים באזור זה כפי שאירע במלחמה האחרונה יכול לתת מושג על היכול לקרות במלחמה כוללת טוטלית.

***

הקידמה הטכנולוגית לא פסחה גם על כלי התקשורת שנהיו זמינים ונגישים, מדווחים מיידית כמעט מכל זירת אירוע וקליטים בכל מקום. גם בעת מלחמה קובעת התקשורת במידה רבה את סדר היום הציבורי, מעלה נושאים לדיון, מחליטה מה חשוב ומה ירד מסדר היום.  כדרכה עוסקת התקשורת הרבה במה שפחות חשוב ומעט במה שחשוב, על פי העיקרון שמה שחשוב לא מעניין ומה שמעניין לא חשוב. התקשורת מוזנת וחיה על ריב ומחלוקת. הנשיא יצחק נבון חיפש בזמנו את העיתונאי היודע לכתוב מעניין על דבר טוב וככל הידוע לא מצא כזה. העימות בין מוסדות ואנשים, תחקירי המחדלים למיניהם, הניסיון לתפוס את הממסד והמערכת השלטונית בקלקלתה, הצורך בכותרות מרעישות  – זהו סוג הדברים המזין ומפעיל את התקשורת. ימי שגרה אינם עושים עימה טוב ודיווח מהיבט חיובי הוא בעייתי עבורה. במלחמת לבנון השנייה ראינו את שני הדברים כפי שהם – המאמץ המלחמתי, אף שהיה מוגבל בהיקפו, הצריך אחדות ונחישות לאומית. התקשורת עסקה כמובן במלחמה ובכל הקשור בה, אבל מאותה זווית בה היא עוסקת בחיי יום יום.

 

כך דווקא בעת בה המשימה הלאומית הצריכה אחדות ואמונה ביכולתם של מנהיגיה למלא את תפקידם, המשיכו אזרחי ישראל, למעשה העולם כולו, להיות מדווחים על חילוקי דעות ויחסים אישיים קשים בצמרת המדינית. דווקא כאשר מטבע הדברים נדרש לתת אמון  במפקדי הצבא הבכירים, עסקה התקשורת בגורל המשך הקריירה של כמה מהם וביחסים ביניהם. בליל תקשורתי לא קל לעיכול הובא בפני אזרחי ישראל בעוד הלחימה נמשכת, וכלל את הקביעה שהיו מחדלים, הדרישה להקמת ועדת חקירה ולעריפת ראשים, האמירה שאין איש יודע מה הן מטרות הלחימה, הוויכוח האם יש מטרות ללחימה, האם הן מוצדקות, מי אחראי לחטיפת החיילים שקדמה ללחימה, מה היחסים בין ראשי המערכת המדינית, איזה אלוף עתיד לעוף מתפקידו ומדוע.

 

במקביל, קשה להאמין, היללה התקשורת את אמינותו של מנהיג האויב, יצרה ציפייה לנאומיו אותם העבירה בשידור ישיר וחזרה על עיקר הנאמר בהם  שעות רבות אחר כך, תוך שהיא ממשיכה לשבח את יכולתם הצבאית ודבקותם במשימה של חייליו. ספק אם יש לדבר תקדים בהיסטוריה האנושית, תקשורת של מדינה שהיא צד בלחימה קשה ותובעת קורבנות מדי יום, הופכת את נאומיו של מנהיג אויביה לאירוע לאומי. פלא הוא איך מילאו החיילים את תפקידם הצבאי בעודם שומעים מהעורף דיווח על מחדליהם של ראשי הצבא ומאבקיהם אחד בשני, ואיך המשיכו אזרחי ישראל לעמוד איתן למרות הדיווח היומי על חוסר כשירותם של מנהיגי המדינה לתפקידם, המקבלים  לכאורה  החלטות על פעולות מסוימות רק למען יוקרתם האישית. למעשה נלחמה מדינת ישראל בשתי חזיתות בו זמנית, אחת מול האויב החיצוני והשנייה מול התקשורת וסדר היום מרפה  הידיים שהיא בחרה לעסוק בו.

***

איך זה נעשה בפועל, איך שומרת התקשורת נושא ה'כדאי' לה על סדר היום, נושא שהיא 'מרוויחה'  ממנו?  באחד מימי הלחימה רואיין חייל שזה עתה שב מלבנון בתוכנית הבוקר של רזי ברקאי בגל"צ. החייל חשב לתומו שהוא חופשי לספר על חוויותיו כפי שברצונו לספרן. הוא החל לומר למנחה דבר מה על נושא מוכנות הציוד של חיילי המילואים. לטענתו אינו מבין מדוע נאמר שהציוד לשעת חירום לא היה בנמצא או לא היה תקין, שהרי אצלם ביחידה לא הייתה בעיה כזו. המנחה אף לא נתן לו להשלים את המשפט. "אתה לא מבין כי זה לא קרה אצלך ביחידה אבל זה קרה בהרבה יחידות אחרות", טען לעומת החייל שמיד נסתתמו טענותיו.

פעולת ההשתקה נעשתה כי החייל לא עמד בציפיות. חטאו היה שלא הבין שנושא מוכנות הציוד כבר סומן על ידי התקשורת לבחוש בו באופן ובהיבט החביבים עליה -  לראיין אלופים במיל, הורים שכולים, דורשים כרוניים של ועדות חקירה, זועקי 'מחדל מחדל' כל שני וחמישי ותובעים קבועים  של עריפת הראשים לבכירי המערכת הבטחונית-מדינית.. מי שמנסה להציג את אותו נושא, אך מזווית אחרת, לא מספק את ה'סחורה', מסכן את  ה'רווח' התקשורתי שבלעיסת העניין שוב ושוב ואחת דינו -  שיורד מיד מהשידור.

 

בהמשך הראיון ניסה שוב חיילינו האמיץ את גורלו. הוא החל לומר למנחה כי ההערכה האוהדת הנשמעת בתקשורת לאנשי החיזבאללה אין לה על מה שתסמוך: תיאורם כאמיצים וששים אלי קרב (שחזור הדו שיח על פי זיכרון) לא רק שאינו נכון, אלא להיפך - הם לא גילו תעוזה והעדיפו להישאר בחוריהם ולא ליזום התקלות. גם הפעם לא הספיק החייל לומר את אשר על ליבו, אפילו לא ניתן לו להשלים את המשפט; הערת המנחה הפסיקה אותו מיד. ומה היה כל כך חשוב למנחה לומר שלא סבל דיחוי? "הרמת כבר טלפון הביתה?" הוא כמעט זעק לחייל, כסבתא דאוגה, בעוד זה מדבר. שוב עשה כאן החייל מעשה שלא יעשה, ואין הכוונה ששכח להרים טלפון הביתה  – הוא לא סיפק את הסחורה לסדר היום כפי שקבעה אותו התקשורת.

 

סביר שאם היה מביא עדות התומכת בקו שזו קבעה – חיילי חיזבאללה הוכנו כמו שצריך ללחימה והם אמיצים ונועזים, לעומת חיילי צה"ל שלא הוכנו ולא התבלטו בעזותם – או אז היה ניתן לחייל לומר את דברו ללא הפרעה. הרווח התקשורתי מהעמדת הדברים בצורה זו הוא עצום ורב ואין לסכנו רק משום שחייל אלמוני שבא עתה מ'השטח' מעיד אחרת. משנקבעה צורת הטיפול בנושא אפשר להתחיל לעסוק ולדוש בו שוב ושוב, לא בשאלה האם באמת היה הבדל כזה בין שני סוגי הלוחמים והתנהגותם, זה כבר נקבע כעובדה, אלא הצמדת התואר 'מחדל' למה שהתרחש, העלאת תביעה לחקירה ודרישה להדחות, ראיונות מהשטח עם מוחים נגד זה ומפגינים נגד ההוא, הבאת מומחי משפט שיטענו לסוג וועדת החקירה המתבקשת, מומחי חינוך שישאלו מה קרה לנכונות הנוער להלחם, הורים שכולים שנועדו להגברת הדרמה, אלופים במיל' ופרשנותם, כתבים המתמחים ביחסים האישיים שבין בכירי הממשלה, מומחים צבאיים שיעידו על השפעת הכישלונות על הקריירה הצבאית של כל אחד מהאלופים המעורבים.. וכך הלאה והלאה..

 

***

אופייה הטוטלי של המלחמה המודרנית מגייס משאבי מדינה רבים, ביניהם המורל הלאומי שחשיבותו גדולה ואף קריטית. לדוגמה - אמנם לא של מלחמה טוטלית, אך להמחשת חשיבות המורל הלאומי - יכולתה של ארה"ב להמשיך את לחימתה בעיראק לא נבחנת צבאית בשטח עצמו, אלא בתוך ארה"ב פנימה: האם יש מוכנות לאומית להמשיך ולשאת בעול הלחימה שעלותה רבה, גם בחיי אדם, וההתקדמות בה איטית למדי. 

המורל הוא מושג חמקמק, גם בגלל היותו מבוסס על דברים שאינם מוחשיים אלא על אווירה ותדמיות, דברים שעל יצירתם יש לתקשורת השפעה רבה: מה חושב העם על כוחה הצבאי של המדינה מול כוח האויב, האם ישנה תחושה של אחדות גורל בין חלקי העם והסכמה על צדקת המטרות הלאומיות, הקיימת אמונה ביכולתם של מנהיגי המדינה לשים הצידה חילוקי דעות אישיים ולנווט את הספינה לחוף מבטחים, מה מידת האמון הניתן לראשי המערכת הצבאית ועוד.

 

בכל הנוגע לישראל ולכלי התקשורת שבה בעת מלחמה יכול המתבונן מהצד לשאול עצמו בדאגה: איך יכול האזרח בעורף לגלות עמידה איתנה ותמיכה במערכת הלוחמת אם כלי התקשורת  במדינתו, אותם הוא חייב ממילא לשמוע ולראות על מנת לקבל מידע, דואגים כל העת להבהיר לו שלמנהיגיו אין מושג מה היא דרכם ומה מטרות הלחימה שפתחו בה, שהם עסוקים במעמדם האישי וביריבות בינם לבין עצמם במקום לעסוק בענייני המדינה, שאינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם.. איך יוכל החייל בחזית למלא את תפקידו אם דברים אלה מגיעים גם אליו ואיך ישים את מבטחו במפקדיו הגבוהים אם הוא שומע עליהם דברים דומים: נכשלים בפיקוד על כוחותיהם, עסוקים בסכסוכים פנימיים והצדקה עצמית, מודאגים בעיקר ממעמדם האישי והמשך הקריירה שלהם. התנהלותה של התקשורת והאופן בו היא מדווחת על האירועים והאישים המעורבים בהם נכונים אולי לימי שגרה, אך עלולים להוות בעיה משמעותית, שלא לומר סכנת אמת בימי לחימה, כאשר הביטחון הלאומי מחייב אחדות ולא התפרקות, הסכמה, לפחות חלקית, על עצם היציאה למלחמה ומטרותיה ומידה של אמון במנהיגים המובילים את המערכת הצבאית מדינית.

 

 

למאמרים של פלג מור


נכתב בתאריך
19/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו