עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אליבי למלחמת מאסף - עלינו בזכות השיטה ונפלנו כאשר לא השכלנו לשנותה בזמן. אין טעם בחיפוש אשמים ואין מה לנהל מלחמות מאסף. תשובה לעזרא דלומי

אליבי למלחמת מאסף
מאת ארנון אבני, 12.3.2007

 

 

עלינו בזכות השיטה ונפלנו כאשר לא השכלנו לשנותה בזמן. אין טעם בחיפוש אשמים ואין מה לנהל מלחמות מאסף. תשובה לעזרא דלומי


אומרים שהאהבה מקלקלת את השורה. גם נאמנות יתר, כזו שמנסה להוציא תירוצים מתחת לאדמה - לא עושה טוב למסקנות. עזרא דלומי מנסה במאמרו "הכי קל להאשים את השיטה" להפיק אליבי למלחמת המאסף של הקיבוץ השיתופי.

האמת היא שאין צורך בזה. לא היה דבר רע בשיטה הישנה כל עוד פרחה בעולם הישן. הכשל היה בעקשנות של ההנהגה שסירבה להכיר בעובדות המשתנות. הלוגיקה שבה נוקט דלומי אינה עושה הפרדה בין הקיבוצניקים לבין השיטה. דלומי יודע בדיוק מה היינו צריכים לעשות כדי שהשיטה תמשיך להתקיים - והוא צודק. אם הקיבוצניקים היו מוותרים על כסף ורמת חיים ודבקים בשליחותם - אין ספק שהתנועה הקיבוצית הייתה פורחת. אבל מה לעשות ותפקידן של "שיטות" חברתיות הוא גם ליצור מניע. מה לעשות שהאדם הוא מין יצור כזה שאוהב את עצמו ומסיק מסקנות ממה שהוא רואה. וכאשר החברה אינה מעוניינת בשליחותו מתחיל גם הוא לזלזל בה (ולהיפך). נקודת המוצא של דלומי היא הזדהות מוחלטת עם "השיטה", וזו לא נקודת מוצא טובה לביקורת.

***

אילו היה נוקט עמדה פחות מזדהה ויותר צרכנית של השיטה, הוא היה מגיע לעמדות רפורמיסטיות, כאלה שממהרות לתקן את מה שדרוש תיקון גם אם במחיר אובדן חלק מההשקעה. הוא היה אומר, כקברניט שקול דעת, שעליו לתקן את הכיוון או שעליו אפילו לבחון אפשרות של שינוי יעד, כדי להציל את צוות ספינה ומטענה גם אם זה כרוך בהפסדים. פחות או יותר מה שקורה היום לתנועה הקיבוצית.

 

אילו היה באמת מבקר חסר פניות, הוא היה מגיע למסקנה שחברה בעלת רצף דורות שמתקיימת גם כפירמה כלכלית, וכל קיבוץ הוא פירמה כלכלית, אינה יכולה לחיות בניגוד תודעתי ממקור פרנסתה. כי לגופים כלכליים יש נטייה ברורה ובלתי נמנעת לפתח אינטרסים משל עצמם. קהילה בעלת נכסים, מפעלים ושטחי חקלאות, תפתח, במוקדם או במאוחר, זהות עניינים עם מה שמקיים אותה. כלומר, הזהות הפרולטרית שלנו שהייתה מבוססת על ריח הזיעה - לא תעמוד לעולם בפני ניגוד העניינים שבין מעסיק לשכיר. המשימתיות החברתית, בתנאים כאלה, הופכת למזויפת ובעקבותיה גם האהדה מבחוץ.

 

אילו היה בודק לגופן את העובדות, הוא היה נמנע מהקביעה שהשינויים הם ביטוי לנהיה אחר כסף במקום דבקות בשליחות וסיפוק מהגשמתה. כי העובדות הפשוטות מראות, למי שמוכן לפקוח את עיניו, שהשליחות והגשמתה הלכו הכי טוב איפה שהיה הרבה כסף. משם, מהמעצמות התעשייתיות של התנועה הקיבוצית, המרופדות ב"תנאי שירות" יוצא עד היום הקול הקורא להתנדבות ומסירות נפש. מסתבר שאולי ההיפך הוא הנכון - כסף, רווחה וחיי נוחות מאפיינים דווקא את אלה שמסרבים להשתנות. נכון שהם רואים בו מתנת שמים כגמול על נאמנותם, אבל מותר להטיל בזה ספק.

 

מבקר חד היה מגיע כבר מזמן למסקנה שאין תוחלת, מלבד דתית, בקיום קהילה בעלת צביון משימתי ואידיאולוגי - שמבוססת על ריבוי טבעי (כפי שהיה במקור הרעיון הקיבוצי, ורק כאשר החל לטפוח על פנינו, החלו האידיאולוגים השיתופיים לזמזמם סיפורים שכביכול תמיד היה ברור שבנים לא חיים עם הוריהם...).

***

במבט לאחור, ספק אם אפשר היה לצפות שקהילה שלמה תלך בעקבות מנהיגיה אל "המדבר הפוליטי" כאשר יתברר שהוא גם מדבר כלכלי. חזן וחבריו להנהגה אולי חשבו שראוי ונכון שכולנו נדע קצת מחסור מחשל אם נמצא את עצמנו באופוזיציה, אבל השקפה כזו לא רק שהיא תמימה – יש בה אפילו משהו לא לגיטימי מבחינה מוסרית (בדומה לגטאות של החרדים).

 

מבקר אובייקטיבי היה מבין שצריכה משותפת יכולה להתקיים לאורך זמן רק כאשר היא מסוגלת להיות יעילה ולפחות ברמת הממוצע - לספק יותר. כאשר היא הופכת לבזבזנית השאלה שנותרת היא מה ייפול קודם השיטה או החברה. כי שיטות סוציאל דמוקרטיות חייבות לקיים בתוכן יחס עדין ורגיש שבין גודל העוגה והחלוקה הפנימית של הפרוסות - כאשר ברור שפרוסות שוות מאוד מקטינות את העוגה ופרוסות מאוד לא שוות מקלקלות את טעמה.

 

הדו שיח המוזר הזה מתנהל בשתי שפות דומות אך שונות. זו שבה המילה קיבוץ זה אנחנו וחיינו על פני האדמה, וזו שבה המשמעות היא אורח חיים שניתן לשנות. למזלנו הוא הולך ומוכרע לטובת החיים הטובים.

 

למציאות הסובבת אותנו יש קיום משלה שאנחנו חלק ממנו. אם לא נתאים את אורח חיינו – הוא יעלם. מי שמקיים קהילות אנושיות שחייהן ורווחתן תלויות בפופולאריות של המשימה הלאומית שהציבו לעצמן – עושה מעשה לא אחראי. מי שמבסס את קיומן של קהילות בעלות זהות מפלגתית, על הנחה שלעולם תהיינה אהודות - אינו יודע איפה הוא חי. ומי שכבר מגלה את הכשל ומתעלם ממנו או מטיל על הסביבה את האחריות לכישלונותיו - מבטיח לעצמו את הכישלון הבא.

עלינו בזכות השיטה ונפלנו כאשר לא השכלנו לשנותה בזמן. אין טעם לחפש אשמים.


 

הכי קל להאשים את השיטה, עזרא דלומי, שווים, 6.3.2007


נכתב בתאריך
12/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו