עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הרהורים חדשים על “אמיתות” ישנות - נראה שטבע האדם עוד לא מוכן לשינוי היסודי שהציע הקיבוץ בנושאים של חינוך משותף, שחרור האישה וחלוקה שווי

הרהורים חדשים על "אמיתות" ישנות
מאת פלג מור, 31.1.2007
מתוך "הקיבוץ"




נראה שטבע האדם עוד לא מוכן לשינוי היסודי שהציע הקיבוץ בנושאים של חינוך משותף, שחרור האישה וחלוקה שוויונית של רכוש ותקציבים.

 

הישוב המתקרא "קיבוץ מתחדש" הוא ניצחון טבעו האנוכי של האדם על הניסיונות ליתר סולידאריות

אנשי סדום היו כידוע רעים וחטאים לה” מאוד. אחת ממידותיהם המרושעות נתגלתה ביחסם לאורחים שנזדמנו לעירם – מיטה ניתנה לאורח, אם היה ארוך ממנה קיצרו אותו, אם היה קצר -  מתחו אותו.  חז"ל השתאו לנוכח הקביעה התנכי"ת ההחלטית על רשעותם של אנשי סדום בלא פירוט במה מדובר ושיבצו אגדה זו במאמריהם, על מנת להסביר במה חטאו אנשי סדום, מה היתה רשעותם.

מה היתה רשעותו של הקיבוץ המסורתי, אולי של הקיבוץ השיתופי עד היום, לא נוכל לשכוח גם אם נרצה. הדברים שבים ועולים באופן תדיר כחלק  מהמערכה המתנהלת נגדו. בהקשר זה נמנים חטאי הקיבוץ שוב ושוב, כאנשי סדום שהתאימו כל אורח באופן ברוטאלי למיטה שניתנה לו, כך לכאורה כפה הקיבוץ את מסגרת חייו ואורחותיו על כל קבוצת אוכלוסיה חלשה: הילדים התענו במכלאות הלינה המשותפת שגרמה להם נזק נפשי רב; הנשים, יכולתן דוכאה והתבטאותן הייחודית הושתקה; ילדי החוץ עברו מסכת ייסורים; תרבותם של העולים החדשים, ואף הם גופם - בעיקר ייקים ובני עדות המזרח - “עוברתה” באופן ברוטאלי ומשפיל; יכולת היצירה של האמנים שמבין החברים דוכאה עד עפר..

***

הקיבוץ השיתופי שונה היום תכלית שינוי. רבים מהדברים המתוארים, אם היו, כבר חלפו מן העולם, ובכל זאת, כמו האנטישמיות שעודנה קיימת באזורים שהתרוקנו מזמן מיהודים, הוא מותקף ומושמץ בגינם עד היום. על תודעת רובנו הצליח להשתלט ז”אנר אחיד של  התייחסות קולקטיבית לפיו היה הקיבוץ, ואולי עודנו, מדכא סדרתי של חבריו על ידי העברתם במין “מיטת סדום” קיבוצית, ממנה יצאו מוכנים לחיים בשירות האידיאולוגיה הקומונלית, כלומר ללא ייחוד, חפים מכל יכולת ביטוי אישית והבעה עצמית, חסרים את הצורך האנושי בהתפתחות וצמיחה, חוששים מאימתה של דעת הקהל הקיבוצית הפנימית הששה לקצץ בכנפיו של כל מי מהחברים שאינו הולך בתלם.. 

עד כמה הולם תיאור זה את שהתרחש באמת בקיבוץ בעשרות שנות קיומו? האם יש סיבה להביט אחורה ברגשי צער וחרטה או אולי הגיעה העת לראייה מורכבת ואובייקטיבית יותר של מה שאירע בעבר וממשיך להשפיע עלינו עד היום ? 

האם ננטשו הילדים לסבלותיהם בלינה המשותפת, קורבנותיה של אידיאולוגיה בלתי אנושית, כפי שטוענים כמה מבוגריה, או שהיו דווקא קבוצה מועדפת הזוכה ליתר דאגה מבחינת הקצאת משאבי הקיבוץ?

***

תחילתה וצידוקה של הלינה המשותפת אינה באידיאולוגיה כלל - זו הוצמדה רק מאוחר יותר - אלא בהכרה כי תנאי חייהם של המבוגרים בקיבוץ אינם מתאימים לגידול ילדים. ואמנם, בקיבוצים רבים נהנו קודם כל הילדים מהעלייה ברמת החיים בכל התחומים שהתרחשה לאורך השנים: תנאי המגורים בבתי הילדים שופרו לפני אלו של החברים, ריכוזם בבתים משלהם רק הקל על כך; הילדים קיבלו ראשונים את מה שהיה אז לחלק, ורק אחריהם החברים. ותיקה בקיבוצי נהגה לציין באוזניי כדוגמא לכך, שכאשר נאלצו המבוגרים במשק להסתפק בחצי ביצה קשה לאיש פעם ביומיים, הילדים קיבלו כל אחד ביצה אחת שלמה כל יום!  היום זה קוריוז משעשע, אבל כך התנהלו הדברים לאורך השנים. כמו שיכול לקרות לעיתים במשפחה, היו מקרים שהמבוגרים חסכו מפיהם, ולא רק כמשל,  על מנת שלילדים יהיה. ילדות עכורה וכואבת היתה כנראה תמיד, לדאבוננו, מנת חלקם של חלק מהילדים, אך האם זה אפיין את הלינה המשותפת דווקא??

 החודש (ינואר 2007) התפרסם סקר על פיו רבע מהילדים בישראל חוו בשנה הקודמת השפלה והתעללות מינית בבתי הספר! הלינה המשותפת, אם צריך להזכיר, כבר מזמן חלפה מן העולם...

***

האם באמת דיכא הקיבוץ את האישה החברה בו או שמא להיפך, פתח בפניה הזדמנויות שלא ניתנו לה מעולם קודם? הקיבוץ לקח את תפקידיה המסורתיים של האישה בביתה והביאם לאחריות הכלל. המוסדות הפנימיים שהוקמו בו תיפקדו כמשפחה מורחבת – המזון והעיסוק בו, ההלבשה והכביסה, הטיפול בילדים – האישה שוחררה מהחובה המוטלת עליה בתא המשפחתי למילוי צרכים אלו. אחת הסיבות לטיפול המשותף בילדים בראשית ימי הקיבוץ, עוד לפני היות הלינה המשותפת, היתה הצורך לשחרר את האישה לעבודתה, מתוך הכרה כי זו חשובה לא פחות מזו של הגבר. חברת הקיבוץ קיבלה תקציב זהה לזה של החבר במהלך כל השנים כדבר מובן מאליו, בעוד האישה מחוץ לקיבוץ עדיין נאבקת על “שכר שווה תמורת עבודה שווה”.  הקיבוץ נתן לאישה בסיס לשחרור אמיתי והיה בכך לתופעה ייחודית עולמית. אולם למרבה הפליאה  גברה במשך השנים נטייתה של חברת הקיבוץ, בייחוד בתקופה האחרונה עם עידן ההפרטה המסיבית, לוותר על כל זה, לחזור לביתה ולשוב וליטול על עצמה את תפקידיה המשפחתיים המסורתיים. 

***

אין ספק בסבל הגדול שעברו העולים החדשים בשלבי הסתגלותם לארץ ולתרבותה. היחס אליהם מצד הוותיקים, העולים החדשים מאתמול, היה לעיתים, אולי לרוב, מתנשא ובוטה. כור ההיתוך לא היה עבור העולים מושג מופשט אלא כור חברתי של ממש, בו הותך ייחודם והומסה תרבותם לטובת הטמעות  בתרבות הכלל שהיתה מגויסת במשך עשרות שנים למעשה הציוני, חסרת סבלנות לשוני שבין חלקי האוכלוסייה, לא מוכנה לאפשר שום הבדלות תרבותית. זאת מחשש שכך תפגע יכולת הגיוס החברתי להגשמת מטרות הלאום המתגבש.

מה הקשר בין כל זה לקיבוץ דווקא? מדוע “זכו” הקיבוצים שייקשר בהם יותר מאשר בגורמים אחרים סבלם של העולים והטראומה שהיתה מנת חלקם?

סיפר לי אחד מהחברים על חוויה ראשונית שלו עם הגיעו לקיבוץ -  איך עמדו הוא וחבריו ושוחחו ביניהם בשפתם כאשר הגיח לפתע סבא שלי, יצחק צבי, מוותיקי הקיבוץ ומייסדיו, בעט בו באחוריו וצעק "עברי דבר עברית". מעשה כזה היה סביר אז, מסתבר. נתנו לו צידוק להט העשייה הציונית ובניין האומה שלא סבלו התפתחותה של תרבות “פרטית”, שאינה מכוונת ישירות להגשמה ציונית וקיבוצית. הקיבוץ היה במשך עשרות שנים יוצר חשוב של התרבות העברית המתחדשת בארץ, בכל התחומים בחזית הראשונה - מהקמת כוח המגן העברי ועד תרבות החגים החילונית, קובע ערכים ומורה דרך. הוא התעמת על צדקת דרכו מול תרבויות יריבות שנתפסו כפחות לאומיות – החלוץ מול בורגנים עירוניים, החקלאי מול הסוחר המתווך, האשכנזי מול עדות המזרח, החילוני מול הדתיים, העברי מול דוברי שפות זרות. כחלק ממלחמה זו “עיברת” הקיבוץ, ולא בעדינות יתרה, גם את העולים החדשים ואין פלא שאסוציאטיבית נקשר סבלם במושג הקיבוץ.

***

האם דיכא הקולקטיב הקיבוצי את רוחו וכושר יצירתו של האמן חבר הקיבוץ  או אולי להיפך, אמני הקיבוץ זכו ליחס אוהד במיוחד?

 טענה שגורה היא במקומותינו שאופי הקיבוץ והחיים בו דיכאו את יכולת היצירה, הקולקטיב אינו רואה בעין יפה את כל מי ששונה ונבדל,  ייחודיותו של האמן נחשבה בלתי רצויה ואמנותו כחריג מוזר ומיותר. בפועל זכו במשך השנים אמנים מוכרים בקיבוץ לתנאי יצירה שאמנים במקומות אחרים יכולים רק לחלום עליהם – ההסדר בין האמן לקיבוץ קבע ימי עבודה אותם יקדיש האמן ליצירתו, משוחרר מהצורך להתפרנס ולהוכיח יצרניות, לפחות באופן חלקי הוכרה אמנותו כעבודתו. לרשות האמן הועמד בדרך כלל מבנה מתאים בלא שיצטרך לשלם עבורו תשלומים מקובלים כשכר דירה וארנונה.

***

מכל האמור לעיל עולה שיש מקום לשוב ולבדוק הנחות רווחות על יחס הקיבוץ לילדיו, לנשים החברות בו, לעולים החדשים שקלט ולאמנים שמבין חבריו. בדיקה כזו ראוי שתעשה גם על רקע היסטורי וגם על רקע הניסיון “לחדש” את הקיבוץ. היש לקיבוץ השיתופי במה “להתבייש” ביחסו אל קבוצות האוכלוסייה שנזכרו, האם עליו להביט נכלם אל עברו ומצבם של הנזכרים לעיל הוטב בקיבוץ המתחדש?  

הלינה המשותפת היא בימינו זיכרון רחוק – הילדים נמצאים זה מכבר באחריות משפחתם בלבד. במסגרת מבצע החיסול הכללי המתקיים במקומותינו פורקה בקיבוצים רבים גם מערכת הטיפול המשותף שהיתה חלק מהטיפול בילד, תמכה בו ובהוריו וכללה מטפלת, מדריך מגילאים מסוימים, בית ספר מקומי שהיה אינטימי ופעל בקשר קרוב עם ההורים. ועוד, בשים לב למה שמתפרסם כמעט כל יום בעיתונות על הקורה לילדים בחלק  מהמשפחות, וזה כמובן רק קצה הקרחון, אי אפשר שלא לשאול מה היא באמת טובת הילד.  

האם השתפר מעמד האישה עם השינוי בקיבוץ? נכון הוא שחברות הקיבוץ לא ניצלו באופן משמעותי מספיק את האפשרות הייחודית שפתח בפניהן הקיבוץ השיתופי, ואולם מאז פרצה בקיבוצים מגפת ההפרטה הכוללת הן נפגעו לפחות פעמיים -   פעם אחת כי רובן עוסקות במקצועות מיעוטי הכנסה ויוקרה; פעם שנייה כי מספר המוסדות הפנימיים הולך ומצטמצם, לעיתים עד כדי חיסולם המוחלט, וקיום התפקיד אותו מילאו עובר לתא המשפחתי, בדרך כלל לתחום אחריותה של האישה.

***

ביחס לקליטת עולים חדשים והיחס אליהם יש לדברים גם צד שני: חברי הקיבוץ התחלקו עם החבר החדש בכל הנכסים שנצברו עד אז, גם עם העולים החדשים שנקלטו לחברות, שרבים מהם הגיעו ארצה חסרי כל. עם קבלתם לחברות הוענק לנקלט חלק משלו בנכסי השותפות הקיבוצית, חלק שווה לחלוטין לזה של חבריו, למרות שעדיין לא תרם לה דבר. נוהג זה, הקיים עד היום בקיבוצים הקולטים חברים חדשים, גם הוא תופעה ייחודית בחברה האנושית, לגבי האופן בו מתחלקים אנשים בכל רכושם שצברו עם השנים וברמת החיים שאליה הגיעו עם החדש שזה עתה הצטרף.

היה בזה ביטוי לשלמות החברות בקיבוץ - החבר החדש שותף שווה בחברה של שותפים שווים כמוהו. היום הנקלט בקיבוץ המתחדש איננו יותר שותף שווה אלא מעין תושב עצמאי כלכלית, וחברותו בו היא, איך נאמר, חברות לייט.

הקיבוץ השיתופי לא רק שלא דיכא את רוחו של האמן ויכולת יצירתו, אלא אף גיבש סביבו מעין מעטפת הגנה על מנת שיוכל להתפנות ליצירתו ללא טרדות פרנסה, עוד נוהג קיבוצי ייחודי שאין לו מקבילה בחברות אחרות. השינוי בקיבוץ מתייחס לאמן כאל אחד מאותם “פרזיטים” שנמאס  לפרנסם, ולכן בקיבוץ המתחדש בוטל מעמדו המיוחד ועתה הוא “אחראי לפרנסתו” כשאר החברים. דווקא בקיבוץ השיתופי שניטען כלפיו שאין בו מקום לאמנים ולאמנותם, עלתה האמנות הקיבוצית ופרחה. 

***

ותיקי הקיבוץ שרו “עולם ישן עדי יסוד נחריבה” בהביטם בתחושה של מיאוס אחורה לעולם ממנו באו. אנחנו לעומתם יכולים להביט אחורה בתחושת גאווה, עד כמה הקדים הקיבוץ את זמנו. ועם זאת, כאן נעוץ גם הכישלון: טבע האדם עוד לא מוכן לשינוי היסודי, אפילו הקיצוני שהציע הקיבוץ בתחומים שונים כהוצאת חלק, או אפילו רוב, הטיפול בילדים מידי המשפחה, שחרור ממשי של האישה, חלוקת רכוש ונכסים עם אנשים אחרים, הנכונות לפרנס אמנים בגלל ההכרה בתרומתם לחברה אף אם אין לה ערך כספי. 

הישוב המכונה קיבוץ מתחדש הוא ניצחון טבעו האנוכי של האדם על הניסיונות המוזכרים כאן לתקנו.


נכתב בתאריך
31/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו