עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כרוניקה של חורבן ידוע מראש - מאז הורכבה המשיחיות על גזע הציונות, הייתה בנו רוח אחרת. שני היסודות שהיו חסרים בנו - האפוקליפסה והקטסטרופה - מפעפעים כעת ויוקדים בחזונם הרותח של אלפים ומאיימים להחריב את הבית השלישי

כרוניקה של חורבן ידוע מראש
מאת דודו פלמה, 28.1.2007
מתוך אתר "מערב"

מאז הורכבה המשיחיות על גזע הציונות, הייתה בנו רוח אחרת. שני היסודות שהיו חסרים בנו - האפוקליפסה והקטסטרופה - מפעפעים כעת ויוקדים בחזונם הרותח של אלפים ומאיימים להחריב את הבית השלישי 



 

 זה אנחנו ואתם, או אנחנו או אתם: "ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים איתו ויכו את גדליהו וימות ואת היהודים ואת הכשדים אשר היו איתו במיצפה: ויקומו כל העם מקטן ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים כי יראו מפני כשדים:" (מלכים ב', כ"ה, כ"ה- כ"ז)

 

לא מזמן ציינו את "צום גדליה" ביום צום ותענית.

גדליה בן אחיקם, שמונה למושל מטעם הכובש הבבלי על שארית הפליטה שנותרה בא"י, ונרצח באכזריות רבה ע"י ישמעאל בן נתניה, קנאי לאומני "מזרע המלוכה" שראה בו משת"פ. לזכרו של גדליה קבעה הקהילה היהודית הדוויה והמזועזעת יום צום. יום צום

לזכר מעשה הרצח הפוליטי הראשון שהתרחש בארצנו ארץ מולדת.

והיום, אילו מעשה הרצח הנתעב היה מתרחש היום - זמן בו מתעללים מתנחלים בערביי חברון, ובנות מתנחלים נאוות מצווחות בהנאה מרובה אל שכנותיהן הערביות את קריאת הקרב המפורסמת שלהן: "כנסי לכלוב יא שרמווווווטה" - אני מניח שאילו התרחש רצח גדליה היום, היו ברוך מרזל, איתמר בן גביר, נועם פדרמן וחבר מרעיהם ורבניהם מתכנסים וקובעים יום צום ועינוי הנפש לזכרו של הרוצח -  ישמעאל בן נתניה.

***

פרשת השבוע בסופו של אותו שבוע בו אנו מציינים את "יום גדליה", היא "פרשת האזינו". "שירת האזינו" אוצרת בתוכה את צוואתו של משה לעם הנכנס עוד מעט לארץ כנען.

משה לא יכנס, הוא יישאר על הר נבו ומנגד יראה את הארץ.

אירוניה יהודית מושחזת היטב, פותחת את השבוע בסופו של בית ראשון - רצח גדליה, ומסיימת אותו בתחילתו - רגע לפני כניסת יהושע לכנען. כאילו כדי לומר לנו שסוף מעשה במחשבה תחילה. אבל מי שחושב שלמדנו משהו, טועה ובגדול.

אמנם, מהניסיון הקודם שבא אל קצו המדמם בשילוב קדוש בין מלוכנות ללאומנות מפעפעת, באנו למודים אל הניסיון הבא, עליית עזרא ונחמיה, שהייתה עליה כמעט ציונית במהותה, ושנעשתה אפילו בהסכמת המעצמות ובתאום עמן, ולא בדם ואש ובתימרות עשן של כיבושי יהושע. אבל מה שהתחיל יפה כל- כך, כדי לקום ולהיות "הבית השני", מסתיים בטרוף מערכות גדול. בקצהו של גל החורבן המתקרב והולך ניצב רב ענק, אולי הגדול בכולם, רבי עקיבא, המזהה את בר- כוכבא כמלך המשיח ומצטרף עם אלפי תלמידיו לצבאו של המשיח  שעתיד להביא גאולה לעם ישראל. אך הכוכב הגדול שזרח מתגלה ככוזב. והצונאמי המשיחי- לאומני מתנפץ לרסיסים ומסתיים גם הפעם במרחץ דמים גדול ובהרס טוטאלי של שארית הישות הריבונית בארץ ישראל.

 

***

הפעם עם ישראל מוצא עצמו שרוי מחוץ לארצו כשהוא מיואש לחלוטין, פעם אחר פעם, מהניסיונות החוזרים ונשנים לשלב בין עם ישראל לארץ ישראל. חכמינו ז"ל היושבים בבבל (זו שממנה יעלה עזרא, הפעם ללא נחמיה, רק כדי לרגש בעתיד את גולשת שיתופית) מוציאים על ארץ ישראל "חוזה" בן שלושה סעיפים: "אל תעירו ואל תעוררו" (אל תעוררו רגשות לאומיים), "אל תעלו בחומה" (אל תעלו לא"י בעליה המונית) ו"אל תמרדו בגויים" (אל תמרדו בגויים). סעיפי החוזה הנוקשים מכתיבים נורמות התנהגות מחייבות ביותר של חיים יהודיים בגולה. נורמות שאסור לסטות מהן כחוט השערה.  ארץ ישראל נותרה כנסיכה נרדמת, קפואה בחלומם, בשירים ששרו, בתפילות ובאגדות שיספרו מדור לדור.

עם ישראל נע מעתה כאסטרואיד אבוד על ציר קבוע ונצחי בחלל ההיסטוריה. ציר שבצדו האחד, בעבר, מופיע חורבן הבית השני ובצדו האחר, בעתיד, מופיעה הגאולה. גאולה שתבוא אך ורק עם בואו מרסק המציאות, כפי שאנו מכירים אותה, של המשיח. עד אז אסורות ריבונות יהודית בא"י וא"י עצמה בתכלית האיסור. עד שיפקוד אותנו השם.

***

מי ששבר את הציר הזה של חורבן- משיח, היו הציונים (ימח שמם וזכרם טפו, טפו, טפו). בשילוב של עקשנות ופרגמטיזם מיוחם ובלתי נלאה הם מלבישים את הנסיכה הנרדמת בשלמת בטון ומלט, ובעמל רב הם בונים מסילה שתוביל להקמת מדינת ישראל הדמוקרטית. כדי שהדבר יוכל להתרחש היה עליהם לנתק את שורשיהם מהדת היהודית (זו האוסרת עליהם לבוא ולהגשים בא"י ישות ריבונית) ולברוא תחתיה תרבות חדשה - ישראלית/חילונית.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביאליק ספד לו עם מותו בשנת 1921 במילים: "ברדיצ'בסקי  גם במותו קרוי חי", מבהיר את הדילמה כשהוא מעמיד את שאלת הקיום של העם היהודי על סכין גילוח אולטימטיבי - "הברירה היא להיות או לחדול" טען בעוז נואש - "להיות יהודים אחרונים, או עברים ראשונים".

בשנת 1930, התייחס פרופ' גרשום שלום (כבר אז אחד המומחים הגדולים בנושא המשיחי)

לשאלה אם הציונות היא משיחית, באומרו בתוקף שהציונות איננה משיחית, למרות שקיימים בה "אובר טונים משיחיים", וזאת משום שחסרים בה שני יסודות הכרחיים למשיחיות-  אפוקליפסה וקטסטרופה.

בעת ההיא, כאשר צפה בה גרשום שלום, הייתה הציונות - זו שבאה להגשים את חלום תקומת העם היהודי בארצו היא ארץ ישראל - מעשית מאוד, קונקרטית בתכלית, ופועלת בעיקר מתוך קדחת יצירה ובניה גדולות, ולא מתוך תאוות פרוק הכל, רק כדי לקרב את הקץ ולהחיש את בואו של מלך המשיח. במוח העורפי שהתנתק לא מזמן מן ההלכה היהודית הדהד עדיין כאזהרה גדולה המשפט ממסכת סנהדרין: "שלושה באין בהיסח הדעת : משיח, מציאה ועקרב".

 

***

בשנת 1947 מקבלת ההנהגה היהודית בראשות דוד בן-גוריון את הצעת האומות לחלק את א"י בין העם היהודי לבין הערבים. חצי משטחה של ארץ ישראל עמד להימסר לערבים ושערה מרעמת שערו המתבדרת ברוח מעל אוזניו של דוד בן- גוריון לא נפגעה עקב כך.

השד המשיחי עדיין לא התעורר מרבצו. אך החל כבר לזוע בחוסר מנוחה בבקבוקו.

בין "המאניה" של מלחמת ששת הימים בשנת 67 ל"דפרסיה" של מלחמת יום-כיפור ב- 73, נפרץ הבקבוק בבת אחת לקול הקריאה: "עוצו עצה ותופר". קריאת הקרב של הלוחמים המשיחיים החדשים- המתנחלים, נישאה בעזוז מחודש באוויר. השד המשיחי נחלץ השתחרר וחזר לפעם בעורקינו. הג'יהאד היהודי יצא לדרך. גדליה בן אחיקם ורבן יוחנן בן זכאי החלו מתגלגלים בקברם.

בשנת 82, בעת מסע לפידים בירושלים, שהתרחש במחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה, נרצח אמיל גרינצווייג, קורבן יהודי ראשון מאז רצח גדליה בארץ ישראל הריבונית. יחלפו עוד שלוש עשרה שנה, עד שיגאל עמיר, בנה של הגננת גאולה מהרצליה, שעלה כמו דשא בגינת הציונות הדתית, ירצח בשנת 95, כשהוא יורה שלוש יריות בגבו, את ראש-הממשלה יצחק רבין שרבנים ביש"ע הוציאו עליו "דין רודף". ממש כמו שיוציאו "דין מוסר", שתים עשרה שנים אחר כך, בינואר 2007, על אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה.

***

הערת סוגריים חז"לית על הכיבוש:

("אמר ר' יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאישה תינוק ותינוקת...

תינוקת מאי היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך והייתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: 'רבי לא שדה היא זו'? אמרתי לה: 'לא דרך כבושה היא?'

אמרה לי: 'ליסטים (שודדים) כמותך כבשוה'". (עירובין נ"ג)

הנה לכם, בכמה משפטים בהירים ופשוטים בקורת נוקבת על עמידתם הקיומית בעולם של בני אדם העושים להם מנהג לכבוש את הארץ. על אלה הנוהגים בכל כבשלהם. בלי לכבד את הזולת ואת רכושו. החל בשדה וכלה במטע הזיתים. הכל שלהם, כי הכל הרי מגיע להם. והם כובשים את השדה והמטע, את הגבעה וההר, בחברון ובאיתמר, בתפוח ובחוות מעון כאילו הם אדוני הארץ, עד שבאה תינוקת חז"לית אחת קטנה, לא בשמלה אדומה ואפילו בלי שתי צמות, ואומרת להם בקול צלול של ילדים שאומרים תמיד רק את האמת: "תתביישו לכם, ליסטים כמותכם כבשוה").

***

מאז הורכבה המשיחיות על גזע הציונות, הייתה בנו רוח אחרת. שני היסודות שהיו חסרים בנו בשנת 1930- האפוקליפסה והקטסטרופה, מפעפעים כעת ויוקדים בחזונם הרותח של אלפים. משאת נפשם המתרקמת בחלומם הקודח של ההוזים את ממלכת יהודה, מלכה המשוח בשמן ובית מקדשה המדמם מדם הקורבנות, הנה קמה ועולה "איומה כנתגלות" מהריסותיו מעלות העשן של מסגד אל- אקצה.

המחתרת היהודית מחזור א', יגאל עמיר, עמי פופר, בן שימול, יונה אברושמי, עדן נתן זאדה, חברי מחתרת בת עין, וכל ממשיכי דרכם לעתיד לבוא משיבים את הכבוד היהודי שאבד ללוחמי הג'יהאד היהודי. אלעזר בן יאיר והסיקריקים שלו ממצדה, נושמים עכשיו לרווחה בקברם במדבר שמול ים המוות. לחזון המתאבדים שלהם יש ממשיכי דרך. ועוד איזה.

 

והנה, עוד מעט קט גם הבית השלישי שלנו מסיים את דרכו, ממש כשני הבתים שקדמו לו, כשהוא מתבוסס בקנאות גדולה, רוויה בלאומנות לוהטת ובשנאת חינם, וכשכל רקמותינו החברתיות שסועות וקרועות לגזרים.

הנה מוטלות גופותינו-  אמיל גרינצווייג ויצחק רבין. הנה מוטלות גופותיהם- ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. ובעוד זה כבר מקודש, זה בקרוב משתחרר.

אז - וזה כבר סכין הגילוח האולטימטיבי של ימינו אנו - או שנתעשת ונחזיר ביחד את השד המשיחי אל הבקבוק האפל ממנו הגיח, או שהלך עלינו.

הפעם הבאה כבר תהיה הרבה יותר קשה.


למאמרים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
28/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו