עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מבחן למנהיג, עצה לבוחר - בבחירות לראשות העבודה אני מכריע בעד מועמד מסוים רק אחרי שחזרתי ואמרתי 'לעבודה להגנה ולשלום', תרגמתי את הציווי הזה לתוכניות עבודה ובחנתי מי האיש שישאף באמת להוציא את התכניות האלה לפועל

מבחן למנהיג, עצה לבוחר
מאת אודי מנור, 4.2.2006

 

 

בבחירות לראשות העבודה אני מכריע בעד מועמד מסוים רק אחרי שחזרתי ואמרתי 'לעבודה להגנה ולשלום', תרגמתי את הציווי הזה לתוכניות עבודה ובחנתי מי האיש שישאף באמת להוציא את התכניות האלה לפועל


דבר אחד ברור. הידיעות "המסוקרות" על מותה של מפלגת העבודה (חנוך - 9 מנדטים - סמית) היו מוקדמות מדי.

100 אלף איש אינם טועים, גם אם חלקם אורגזו על ידי קבלני קולות כמקובל לא רק במקומותינו. 100 אלף איש מבטאים את כמיהתו של 'המעמד הבינוני הנשחק' לאמנה חברתית חדשה, בליבה סדר כלכלי אחר. נקודה.

אגב, בעניין זה יש לשים פעם אחת סוף לאגדה על 'מלכת הדמוקרטיה' האמריקנית, שם לכאורה דמוקרטיה זה דמוקרטיה כפי שבלונדון טלוויזיה היא טלוויזיה. אמריקה מן הבחינה זו (ולא רק מן הבחינה הזו), היא בקושי מלכת האמבט.

ולא שיש ממה להתפעל מהביצועים של הדמוקרטיה הישראלית, אבל לא מדיון ב"שחיתות" ניוושע.

לסיכום החלק הזה של הדברים: יש דמוקרטיה בישראל, ויש מפלגת העבודה, וזו קיבלה אמון של ממש ממאה אלף ישראלים שעדיין באופן כזה או אחר רואים בה מכשיר שיכול להביא לשינוי מצב הבטטה הישראלי.

***

ועכשיו נותר רק לענות על שאלה קטנה ומטריפה: 'מה הלאה'. או בסוציאליסטית קדומה: "מה לעשות".

וכשנגר רוצה לעשות משהו, הוא בדרך כלל מתכנן, ותכנונו לוקח בחשבון את החומר הגולמי, את המוצר המוגמר ואת הכלים שיהפכו את הגולם לשולחן.

הלוואי והיינו נגרים ובידינו כושר ניבוי מדויק כל כך הרואה בכל לוח שולחן פוטנציאלי עומד על ארבע ומבצע את תפקידו במשך ארבע שנים לפחות, אם לא 8, 12 או 16.

אבל אנחנו לא נגרים, אלא סתם חיות פוליטיות מזדהות. וככאלו לא נותר לנו, אלא להפעיל את מיטב השכל הישר, ככל שזה איננו מופרע על ידי ייאוש, אדישות, משיכת כתפיים, פלבול עיניים וגרירות רגליים שלנו או של אחרים.

אז מה אומר השכל הישר שלי. כלומר קודם כל מה הוא רואה ושואל לפני שהוא אומר? האם ישראל בסיטואציה 'ויימארית', כלומר או-טו-טו לפני פשיזם רצחני, ואולי למעשה – כחלק מהותי מ'הווימאריזציה' – כבר ממש בתוך פשיזם מהותי נטול אלימות פוליטית (עדיין)? או שמא ישראל עברה כזה תהליך של אמריקניזציה עד כדי כך שהיא אכן בסיטואציה תרבותית אמריקנית (דוגמניות וכדורגלנים, רייטינג וסלבס), חברתית אמריקנית (פערי הכנסות של 1:400), ביטחונית אמריקנית (האסאלם הפונדמנטליסטי וטרורו המלבב), ופוליטית אמריקנית (כוכבים ופריימריז וחשוב מכל: ליברליזם מיטיב בסגנון קלינטון-רבין, או ליברליזם חזירי בסגנון רייגן-ביבי)?

 

***

ומה לכל הרוחות חשובה ההשוואה למקומות ולזמנים אחרים? היא חשובה כיוון שהיא יוצרת את האנלוגיות שבאמצעותן אנו חושבים, אם במודע ואם לא. ולכן, אנאלוגיות, כמובן תוך הסתייגות: "יש חדש תחת השמש" וכל מקרה לגופו וגו'.

ובכל זאת, ויימאר טרום-פשיזם, או אמריקה פוסט-ליברליזם?

כי אם ויימאר-טרום פשיזם, יש למהר ולהציב חזית סוציאליסטית חזקה וברורה, כי no pasaran.  (לא תעברו).

ואם אמריקה פוסט-ליברליזם יש לשבת ולנסח תוכניות עבודה שיטתיות שיהפכו את הליברליזם החזירי לליברליזם מעט אנושי יותר, ואחר כך, בהצטבר כוח טוני-בליירי-משהו, להמשיך בלי שהשטרסלרים ושאר ניאו-ליברלים בעיתון הפוסט-ציוני לאנשים נהנתנים ישימו לב, להמשיך ולהדק את החישוקים הסוציאל-דמוקרטיים העדינים, על החבית הליברלית.

עד כאן שאלת האנלוגיה ההיסטורית.

ומכאן לשאלה נוספת, הכרחית, והיא שאלת כלי העבודה של הנגר: הפוליטיקה. מה היא זו בכלל?

שתי אפשרויות רואה השכל הישר (ומן הסתם הוא לא רואה הכל. גם בעניין הקודם, ויימאר או אמריקה, יש עוד אפשרויות: סינגפור, דנמרק, צ'ילה או ארגנטינה).

האם פוליטיקה היא עץ עצמאי, העומד לצידו של עץ החברה-תרבות, ושניהם ניזונים מאדמת הכלכלה ולכן מקיימים מעין מאבק כוחות בלתי פוסק על משאביה של זו, כך שעץ התרבות-חברה, שהוא כל כולו שגב ומוסר, הולך ונחלש מול עץ הפוליטיקה שהוא כל כולו כוח ושחיתות? או שמא העץ הוא אחד, גזעו פוליטיקה, שורשיו מוסר, וענפיו הם כלכלה, חברה ותרבות? או אז, במקרה הישראלי, השורש המוסרי הוא 'הציונות', שפירושה הוא זכותם של יהודים להגדרה עצמית על חלק מארץ ישראל כפי שהכריעו העמים על מוסדותיהם וכליהם, ושההגדרה העצמית הזו היא פוליטית במהותה, במובן הפשוט שאת תכניה יש הרואים כך ויש הרואים אחרת אבל אלו הרואים 'ככה' (את הכלכלה או את התרבות) או 'אחרת' (את הכלכלה או את התרבות) אמורים לנהל ביניהם מאבק פוליטי הנשען על מוסר?

ובקיצור: האם הכלי הפוליטי הוא כלי - הוא כלי - הוא כלי ואין ולא יכול להיכנס לתוכו שום שיקול מוסרי, או שמא ההפך הגמור: הכלי הפוליטי הוא כלי - הוא כלי - הוא כלי, אבל נקודת ארכימדס שלו היא מוסרית.

ובכן, ויימאר-אמריקה ציר אחד, כוח-מוסר ציר שני.

ועוד נגיע לפרץ, ברק, איילון ושאר ירקות.

אבל לפני זה יש להוליד משהו מהצירים הללו.

 

***

אני לפחות סבור שאנו נמצאים פחות בסיטואציה ויימארית ויותר בסיטואציה אמריקנית. עם הניואנסים הישראליים כמובן, כי אף פעם כנראה לא נדע לעבוד כמו הגרמנים ולא נהיה גם כל כך מופרטים ואינדיבידואליסטים כמו האמריקנים. גם ישראל היא לא אמריקה וגם לא גרמניה והדברים ידועים. לא רק שואה, מלחמות ועם-תיווך שלא רצה ולא ידע מה זה עבודה עד שנפלו עליו כל תנועות השחרור שלו, מההשכלה במאה ה-18 ועד לציונות במאה ה-20.

בכל אופן, יותר אמריקה, פחות ויימאר, כלומר כרגע מהלך התיקון צריך להיות מכוון לניסוחן של

תוכניות קונקרטיות קיינסיאניות ברוחן: הרחבה, הרחבה, הרחבה. בתשתיות פיזיות בכלל ובתשתיות חברתיות בפרט: חינוך, פנסיה, בריאות, הכשרת עובדים, שכר מינימום, מיסוי פרוגרסיבי, מיסוי הון. לעבודה להגנה ולשלום.

עד כאן ציר אנלוגיה.

באשר לציר אדמה, אני סבור שהפוליטיקה, כמו כל מימד פעולה אנושי אחר, נשענת – או אמורה להישען – על מוסר. ומכאן שכל אדם שהבטיח הבטחות גדולות במלים גדולות וקיים מעט ובמלים קטנות, לא ראוי לאמון. נקודה. ואם יישומו הקונקרטי של עקרון מוסרי זה לא ברור, הוא חל גם על פרץ, גם על ברק.

אבל, והפוליטיקה מלאה ב'אבלים', כפי שאמר בזמנו אשכול – "עוולות דרכי ישראל...לכל אחד יש את ה'אבל' שלו" – ב-28 למאי, רצוי קצת קודם - אבל לא לפני האחד במאי - יש להביע דעה ולנקוט עמדה ביחס למועמד הזה ובמשתמע נגד מועמד אחר, או להפך: להגיד 'נגד' ההוא שפירושו יהיה 'בעד' יריבו.

נכון, אבל 'אבל על אבל'.

נכון שיש לנקוט עמדה ולהגיד 'הוא' ולא 'זה'. אבל יש הבדל אם אני אומר 'זה' ולא 'הוא' לא בשל הרושם שהוא עושה על חנוך סמית ודומיו, אלא אני מכריע בעד מועמד מסוים רק אחרי ותוך כדי שאמרתי וחזרתי ואמרתי 'לעבודה להגנה ולשלום', וגם תרגמתי את המוסר הזה לתוכניות עבודה וגם סימנתי מי מאנשי דרג ב' של המפלגה (חברי או בעיקר חברות הכנסת) הם הראויים לקבל אמון, תפקיד או בפוליטית: כוח.

רק כך ניתן להחזיר לקליפה המדולדלת של המפלגה הזו את רוח התנועה שפעם הניעה אותה.

רק כך.


 


נכתב בתאריך
5/2/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו