עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גדר ההפרדה כמשל - איך שלא נסתכל על גדר ההפרדה, נגלה במסלול התפתלותה ובדרך הקמתה את משחקי הקריצות, התכמונים וה"הבה ונתחכמה" המלמדים משהו על עצמנו

גדר ההפרדה כמשל
מאת דודו פלמה, 19.2.2007

ראשי > יום-יום


 

 

איך שלא נסתכל על גדר ההפרדה, נגלה במסלול התפתלותה ובדרך הקמתה את משחקי הקריצות, התכמונים וה"הבה ונתחכמה" המלמדים משהו על עצמנו


נדמה לי שאחד הדברים המייצגים היום את מציאות חיינו הנחנקת, השברירית והמתפוררת, היא גדר ההפרדה. ולמרות שלא מזמן באה, כבר כל כך התרגלנו אליה עד שכמעט ונדמה שלולא נוכחותה ההולכת ומתהדקת סביבנו קרוב לוודאי היינו מתפרקים כבר מזמן לרסיסים. היא כל כך נוכחת ומהותית, הגדר, עד שמכל כיוון שלא נסתכל עליה נגלה בה איזו משמעות גלויה או נסתרת שמגלה לנו משהו על עצמנו, משהו ממנו אי אפשר להימלט.  

 

אבל עוד לפני שנעסוק בגדר, מה שיעלה מהתבוננות חודרת וחסרת הנחות במצב האומה, תהיה העובדה הבלתי ניתנת לערעור, שעם או בלי גדר ישנה לנו כבר כמה עשרות שנים מנהיגות מכחישה ומכחשת - מנהיגות שאומרת לעם ולעולם באומץ א', ובקריצת עין של סוחר בשוק עושה ב'. הדבר כל כך ברור עד שכמעט נדמה שכך היה מאז ומתמיד, או לפחות מאז ששמעון פרס היה שר ביטחון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, בשנות השבעים החביבות. זאת כאשר סובב את מהלך העניינים כך, שהמאחז הלא חוקי בסבסטיה, (הראשון של "גוש אמונים", שלאחריו עוד יבואו הרבה ובאותה השיטה), יהפוך להתנחלות כשרה למהדרין. איך אמר אז חיים גורי: "רק כדי שדם יהודי לא ישפך". ומאז אכן נשפך הרבה דם יהודי ופלסטיני, שם, אבל בעיקר גם כאן, בצד הזה של הקו הירוק המחוק והמוכחש.

ונדמה שמאז ועד היום דבר לא השתנה, מלבד העובדה שאנו רק הולכים ושוקעים יותר ויותר בביצת המדמנה המכחשת הזאת הקרויה כיבוש. ועד כמה שנתאמץ לשנות את מר גורלנו, נגלה לתדהמתנו שהמודל הזה של מנהיגים מכחשים, נשאר אתנו מאז ולתמיד. כמו חרא שנדבק לנעל, בלי לוותר על האחיזה והריח, או כמו תקליט שרוט שחוזר על עצמו שוב ושוב ללא הפסק.

***

ועוד תופעה מוזרה הולכת ומתבהרת בזמן האחרון: שוב ושוב נבחר להיות ראש הממשלה אדם שרוב ימיו היה מין רוויזיוניסט גאה ופרוע, המתעב ערבים אם בגלוי ואם בקריצת עין ולשון בלחי עם חבר מרעיו המתנחלים, שלהפתעתו ולהפתעתנו כאשר הוא נוחת בכיסאו של ראש הממשלה הוא מגיע לפתע פתאום להארה על מהות הכיבוש ולמה שהוא מעולל, בעיקר לנו. "אאוריקה", יזעק אז המנהיג התורן - "הכיבוש חייב להיפסק! דברים שרואים משם לא רואים מכאן! צריך לפנות התנחלויות!, צריך להיפרד מהפלסטינים!". (איך להיפרד? גדר כבר אמרנו?).

 

ומיד כל בני עדת המתנחלים, מזמביש עד נוער הגברים המתפרעים מהגבעות, מתנערים ממנו בשאט נפש ותוך זמן לא ארוך הופך יקירם, מחמל נפשם, למישהו "שעושה טרנספר ליהודים, לנאצי, לחסר ערכים, לרוצח יהודים והלוואי שימות". וכמובן שלא משאירים הכל רק לחסדי שמים ומכנסים מיד חבורה עבדקנית של רבנים פרועי מבט המוציאה עליו ליתר בטחון גם "דין רודף".   

כך היה עם יצחק היקר ושמעון הבלתי נלאה. כך היה עם נתניהו ושרון ואולמרט וכך גם יהיה עם כל מי שלא יבוא במקומם. ותאמינו לי שאני כבר לא יודע אם התופעה הנ"ל מתרחשת בגלל שיש לנו כאן עסק עם איזה מין צדק פואטי שמסדרת לנו ההיסטוריה, או שזהו סתם האופי המחורבן של העם היושב בציון ונוער גבעותיה.

***

ואם נחזור לעניין גדר ההפרדה. בואו ונזכיר שכבר כמה שנים ויותר, זועקים ומשוועים לגדר פה ושם במדינת ישראל, מעל כל גבעה ותחת כל שיח רענן. ולא רק החקלאים "המצמיחים לנו לחם שנהיה שבעים".

ואכן, סוף סוף הגדר מוקמת. אבל לדאבון הלב בכמה מקומות היא נבנית בשיטה של "הבה ונתחכמה", של "עוצו עצה ותופר", של "בואו וניראה איך אנחנו משאירים פה ושם גם משהו למתנחל, לעסקן ולנדל"ן". ואז מה שקורה זה שפה מפרידים בין כפר למטעי הזיתים שלו ושם בין ילדים לבית סיפרם. ולפתע פתאום יש לנו עניין קורע לב עם משפחות חצויות משני צדי הגדר, (נורא מזכיר לי את תקופת הפילוג באשדות- יעקב מכורתי. איך שברו בחמת זעם את המדרכה שחיברה בין שני הקבוצים, והקימו גדר תייל דוקרנית שתמנע את האפשרות שחס וחלילה יעבור משהו או מישהו מהצד של האיחוד לצד של המאוחד. ניראה לי שאפילו הציפורים בצד של המאוחד כיבדו את הגדר. אבל אצלנו הרי הכל היה בהתנדבות), והכל עטוף באצטלא של ביטחון וצדק משפטי שיותר משהוא נעשה הוא בעיקר ניראה.

 

וכך, למרבה הצער, במקום לעבוד על אומות העולם או על מי שאיכפת לו מבינינו, כל הכחש- נחש הזה פוגע בסופו של דבר  ומחליש בעיקר אותנו, ולמעשה פועל עלינו כמו לחשו המצמית והמכשף של גרימא "לשון תולעת" מ"שר הטבעות".

וכך קורה בסופו של דבר שנבנית גדר, כביכול למעננו ולמען ביטחוננו, שבחלקים הבעייתיים שלה, במקום להפריד בינינו לבין הפלסטינים, היא מחברת וכובלת אותנו זה אל זה. כל כך כובלת עד שמרוב "הפרדה" (מהסוג הציני), אנחנו נראים כמו תאומים סיאמיים שבמקום להפרידם בניתוח הם חוברו בטעות אחד לשני. וגם זה רק אחרי שגרמו להם לתעב ולשנוא איש את רעהו עד מוות.

 

אז אולי כבר הגיע הזמן שתיבנה באומץ הגדר שבאמת תפריד בין שני העמים המתעבים כל כך אחד את השני. וזאת לפחות עד שהשנאה והאיבה יפחתו, או שבמקרה הרע נשוב למצב המוכר והטוב של לפני מלחמת ששת הימים, שאנחנו כאן והם שם. ולא נהיה כל כך לפותים זה בזה וחבוקים עד מוות.

***

ולפני שאני מסיים ישנה לי עוד בקשה אחת קטנה למנהיגינו המכחשים. אולי הגיע הזמן  שתעזבו אותנו כבר מכל השטויות שלכם, ושבמקום הספינים שאתם שופכים עלינו כל הזמן תתחילו לדבר אלינו אמת שתגיע לא בשני קולות. ואם אפשר אז שתבוא גם בקול ברור וצלול. ובעיקר תנו כבר לחיות ולמות בכבוד ובשיבה טובה בארץ הזאת.

והואיל ואיננו מאמינים באלוהים, לפחות לא זה של יהודי השטחים הכבושים ולא זה של הפלסטינים המתפוצצים, והואיל ומן המעמקים האלה בהם אנו שרויים אף אחד כבר לא יחלץ אותנו במקומנו, כל מה שבאמת נותר לנו לעשות זה להמשיך ולייחל לכך שהמצב ישתפר, ומתישהו אולי תגיע לנו גם איזושהי ישועה.

 

ולמרות שאנחנו למודי ניסיון ויודעים כבר אחרי כל מה שעברנו שאין הרבה סיכוי שזו אכן תגיע, הרי שגם לנו, חילונים ציניים וחסרי אשליות שכמונו, ישנם כמה שירי תפילה אליהם אנחנו מתחברים בשעות קשות. למשל כמו שירו של המשורר (שכל כך חסר לי עכשיו) אמיר גלבוע, שידע תמיד לברוא את השיר תפילה החילוני הנכון, למצבו הנואש והבלתי נפסק של האדם הנמצא בעמק הבכא הזה, בו אנו שרויים מאז נשאנו ציונה נס ודגל:

 

"וכאשר יגורתי עמוק בלבי תפילה/ שלא יבוא שלא יבוא כל זה והשאר/ כבר ידוע מראש ומאיים על ראש/ כל שלא יבוא שלא יבוא כדי/ ששעה זו לא תהיה אחרונה/ לתפילה בין קירות הבית/ בשדה הפתוח בשירת המים/ הזורמים הלוואי/ שתזרום התפילה לעולמים ויהיו/ הלילות לילות והימים ימים/ בימים הבאים ניתן יהיה/ לומר בשכבר הימים".


מאמרים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
20/2/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו