עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין פשרות להסדרים - בוויכוח על גובה חוב, ניתן להגיע לפשרה של "חצי – חצי". בוויכוח על שמירת שבת או אוכל כשר, קשה להגיע לפשרה כזו. אולי עדיף הסד

בין פשרות להסדרים
מאת עזרא דלומי, 26.1.2007

ראשי > קיבוץ-קיבוץ


הצורך במגדלור

בוויכוח על גובה חוב, ניתן להגיע לפשרה של "חצי – חצי". בוויכוח על שמירת שבת או אוכל כשר, קשה להגיע לפשרה כזו. אולי עדיף הסדר שבו איש באמונתו יחיה. (חלק שני ואחרון)




לחלק הראשון: "בין פערים למקלחת משותפת"

כאמור, אינני חש זכות לשלול או להתנגד לתהליך שינוי כלשהו עליו החליט קיבוץ באופן לגיטימי. אני יכול לחשוב שזו דרך פחות נכונה, פחות צודקת. לא יותר מכך. הבעיה כרוכה בעיקר במסקנות הנלוות והמצטברות של המהלך. בכך שחלק גדול מן "המתחדשים", במקום להודות שההפרטה הגורפת והשיוכים - סופם בישות בלתי קיבוצית בעליל, מתעקשים שמדובר בקיבוץ "קצת אחר". הגם שבשתי ישויות לגיטימיות עסקינן, צריך שיהיה ברור שיש הבדל גדול ביניהן. קיום חיים שיתופיים, שוויוניים (בסדר, לא לגמרי), עם ערבות הדדית מלאה, כרוך במאמצים, ויתורים ופשרות לא מעטים מצד החברים ולא הוגן לטעון שזה שונה רק בכאלו מן הקיבוץ המופרט שאינו מקיים את רוב אלה. מנהל שיתופי המקבל את אותו תקציב שמקבל אחרון עובדיו, שונה באופן מהותי ובדרך פעילותו ממנהל המקבל פי עשרה.

אבל זו רק דוגמא אחת להבדל. דוגמא אחרת, מאוד משמעותית, הציג לאחרונה עופר אדר, מנהל המטה התנועתי לשיוך דירות.

בראיון ל"דה מרקר" (10.1.07), שנערך עימו בעקבות סיום הליך השיוך בגעתון, קיבוצו,  אמר עופר אדר כי במקרה של מכירת הדירה לצד שלישי, לקיבוץ ניתנה זכות סירוב ראשונה. אבל התקנון לא קבע מנגנון המונע מיזמים חיצונים אפשרות להשתלט על המבנים בקיבוץ. "אם יבוא כריש נדל"ן ויצע לחברים לקנות מהם חצי שכונה כדי להקים כפר נופש – אני בספק אם ניתן יהיה למנוע זאת", אמר עופר אדר.

אמר וצדק: אני מניח שאם בתי העוזבת תרצה לממש את ערך דירתי בבוא יומי, היא אולי תתלבט במקרה שהקיבוץ יציע מחיר הנמוך במקצת ממה שיציע כריש נדל"ן, או איש אמיד שירצה בה כדירת נופש. היא לא תתלבט אם הפער יהיה גבוה, ובוודאי שלא אם היא צריכה את הסכום לשם קניית דירה משלה.

אין כאן שאלה של הגדרת הקיבוץ או של תקנון, כזה או אחר. יש כאן כללי משחק אחרים שעיקרם הוא "החלפת הדיסקט" השיתופי לדיסקט של "שוק חופשי". זהו ההבדל בין בעלות של הכלל לבעלות של הפרט על הנכסים. מרגע שהדירה עברה לבעלות פרטית, יש חוקי יסוד שעניינם חופש קניין וחופש עיסוק ששום תקנון ושום זכות סירוב ראשונה לא יעמדו מולם, אם החבר ירצה למכור את דירתו לכל המרבה במחיר ואם הקונה איננו פסול לרכישה מטעם הקשור ליושרו, זהותו או עברו.

במצב דברים זה, אם לא יחול מהפך דרמטי באחוזי ההישארות של הבנים בקיבוץ, צפוי שעשור או שניים לאחר שיוך הדירות, חצר הקיבוץ תלך ותתמלא בתושבים, בדיוק כפי שקורה היום ברבים מן המושבים. זה לא איום, זו לא התרסה, זה הגיונו הפנימי של תהליך שיוך הנכסים. הדירות יימכרו לכל המרבה במחיר ואם הקיבוץ לא ירבה במחיר – אז לא  לידי הקיבוץ.

וכאשר יתברר כמה חבר (או בן עוזב) געש, יקום, או עינת מקבל על הבית והמגרש שלו, ומה מקבל חבר בכיסופים או  בעין השלושה, ייחשף גם הפן העוד פחות סימפטי של התהליך הזה. יתגלה שבהליך השיוך, כמו בכל הליך הנדל"ניזציה של הקרקע, קיבוצי המרכז השתמשו בקיבוצי הפריפריה במעין "נוהל שכן". 

***

התייחסתי לדירה כאל דוגמא קונקרטית, אבל אין ספק שהתקדמות התהליך תביא גם למהלך של שיוך הנכסים היצרניים, שהרי עם המעבר "לתודעה מופרטת", סביר שלא יהיה אינטרס לקלוט חברים חדשים כפי שנקלטו עד כה, כלומר כשותפים לכל דבר בנכסים. סביר שתקום חברת אחזקות, יהיה יום קובע שבו כל חבר יקבל מניות בחברה לפי ותק. מי שירצה להצטרף כחבר, או שיקנה מניה או שלא יהיה שותף בבעלות. דור בנינו, שיירש את המניות, יסחר בהן וימכור אותן לחברת האחזקות, או לכל המרבה במחיר.

זו לא משאת נפש שלי, זו לא אמירת "נו-נו-נו" כלפי המפריטים, זהו הגיונו הפנימי של התהליך. הוא יכול להיעשות באופן יותר או פחות סולידארי, אבל זה הגיונו. בסופו של דבר, בעוד עשור או שניים הקיבוצים המופרטים ואלה מבין השיתופיים שילכו בעקבותיהם – ייתכן שיהיו כאלה - יידמו למושבים.

 

הצורך במגדלור

מנקודת מוצא זו, אני מנסה להרים את הכפפה שזרק דודו פלמה ולחשוב על נושא לדיאלוג מסנתז בין השיתופיים למופרטים. דיאלוג שהוא לא רק לשם החברותא, אף כי גם לחברותא יש ערך, אלא לצורך בירור מחלוקת רעיונית מתוך רצון להגיע לאיזשהו עמק שווה.

ישנן שלוש דרכים לעסוק במחלוקת רעיונית, אם להוציא מכללי המשחק את הפילוג, שהוא הדרך הרביעית.

א. הכרעה: ישנו רוב מופרט ומיעוט שיתופי והרוב מכריע. נדמה לי שזאת היתה האסכולה של נתן טל ואחרים, שהובילה לקיטוב בין הזרם הדיפרנציאלי לשיתופי. טל – בהסכמה שקטה של ברגיל - דאג להדיר את אנשי הזר"ש ממזכירות התנועה ולהרחיקם מעמדות מפתח. הזר"ש הגיב בהעצמה של התארגנותו העצמאית ואם טל היה נבחר לקדנציה נוספת, ייתכן והמתיחות היתה מחריפה עד כדי "מרד מיסים".

ב. הסדרים: שיטה זו נכונה למקרים שבהם ישנה מחלוקת רעיונית שלא ניתנת לגישור, אך הצדדים רוצים לשמור על קיום משותף הוגן. למשל, אם צד אחד שומר שבת וצד שני לא, בלתי סביר שתושג פשרה לפיה כל אחד מהצדדים "קצת" שומר שבת ו"קצת" לא. כך גם במקרה של אכילת כשר ובלתי כשר. אין פשרה של "קצת חזיר" או "קצת שרימפס". במקרה כזה הולכים להסדר: קובעים אזורים האסורים לנסיעה בשבת, קובעים אזורים בהם מותר לגדל חזיר ואזורים בהם הדבר אסור.

אישית אני נוטה לדרך זו. כלומר, לסמן את האינטרסים המשותפים לשני הזרמים ובהם לפעול במסגרת אותן יחידות תנועתיות: למשל, במישור המשפטי, הפוליטי, בייצוג כלכלי, בנושא שנת שירות לבנים וכו'. בנושאים שבהם יש שונות רעיונית, לפעול ביחידות נפרדות: למשל, נושאי הליווי הרעיוני-ארגוני, קליטה לחברות, ליווי וקליטה של גרעינים, סמינרים, ימי עיון וכו'.         

ג. פשרה: כל אחד מוותר על קצת משלו לטובת הסכם משותף. אתה טוען שאני חייב לך 100 אלף, אני טוען רק 50 אלף, נסכים על סכום שהוא "בין לבין". כך נמשיך לחיות יחדיו תוך "שמירה על שלום המשפחה". 

אני מנסה להקיש מדרך הפשרה על המחלוקת שבין השיתופיים לדיפרנציאליים ומגיע לרעיון הבא: מאחר שתמצית המחלוקת (לדעתי, כמובן) היא על הפערים בין החברים; מאחר שברור כי ברוב רובם של הקיבוצים המופרטים לא תהיה חזרה לתקציב שוויוני; ומאחר וגם בקיבוצי הזר"ש קיימים פערים כלשהם בין חלק מהחברים – כאלה שאינם נובעים מתוך הקיבוץ, אלא מירושות, בעלות על נכסים משפחתיים ועוד כיו"ב – ראוי לקבוע מהו פער נסבל ומהו בלתי נסבל בין חברים באותו הקיבוץ ובתוך התנועה הקיבוצית בכלל. לשאול מה "עדיין" מוסרי ומה לא. כך, למשל, יחס של 1.5 (או 2)  ל-1 – ייחשב כ"עדיין מוסרי"; מה שמעבר לכך – הוא "בלתי מוסרי" ובלתי ראוי שיהיה בקיבוץ, אפילו אם ייקרא "מתחדש". נראה לי שדרך הדיון בפערים ובהתייחסות לגודלם, יתגלו נקודות ההסכמה והמחלוקת בעניינים המהותיים ביותר.

ראוי מאוד להרים את הכפפה שזרק דודו פלמה ולשבת לדון. אך ראוי גם שהכפפה הזו תתאים ככל האפשר לרוב הידיים הדנות. שיהיה לדיון הזה הקשר ואג'נדה: לא דיון שכותרתו "הרי כולנו חברים", נשב ונדבר, כמו שלא עוד דיון שכותרתו "הרי כולנו יהודים", או "הרי כל ישראל חברים", אז עלינו לאהוב זה את זה, כמו שהיתה דורשת הרבנית קוק. הבירור צריך להיעשות מתוך ידיעה שישנו מגדלור כלשהו שראוי לחתור לכיוונו, לא רק מתוך מטרה שיושבי הסירה "יסתדרו זה עם זה באופן אישי", אף כי גם זה מאוד חשוב. לסירה חייב להיות כיוון.

***

בירור כזה יכול להיות מסקרן כי מתוך כל הדיונים המתנהלים באתר זה, עדיין לא עלה באופן ממשי קולו של "הרחוב השיתופי", מה שקרוי "החבר מן השורה" בקיבוץ של הזר"ש. ייתכן והוא יאמר "חבר'ה, חדל זיבולים, אני שיתופי כי החיים שלי טובים והקיבוץ נותן לי כל מה שאני צריך ולא בגלל איזו אידיאולוגיה גבוהה. שיתופי, דיפרנציאלי, מה זה משנה?    

ועדיין אני סבור שאם דיון מסנתז כזה יתקיים, ראוי שהוא יתקיים מתוך נקודת מוצא שפערים הם דבר בלתי רצוי, גם אם קשה להלחם בהם ולא על חטאי המקלחת המשותפת או הרודנות של ועדת ההנקה.



נכתב בתאריך
26/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו