עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אשליית הנצח-נצחים - יחד עם כל מה שבני אדם מפקידים בידי הדור הבא, צריך להפקיד גם את המפתחות לשינוי וכפירה בכל מה שהיה נכון בעיניהם עד כה
אשליית הנצח-נצחים 
 מאת ארנון אבני, 6.2.2007

 

 

 

 

יחד עם כל מה שבני אדם

מפקידים בידי הדור הבא,

צריך להפקיד גם את המפתחות

 לשינוי וכפירה בכל מה

שהיה נכון בעיניהם עד כה


השקפת עולם הוא מושג הכרוך תמיד בניחוח עבש של דוקטרינות פוליטיות, יחד עם דיבורים, חלולים לפעמים, על ערכים נעלים.

אבל יש עוד רובד, והוא חזק ויסודי, למרות שרוב בני האדם אינם רואים בו חלק מהשקפת עולמם. הוא נוגע בתפישת עצמנו כישות חולפת בעולם, וכפרט ריבוני בתוך החברה או המשפחה שסביבנו. ברובד הזה מתקבלות החלטות הנוגעות למוטת זרועותיה של העמדה המוסרית, הדתית והפוליטית שלנו. את שיקול הדעת מנהלים רובנו, כחלק מהתלבטות מעשית או במבט ארוך מהכרית אל התקרה החשוכה: עד כמה מותר לכפות, בשם הצדק, השקפות על אחרים ובאילו אמצעים, יחד עם שאלות של מחויבות עצמית להגשמה. החל ממצוות דתיות על בני משפחה ועד השקפות מוסריות על התנהגותם קהילות ועמים.

 

למרות שהדבר נדמה כמערכת סגורה שאין לאיש השפעה עליה - גם הרובד הזה נתון להשפעות תרבותיות והלכי הרוח של תקופתו. זהו גל מעמקים שתנודותיו משתרעות על תקופות של עשרות שנים. זו אולי גם הסיבה שרוב בני האדם אינם רואים בו השקפה שאימצו לעצמם - אלא ערך שקשור יותר למושגים של כבוד ואתיקה כללית.

 

***

השקפות שונות, לעיתים מנוגדות, מתאחדות לפעמים במישור הזה כאשר הן מתקרבות אל הקצה. האדם המגויס, שבעיני עצמו כל כולו שירות והקרבה - זה שמקטין את עצמו עד היותו כלי להגשמת ערכי האדם הנעלים - הוא לעיתים אותו אדם שלא זו בלבד שיודע, על פי משנתו, מה טוב ונכון לבני האדם באשר הם, הוא גם יודע איזה ערכים יהיו נעלים גם מחייהם של בני אדם אחרים, בזמנים אחרים.

 

מולו, מהקוטב השני, ניצב הקול הצף האידיאולוגי. אף הוא, בעיני עצמו, אפוף הילה של אהבת חינם לכל באי עולם, זה שכולם צודקים בעיניו במידה שווה. הוא שקוע כל כך באמונתו הסובלנית עד שהוא נותן מעמד שווה למנצל ולמנוצל, לרוצח ולנרצח. לכולם "נרטיב" וכל אחד רשאי להחזיק באמונתו (נו, מה לעשות שהם טובחים בשכניהם או הורגים את בנותיהם - זו התרבות שלהם).

למרות היפוך ההשקפות מגיעים תמיד הקיצוניים שבכל השקפה ליחס מתנשא ומנוכר שאינו יודע מידה. 

דווקא האדם מהסוג הראשון, שלכאורה חייו קודש לטובתם של אחרים, הוא זה שינשל את בניו אם יכפרו באלוהיו או באמונותיו. הוא זה שיתמוך בכל חקיקה שתחסום את הדורות הבאים מכל ניסיון לסור מהדרך שהתוו הוא ובני דורו.

מייסדי המדינה ראו את עצמם באור הזה, ואין להאשים אותם. התהליכים שהיום משתנים בטווחי זמן של עשרות שנים, נעו אז בטווחים של מאה ויותר. קשה היה להניח אז שגם עקרונות יסוד משתנים כתהליך לגיטימי. מעבר לכך, האירועים של תחילת המאה הקודמת לא יכולים היו להותיר אדם נאור, אדיש לצורך בשינוי סדרי העולם. אלה גם היו השנים שבהן עוצבו הקיבוצים הראשונים.

 

***

לא פלא שכאשר הגיעו לעיצוב דמותו החוקית של הקיבוץ קיבעו את דמותו במסמרות ברזל שכדי לעקרן יש לגייס 75% מחברי הקיבוץ. (הפלא הוא שכאשר ניתנה ההזדמנות חזרו חלק מיורשיהם ומסמרו אותה). אילו באמת לחברי הקיבוץ הייתה נתונה דאגתם – היו מנסחים מסמך שדומה יותר לתקנון רדום (ללא "טריגר" אידיאולוגי), שמבוסס על הגדרות סוציאליות וכלכליות. אותם אנשים שבניהם העוזבים נושלו ללא היסוס, כ"משומדים", מכל רכושם וזכויותיהם, דאגו לעגן בחוק רק את ההגדרות האידיאולוגיות שלדעתם היו תקפות "לנצח נצחים". אמנם גם הם אהבו את בניהם, אבל אלה לא עמדו תמיד בתחרות עם האמיתות הגדולות ועם גודל האגו שהתעקש להשאיר את חותמו על העולם.

אסור להניח את הדאגה לעתיד - רק לדור העתיד. צריך לטעת עצים ולסלול כבישים וצריך להתקין את העולם כך שיהיה טוב וראוי לחייהם של הדורות הבאים - אבל רק עד כמה שניתן לצפות את תנאי העתיד. צריך גם לחנך את הדור הבא ולהקנות לו ערכים - אבל רק בהתאם לאופק שנראה מדור ההווה. צריך תמיד לזכור את יחסיות חיינו וקוצר ידנו, וצריך לזכור שהאופק לעולם מתרחק. יחד עם כל מה שבני אדם מפקידים בידי הדור הבא - היורש החוקי, יש להניח גם את המפתחות לשינוי וכפירה בכל מה שהיה נכון עד כה.

 


נכתב בתאריך
7/2/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו