עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לכסף הזה יש ריח - אם כבר החליטו אנשי הנוער העובד לקבל תרומה מבעל הון, מוטב לעשות זאת בלי לתת למעשה גושפנקא ציבורית וללא צילום המייחצן את בעל המאה

לכסף הזה יש ריח
מאת אודי מנור, 8.3.2007

 

 

אם כבר החליטו  אנשי הנוער העובד לקבל תרומה מבעל הון, מוטב לעשות זאת בלי לתת למעשה גושפנקא ציבורית וללא צילום המייחצן את בעל המאה 


אז מה, אם אתה סוציאליסט אסור לקבל תרומות? שאלה זו הופנתה אלי בעקבות דברי בשבוע שעבר, אודות אותה תמונה ואלף המלים שהיא מייצגת אולי.

אגב, נדמה לי שהזכות לכתוב אלף מלים שמורה לא רק לי. אם הבנתי לא נכון את משמעותה של אותה תמונה, אשמח לשמוע פרשנות אחרת.

ועד שזו תבוא, אם בכלל, אנסה ב"אלף המלים" הבאות להציע תשובה לשאלה שבכותרת.

מובן מאליו שברמה התיאורטית, סוציאליסט מדמיין עולם בו אין מקום לשאלה כזו, מכיוון שצרכיו של האדם ושל החברה מסופקים על ידי כל אדם למען החברה ודרכה אליו בחזרה. עולם ללא רווח, אלא עולם של רווחה. עולם של צדק שמייתר את הצדקה.

עד שנגיע, אינשאללה, לעולם אנושי שאלו הסדריו, יש פערים, יש מצוקות, המצוקות הן תוצר של הפערים ולא להפך, והדברים ידועים, אבל כל מי שעיניים לו בראש ומצפון אי שם בין הסרעפת לריאות, יודע גם שיש לעשות מעשה.

ומכיוון שמעשה "עולה כסף" אז עולה שאלת מקורו של זה.

***

אני משוכנע שאנשי תנועת הנוע"ל יודעים כמוני וטוב ממני מה הסיבות לתלות ההולכת והגוברת של גופים כמותם בכספים: הגידול בשכיחות ועוצמת המצוקות מקביל לגידול בעוצמת העושר השמור למיעוט בעליו. בתווך בין חברה רחבה ההולכת ומתרוששת (ולא יעזרו סטטיסטיקות הביבים המסופקת מדי פעם: הירידה באבטלה הוכיחה אגב שהתיזה כי עבודה, כל עבודה, פירושה היחלצות מעוני אין לה בסיס. אם אני עובד תמורת 2000 ₪ לחודש, אז מה מועיל שעור האבטלה היורד?), לבין מיעוט של מולטי-מיליונרים ההולכים ונהיים מיליארדרים, עומדים נבחרי ציבור, מערכות ציבור, דעת קהל וחינוך.

ומכאן, שכל צעד שמישהו עושה, משפיע בהכרח על אחד מאלו (נבחרי ציבור, מערכות ציבור, דעת קהל וחינוך), או על כולם ביחד. וזה להבנתי משמעותה של אותה תמונה: אנשי הנוע"ל, שמיותר לחזור ולשבח את עבודתם החינוכית גם אם יש מקום למתוח ביקורת על חלק ממרכיביה (כפי שיש מקום כזה על כל 'מה שזז', בבחינת 'הכל בקיר'), בעצם עמידתם (הגאה כך עושה רושם) לצידם של ראש מועצה, ראש סוכנות, ראש משרד החינוך ומיליארדר, נותנים לכל אלו גושפנקא ציבורית. הם מכשירים לפחות שרץ אחד (איי.די.בי), אם לא שניים (ושרת החינוך) או שלושה (הסוכנות). לראש מועצה שמודד את הדברים כידוע במונחי כן/לא/יותר/פחות ארנונה אין לי מה להגיד.

ומכאן לשאלה שבכותרת: אז מה, אם אתה סוציאליסט אסור לקבל תרומות?

אין בעיה. קבל תרומות. ואם אתה עושה בהן שימוש חינוכי במגמה ציונית-סוציאליסטית, ואף שיתופית, אדרבא ואדרבא.

***

אבל אם יש לך ברירה, אל תתן באותה הזדמנות גושפנקא ציבורית. לא לראש הסוכנות, לא לשרת החינוך ובוודאי שלא לפלוטוקרטיה.

האם יש באמת ברירה?

אם קראנו את אסתר אלכסנדר (ועוד כמה הוגים מסוגה), אנחנו יודעים שתמיד יש. אם הלכנו בעקבות דורה של אסתר אלכסנדר לבקר באתרים של שיא השפלות, הנבזות והאימה האנושית, הלכנו על מנת לחנך לאורו של אותו דור, בוודאי ובוודאי שאנחנו יודעים שתמיד יש ברירה.

וזה לא אומר שהשימוש בברירה משנה משהו במציאות (דנקנר יישאר דנקנר לפני ואחרי שיתרום שני מליון ₪ לרביד, למכללת אורנים או לבני סכנין; יולי תמיר כנראה לא תהפוך לסוציאל-דמוקרטית ותתגלה כגרסא קצת פחות משעשעת מקודמתה בתפקיד; יו"ר הסוכנות ימשיך למדוד את תפקידו ברושם שהוא עושה על הציבור בכלל ועל ציבור התורמים מעבר לים בפרט).

אבל השימוש בברירה ללא ספק משנה אותך. משנה את האופן בו אתה תופס את עצמך. את האופן בו רואים אותך מי שאתה מתכוון להשפיע עליהם.

תשאלו את אסתר. היא כתבה הכל.

אז מה היתה הברירה?

היו כמה:

1.      לשבת עם נוחי על הרמב"ם, וללמד אותו קצת 'הלכות צדקה' (הוא הרי לא רק רוצה 'לתרום לקהילה' נשמה שכמוהו אלא הוא – כמו שרי – "ציוני ויהודי חם". אז הנה הזדמנות לקצת 'אידישקייט'). הרמב"ם הרי לימד אותנו כבר לפני יותר מ-900 שנה על "שמונה מעלות צדקה" העומדות זו מעל זו. הנשגבת ביותר היא כידוע "שותפות" (כן, שותפות), העלובה ביותר היא נתינה קבל עם ועדה (ומצלמה דיגיטלית) מהתורם לנתרם. מכיוון שללא ספק נוחי איש נבון (אחרת איך היה עושה את המיליארדים), יתכן, יתכן, והיה מסתפק ב"מתן בסתר" (שותפות בימינו? נו...).

2.      להגיד לנוחי, "שמע. 2 מליון? סבבה. אבל אנחנו מבקשים שהכסף הזה יעבור אלינו ציבורית. אם דרך המועצה, אם דרך הסוכנות, ואם (שומו שמים) דרך משרד החינוך". אפשר היה גם דרך אגף המשימות. אני בטוח שיואל מרשק היה חותם על מסמך ובו התחייבות שכל מאתיים ריבוא השקלים היו עוברים ללא עיכובים, עמלות ואחוזים ישירות לרביד.

3.      להגיד לנוחי, "שמע, אנחנו הרי מבינים שכמו שגידמאק מצטלם עם דני קליין ואיציק קורנפיין ואסאד גנאיים לא בשביל שהוא אוהב חלילה משחקי כדור - ארקדי איש של טאי-צ'י כידוע לך - אלא מכיוון שהספורט ההמוני הוא דרך לקבל גושפנקא ציבורית שלה יש משמעות פוליטית; כך ברור לנו שאתה רוצה תמונה איתנו כי אין כמו שרוך אדום, צרת חינוך וראש סוכנות להכשיר את השרץ שנקרא 'רווחי הון' - כך למדנו מאסתר – א-מה-מה, אנחנו מחנכים בדיוק נגד הקשר הזה בין הון לשלטון, ובדיוק נגד המצב הזה בו ההון קודם עושה קופה על חשבון הציבור, ואחרי שמרושש את הציבור הזה הוא הולך ו'תורם לו לקהילה', אז אם לא קשה לך, נשב על קפה ברביד, כן, אבל בחייאת, בלי תמונות". או משהו כזה.

4.      לנסות את כל האמור לעיל. והיה אם נוחי מסרב (בעידודה של יולי מן הסתם ושל ראש הסוכנות שיוכל לנפנף בתמונה הזו בסיור הבא באמריקה ולומר ליהודים שם: "הנה גם עשירינו 'תורמים לקהילה' אז קדימה לפתוח ארנק!"), להגיד לו, "חבל. זה לא לרוחנו". לקבל את הכסף ואחר כך כאמור לכתוב "אלף מלים" ליד אותה תמונה. בעילום שם, אבל לכתוב.

5.      וזה מה שעשיתי. וחבל שאני הייתי צריך לעשות זאת, כי מי אני בכלל. סתם סוציאליסט.


למאמר הקודם באותו נושא:"בין פורים לפסח", אודי מנור, שווים, 5.3.2007


נכתב בתאריך
8/3/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו