עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איתקה שלנו - היכולת לחיות ולהגדיר את חיינו כרצוננו נמצאת בידינו. לנו היכולת להיות "קורבנותיו" של העולם, או שנוכל לעצב אותו לפי מידת רוחנו הכבי

איתקה שלנו
מאת דודו פלמה, 21.1.2007

 

 

היכולת לחיות ולהגדיר את חיינו כרצוננו נמצאת בידינו. לנו היכולת להיות "קורבנותיו" של העולם, או שנוכל לעצב אותו לפי מידת רוחנו הכבירה. הבחירה בידי כל אחד מאתנו



 

פתיחה א':

פעם (אולי לפני שנתיים או משהו כזה) נתבקשתי ע"י מערכת עיתון "הקיבוץ" להעניק  "דובדבן" למי שאני חושב שראוי לכך. הענקתי אותו, באותה שנה, לספרנים ולמודדי הגשם בכל הקיבוצים. כשהתבוננתי אליהם ראיתי שליחי ציבור, כבר כמעט ללא ציבור, רובם חברים מבוגרים ואפילו מאוד, מה שנקרא ותיקים, דמויות סיזיפיות שכאלה, המגלגלות, ללא לאות ועם מעט מאוד הערכה, את משלוח ידן.

מצד אחד ציבור הקוראים הולך ומתמעט, ומצד שני גם ציבור הגשם לא משהו בשנים האחרונות. ובכל זאת הם קמים יום יום לעבודתם הלא כל כך מתגמלת (תרתי משמע) כאילו שהם מרגישים שאם יחדלו מלבוא (אלה לספריה ההולכת ומתרוקנת משואלי ספרים, ואלה אל מדי הגשם היבשים) הזמן יעצור מלכת. ולהם, להם ישנה אחריות מימים ימימה על מקומם, על הקבוץ ועל העולם. לכבודם, ההולך ומתמעט, אני מקדיש את המאמר הזה.

 

פתיחה ב':

החיים קשים. אין מה להגיד. לא צריך להיות איוב ולאבד את כל בני משפחתך ונכסיך כדי להבין את זה (למרות שתודו שזה עוזר). לאן שלא תיפנה תיראה איך הסבל האנושי לובש פנים שונות ומגוונות. ומה שנעשה ברור יותר ויותר זה שהוא, הסבל, עמוק יותר וחזק בהרבה מהטוב האנושי הנראה לעין.

אני יודע שנכסי רוח הם לא בדיוק הדבר שעשוי לנחם אדם השרוי במצוקה קיומית.

ובכל זאת לפניכם ניסיון, אולי תמים ונואל משהו, לאבחנה מתקנת ואולי אף מעט מנחמת, על חיינו המזופתים והבלתי נסבלים, באמצעות התבוננות אחרת על רוח האדם, כפי שהיא נשקפת אלינו מבעד לשתי יצירות מופת מהתרבות העולמית.

 

 

חלק א'

הקדמה:

איתקה- אי קטן בים היוני.  מלכו הקדום אודיסאוס, לקח חלק במלחמת טרויה. משעורר את חמת האלים, נענש והוטל עליו לערוך מסע שנמשך עשר שנים חזרה הביתה אל איתקה.

במשך מסעו בים איתקה הייתה נגלת לעיניו ומשקרב אליה הייתה נעלמת. כך במשך עשר שנים. עד שלבסוף בתום מסע גדוש הרפתקאות שב אל ביתו אל איתקה שלו.

(האמת היא שבעינינו המסע המפרך של אודיסאוס לאיתקה יכול להראות כ"לא מי יודע מה". במיתולוגיה שלנו החבר'ה התברברו במדבר במשך ארבעים שנה בדרך לא"י, וגם זה היה עונש מאלוהים, אבל על- כך אולי בפעם אחרת).

כאשר בוחנים היטב את הגלגולים שעברה "איתקה" של אודיסאוס בתרבות האנושית, אפשר לומר שהתרבות לקחה את "איתקה" והרחיבה את גבולות ההגדרה של המושג שטבע הומרוס, הרחק אל מעל ומעבר למקום הגיאוגרפי ולהקשר התרבותי המופיעים באפוס.

כמו שעשתה במקרים דומים אחרים, בהם שאלה "מושגים" מן המיתולגיה היוונית כדי להופכם לארכיטיפוס, למודל נפשי, סמל המייצג את רוח האדם הכללי (כמו אדיפוס שהפך להיות שם נרדף לסוג של תסביך בפסיכולוגיה, וכמו "תסביך אלקטרה" כנ"ל) - כך גם איתקה.  אודיסאוס החותר אל ביתו ועובר בדרכו הרפתקאות מסמרות שיער, עושה זאת משום שאיננו יכול אחרת, ממש כמו שתעשה זאת, בעתיד, לאסי השבה הביתה.

אחרי הרבה שנים של חתירה אליה הופכת איתקה להיות לאודיסאוס משאת נפש - בלתי מושגת, כמעט, עד שתושג בסופו של דבר. וכל הזמן הזה הוא נידון לראות אותה ואליה לא לבוא. לבסוף מניחים הומרוס והאלים לאודיסאוס לשוב אל ביתו. ומן היצירה האפית המופלאה של הומרוס בראה הספרות העולמית את מוטיב "השיבה הביתה". ואם נרצה לדייק אז את מוטיב "השיבה המאוחרת" שהפך להיות נפוץ כל כך בספרות העולם. זה המוטיב המתאר את האדם החותר בכל מאודו אל "איתקה" שלו ואיך העולם בכוחו הגדול לייצר אירועים שרירותיים, שם אותו ללעג, מעקב ומסיט אותו שוב ושוב ממטרתו.

 

בדיון בחרתי להתמקד בשתי יצירות נבחרות:

יצירה אחת, כביכול קרובה יותר מהשנייה לאיתקה מהאודיסאה של הומרוס, ועם זאת גם היא מרחיקה ומרחיבה את תחומי המושג "איתקה" אל חייו של האדם הכללי, שהוא הנמען האמיתי של שירו המרהיב של המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס.

היצירה השנייה היא יצירתו המיניאטורית, המקסימה וההומנית של ויליאם סארויאן- "הקומדיה האנושית". היצירה של סארויאן מתגוששת עם שני ענקים - מצד אחד היא "מתכתבת" עם יצירתו המונומנטאלית של דנטה "הקומדיה האלוהית", ובה בעת היא מנהלת דיאלוג נועז עם האודיסאה של הומרוס.  סארויאן בורא בספרו הקטן והנוגע ללב, עולם מיניאטורי מלא, שופע חום אנושי ואמונה באדם.

***

ותחילה הבה ונצא לדרך אל איתקה של קוואפיס:

 

איתקה  / קונסטנטינוס קוואפיס

(תרגום: יורם ברונובסקי)

אם אתה יוצא לדרך לאיתקה

בקש שיארך מסעך מאוד

שופע הרפתקות, שופע דעת.

אל תירא את הלסטריגונים והקיקלופים

אל תירא את פוסידון הזועם.

לעולם לא תפגוש אותם בדרכך

אם מחשבתך נישאת, אם רגש מעולה

יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג.

לא תיראה את הלסטריגונים והקיקלופים

ולא את פוסידון הזועם אם רק

נפשך לא תעמיד אותם לפניך.

 

בקש כי יארך מסעך מאוד.

כי בבקרים רבים מאוד של קיץ

תכנס - בחדווה, בפליאה רבה כל כך

לנמלים שלא ראית מעולם.

בתחנות מסחר פיניקיות תעגון

תקנה סחורות משובחות לרוב,

פנינים ואלמוגים, ענבר והבנה

ומינים שונים של בשמים טובים

ככל שרק תמצא בשמים טובים.

עליך לבקר בהרבה ערי מצרים

ללמוד, ללמוד מאלה היודעים.

 

וכל הזמן חשוב על איתקה

כי ייעודך הוא להגיע שמה.

אך אל לך להחיש את מסעך

מוטב שימשך שנים רבות

שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן

עשיר בכל מה שרכשת בדרך.

לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר.

 

איתקה העניקה לך מסע יפה

אלמלא היא לא היית יוצא כלל לדרך

היא לא תוכל לתת לך יותר.

 

וגם כי תמצאנה עניה- לא רימתה אותך איתקה.

וכאשר תשוב - חכם, רב נסיון -

אזי תבין היטב מהי איתקה.

קוואפיס מתחיל את המסע שלו (ושלנו) במילה "אם". כל יציאה לדרך מתחילה ב"אם".

על ידי הצבת "האם" הגדול והנורא הזה (שאנו מציבים אותו תמיד לפני כל הכרעה שאנו עושים בחיים) בתחילת השיר, קוואפיס הופך את מסעו האישי של אודיסאוס לאיתקה, למסעו האוניברסלי של כל אדם באשר הוא אדם. כי עצם הבחירה אם לצאת למסע או לא, מעמידה אותנו כבר בפני הברירה האולטימטיבית שנמצא בה כל אדם הבוחן את משמעותם של חייו, ברגע בו הוא מוצא עצמו לפתע ניצב במלוא בדידותו אל מול אתגרי העולם.

ממש כמו העמידה שנמצא בה "האיש מן הכפר" ביצירתו של קפקא "לפני החוק"-  להיכנס מבעד לשער החוק או לא? זו השאלה. זהו גם "האם" הגדול של קוואפיס.

אצל קפקא אין האדם עובר בשער. שומרי הסף (הלסטריגונים והקיקלופים בשיר של קוואפיס) אינם מניחים לו לעבור. קפקא טוען ברוב יצירותיו שקיימת משמעות בחייו של האדם אך הוא נידון, שוב ושוב, להחמיץ אותה. קוואפיס לעומתו סובר שהאדם יכול לצאת אל החיים ולהתמודד. להפיח בהם משמעות. כבר מהבית הראשון משרטט קוואפיס ביד אמן את הכוח העצום שיש בכוח מחשבתו (תודעתו) של האדם לשאת אותו על כנפיה דרך כל נפתולי החיים, ואיך יכול האדם באמצעות אותו כוח מחשבה לדכא את רוחו ולהכשיל את עצמו. קוואפיס טוען שהדברים המפריעים באמת בדרך, יהיו פרי רוחו של היוצא לדרך, ו"אם רק נפשך לא תעמיד אותם לפניך", לא תראה את הלסטריגונים והקיקלופים.

קוואפיס מגבש לכדי איכות גבישית את המצב הנפשי שבו עלינו לנהל את מסע החיים הזה שלנו. לפי קוואפיס נפשו של "הנוסע" צריכה להיות נפש בעלת סקרנות ילדותית בלתי מושחתת, כזאת שמוכנה לחוות הכול כבר בפעם הראשונה, כזאת שמסרבת להתקפל פנימה כשהיא מוכת ניסיון רע שכבר נרכש, ניסיון שיכול לקלקל את הסקרנות החקרנית- אינטלקטואלית- טבעית של האדם, סקרנות שקיימת אולי רק אצל תינוק, שכבר במסעו התמים הראשון בעולם הוא מגלה שאיפה חסרת פשרות לחוות וללמוד לבלי קץ. ללמוד הכל בלא שישים לעצמו גבולות על ולכל מה שאפשר ללמוד ממנו.

מכאן ואילך מתאר קוואפיס את חשיבותה של המטרה, עד כמה חשוב הדבר שיהיה יעד לחייו של אדם, שיותר משהוא כובש אותו הוא חותר אליו. לקוואפיס חשוב שנבין שכוונתו היא שלא נמהר להגיע אל איתקה. משום שככל שנאט את הקצב נרוויח יותר את העושר המצטבר של הניסיון שהדרך תעניק לנו. שככל שתהיה ארוכה יותר כך נקבל ממנה יותר.

חשוב לו שנדע שאיתקה איננה איזו תיבת מטמון המצפה לנו בקצה הדרך. העושר המצפה לנו באמת יהיה ניסיון החיים שנצבור בדרך לאיתקה. ולבסוף, כאשר ייתם לו סוף סוף המסע המפרך נבין שאלמלא איתקה אמנם לא היינו יוצאים כלל לדרך, אך כאשר נגיע אל סופה של הדרך, נגלה שאיתקה בעצם איננה מקום, איתקה היא הדרך עצמה. "איתקה" היא הדרך לאיתקה.

 קוואפיס, משורר גדול, לוקח את הסיפור של הומרוס ומוציא ממנו את מה שהיה בו בעצם כבר מההתחלה- משל גדול על חייו של האדם. משל שכל הקורא בו יכול להיזכר במסעו הקדום של אודיסאוס לאיתקה ובאותה עת להתבונן אל חייו שלו כפי שהם נשקפים אליו מהשיר. הקורא יכול להוציא מהמפגש שבין חייו לשיר תובנה, תובנה שתוסיף ותאיר אותם עד לסופם, לכשיבוא חכם ורב ניסיון אל איתקה האישית שלו.

 

***

 

 

חלק ב'

הקומדיה האנושית /  ויליאם סארויאן

היצירה השנייה, של ויליאם סארויאן - "הקומדיה האנושית", מתרחשת בעיירה אמריקנית קטנה בשם איתקה שבמדינת קליפורניה. סארויאן כתב את הפרק הראשון של הנובלה כמיניאטוריזציה של האודיסאה. המסע האדיר של אודיסאוס לאיתקה מומר במסעו של ילד קטן, פעוט הנקרא יוליסס (חשוב להזכיר כי השם "יוליסס" הוא הגרסה הרומית לשם אודיסאוס. אחיו של יוליסס בספר נקרא הומר- כלומר הומרוס), אל פסי הרכבת וחזרה אל ביתו. כל זה מתרחש בדחיסות גדולה בפחות משני עמודים. בדרך לשם ובחזרה עובר יוליסס תהליך בו הוא מגלה את העולם ועומד בפני מפגשים מרגשים עם בעלי חיים ובני אדם. מפגשים אלה גורמים לו להשתנות. ההשתנות הזאת היא סוג של התבגרות מוקדמת, מלאת יושרה וכנות. יוליסס של סוף המסע, כאשר הוא שב אל ביתו "בשדרת סנטה- קלרה שבאיתקה, קליפורניה", הוא אמנם עדיין אותו פעוט שיצא למסע הקסם המסתורי, אך עם זאת הוא יודע משהו על העולם, משהו אותו לא ידע קודם לכן.

במאמר מוסגר אפשר להוסיף גם שהאיכות שבה תודעתו של יוליסס חווה את מה שעובר עליו במשך מסעו המופלא, היא זו שעליה ממליץ קוואפיס בשירו איתקה. יוליסס הפעוט מסתער על העולם בלי דעות קדומות ובלי פחדים, הכול פתוח לפניו ומהכול הוא לומד.

בהתחלת הפרק יוליסס עומד בפיתחה של מחילת חפרפרת חדשה שגילה זה עתה. החפרפרת מציצה אליו מן המחילה ולגבי יוליסס זהו סוג של נס שמתרחש. הוא כל כך מוקסם, עד שקורה לו מה שקורה גם לנו במקרים בהם אנו חווים חוויה נדירה, כאשר כל חושינו מתחדדים ואנו רואים את העולם באופן בהיר יותר. יוליסס רואה באותו רגע איך "החפרפרת מאותה מחילה דחקה החוצה רפש טרי ולח והציצה בעד הפתח הצצת- חטף בנער זה, שהיה בודאי זר לה, אך אפשר שלא היה לה צר ואויב דווקא".    

 

עולם מסעיר ומעורר סקרנות

ואז עוד בטרם מספיק יוליסס לעגן בתודעתו את חוויית המפגש עם החפרפרת, מתרחש נס נוסף בעולמו המסעיר - "ובטרם נהנה הנער הנאה שלמה מזה הנס, טסה אחת מצפורי איתקה אל בין עפאי עץ האגוז הישיש שבחצר, וכשצנחה וישבה על ענף פצחה ברננה נלהבת והסיחה את מקסם - לבבו של הנער מן האדמה אל העץ". יוליסס לוכד את העולם בכל חושיו, כל חושיו מעורבים בחווייתו את העולם- חוש הריח, הראיה, השמיעה והמישוש. לכן הוא תופס את העולם בכל ממדיו. אין הוא רואה את העולם מגובה עיני ילד, הוא רואה למטה- החפרפרת במחילה באדמה, והוא רואה למעלה - הציפור שפצחה ברננה על העץ בחצרו, יוליסס רואה הכול ומרגיש הכול.

ואז פתאום קורה משהו מחוץ לחצר - "מחוץ לחצר" הוא סוג של מקום שידוע כמסוכן לילדים. (ב"פטר והזאב"- סבא מתרה בפטר לא לצאת מתחומי החצר. גם כיפה אדומה מוזהרת לא לרדת מהשביל וכו'). יוליסס שומע פתאום את קולה של רכבת משא נושפת ממרחקים וקוראת אליו לצאת לקראתה.

יוליסס איננו חושש מן "החוץ" המסוכן, העולם לגביו הוא מקום מסעיר ומעורר סקרנות. חושיו המחודדים מבשרים לו את התקרבותה של הרכבת - "הנער האזין והרגיש ברעידות האדמה מתחתיו עם מסע הרכבת". מכאן, מרגע זה, הופך סארויאן את יוליסס מילד שרץ סתם בהתרגשות אל פסי הרכבת, ליוליסס שהוא נציגו של המין האנושי כולו - "יוליסס התחיל לרוץ, ורץ (כפי שנדמה לו) מהר מכל החי אשר על פני האדמה". יוליסס רץ אל הרכבת, כאילו שהוא הרמס שליח האלים, "מהר מכל החי אשר על פני האדמה".

***

זהו קסם, טריק ספרותי קטן שמחולל למעננו ויליאם סארויאן. בעזרת "הטריק הספרותי" הוא לוקח אותנו בשערות ראשנו ומטלטל אותנו בחוזקה מאיתקה העיירה הקטנה שבקליפורניה אל איתקה האגדית, משאת נפשו הבלתי מושגת של אודיסאוס מהאפוס העצום, הקוסמי, של הומרוס.

כשיוליסס מגיע בנשימה נעתקת אל פסי הרכבת, הוא מספיק לראות את הרכבת כולה עוברת, "למן הקטר ועד לקרון המשמר".

יוליסס מתבונן בפלא המשקשק ומנסה ליצור קשר גם עם אנשים, לא רק עם הרכבת. הוא מנופף בידו לנהג הקטר אך זה אינו מחזיר לו שלום. הוא מנסה את מזלו שוב ומנופף בידו לשלום לחמישה אנשים אחרים ברכבת אך גם הם לא מחזירים לו שלום. ואז הוא רואה "כושי אחד מרכין עצמו ונשען על מעקה הגונדולה". הכושי שר, ויוליסס המתרגש שומע את קולו של הכושי מתמזג בשקשוק הגלגלים על הפסים, זהו מן קטע ג'אזי שכזה. סארויאן המבקש להעניק לנו חוויה טוטאלית במינימום מקום, מוסיף למעננו גם קטע מוזיקלי. הכושי שר (לעצמו): "אל תבכי, מיי ליידי, הוי אל תבכי נא עוד./ שיר אחד נשיר לבית בקנטאקי,/ שיר לבית הישן הרחוק". הכושי שר ליוליסס על איתקה שלו.

יוליסס, שאיננו נלאה מן הניסיון להתקשר לעולם, מנופף בידו לכושי המזמר, "ואותו רגע אירע דבר מופלא ולא צפוי. אדם זה, שחור ושונה מכל האחרים, החזיר נפנוף ליוליסס וקרא בקול: 'שב הביתה, נערי, שב למקום שממנו באתי!'. הנער הקט והכושי נפנפו בידיהם זה לזה, עד שהרכבת נעלמה כמעט מן העין". אם לא איכפת לכם, זוהי בעצם מהותה של האחווה האנושית האולטימטיבית. שני בני אדם יוצרים קשר איש עם רעהו, למרות הבדלי הגיל והגזע ולמרות שהם מודעים לעובדה שעוד שניה  הקשר יעלם. הילד הלבן והמבוגר השחור, באמצעות האחווה שנוצרה ביניהם לרגע, מעצימים ומחזקים את עובדת היותנו שייכים לכלל משפחת האדם.

יוליסס שב ונכנס חזרה אל עולמו כשהוא "שואל" לעצמו את נקודת המבט על העולם של הכושי השב אל ביתו שבקנטאקי. יוליסס מתבונן אל עולמו במבט של מי ששב אליו ממרחקים לאחר זמן רב- "אותה שעה הסתכל יוליסס מסביב. והנה לפניו, על כל סביבותיו - עולם חייו, משעשע וגם גלמוד. הוא העולם המוזר המשופע עשבים שוטים, המלא גרוטאות ורב פלאים, החסר טעם ועם זה הדור ונאה".

אפשר לומר שיוליסס הלומד ומתפתח תוך כדי האירועים המתרחשים לו במסעו בעולם הילדות שלו - מסע שהופך למעין "מסע התבגרות" קטן -  רוכש לו נקודת השקפה מתבגרת על עולם ילדותו והוא רואה אותו במבט מסכם ובכל מורכבותו. עולמו הוא רב פנים, משעשע וגלמוד. חסר טעם ועם זה הדור- נאה.

אך יש עוד משהו שמעניק זווית מאוד מיוחדת לאופן שבו מתבונן יוליסס בעולמו. יוליסס איננו שופט את עולמו. העולם לדידו איננו טוב או רע, העולם הוא העולם לטוב ולרע. ולכן הוא מורכב ולא חד- מימדי. לכן הוא "מלא גרוטאות ורב פלאים". דומה שכעת לאחר שפגש באנשים שהתנכרו אליו ובכושי שנופף לו בידו בחיבה ואף יצר עימו קשר מילולי, נכון יוליסס לאתגר הגדול של המסע - המפגש במוות.

 

מבעד לעיני האחר

נדמה שאין עוד משהו הנותן לאדם פרספקטיבה על חייו כמוות עצמו. ויליאם סארויאן, העורך לנו מסע עצום ורב בכמה שורות של סיפור, מכין אותנו ביד בוטחת לשיאו - "לאורך המסילה צעד ונתקרב אליו אדם זקן, שצרורו עמוס לו על שכמו. יוליסס נופף ידו גם אל האיש הזה. אך האיש היה זקן מדי ויגע מדי, שיוכל ליהנות מאותות הידידות של נער קטן. הזקן הביט בו, ביוליסס, הבטה משונה, כאילו גם הוא וגם הנער כבר בין המתים חלקם".

יוליסס ההומניסט הפעוט המופלא ממשפחת מקוליי, שכל מה שפוגש בו בדרך הוא מתרגש לקראתו בהתלהבות ואמפתיה כה גדולים, עד שהוא חודר אליו ומביט בעולם מבעד לעיניו של האחר, ממש כמו שעשה זאת כאשר פגש בחפרפרת ואחר כך בציפור, ברכבת, בכושי המזמר ועכשיו גם במפגש בזקן. מכולם הוא לוקח משהו מהמפגש שלהם עם העולם, ולכולם הוא מעניק את תשומת ליבו שמאירה את העולם באור בהיר ושובה לב של סקרנות גדולה ואהבה לכל מה שחי וקיים בעולמנו. הזקן ויוליסס הם אחד, הזקן הוא למעשה יוליסס השב הביתה מן העתיד. כך בודאי יראה יוליסס עצמו בעוד שנים. המפגש עם המוות הוא הנקודה שממנה "הנער הקט הפך פניו אט-אט ושם פעמיו הביתה". כאילו יוליסס מבין, שעכשיו לאחר שנגע במהות המוות, הוא יכול לשוב אל ביתו. שמסעו הגיע אל קצה תכליתו.

 

יוליסס, כשהוא שב הביתה, מסכם לעצמו את העולם כשהוא רציני ומהורהר. המפגש עם המוות מהדהד בתוכו כעת ביחד עם שירתו של הכושי ושקשוק הרכבת המתרחקת. ואז "הוא חדל להרהר בכל הדברים האלה ונשתהה ליד עץ אחד, כשהוא בועט בפירותיו הכתומים והמבאישים שנשרו. כעבור רגע חייך את חיוכם של בני מקוליי - החיוך הנסתר, העדין והמחוכם, האומר 'הן' לכל הדברים שבעולם".

למשפחת מקוליי יש סוד שבעזרתו הם שורדים בעולם הקשה והאדיש שמקיף את איתקה הקטנה, עולם השרוי באותה עת במלחמה עולמית. ליוליסס מקוליי הפעוט יש מהדבר הזה בטונות, אפילו שהוא קטן ורך בשנים. יוליסס אומר "כן" לכל הדברים שבעולם. הוא איננו שולל, שופט או מדחיק. הוא לוקח מהעולם את מה שהוא מעניק לו ואחר כך עוד אומר "תודה".

 

***

 

יוליסס שב הביתה, קרוב לודאי שנעדר זמן לא ארוך, אך הוא שב לביתו כמי שחוזר כעבור שנים. הכול ניראה לו כעת אחר, שונה ומוזר. יוליסס שמח כל כך לשוב הביתה עד שהוא מתמלא אושר גדול (כך חש גם, קרוב לוודאי, אודיסאוס כאשר שב לביתו, אל איתקה שלו): "כשפנה יוליסס אל מעבר לקרן הרחוב ועיניו ראו את בית מקוליי, התחיל מקפץ ומדלג ומפשיל עקביו כלפי מעלה. מרוב חדווה מעד ונפל, אך קם מיד והמשיך בדילוגיו".

יוליסס ניגש לאימו המפזרת זרעונים לאפרוחים בחצר, והוא מלא בכל המסע שעבר והפלאים שקרו לו בדרך. יוליסס מסכם את מסעו באופן כל כך יוצא דופן ועם זאת אופייני. אני יכול לראות את ויליאם סארויאן מתבונן בנו עכשיו מלמעלה במבט משועשע, כאשר יוליסס מקוליי הפעוט מפגיש למעננו את הלוקאלי עם האוניברסאלי, את ילדותו עם ילדותנו שלנו, הרחוקה, שהיא במידה רבה סוג של בית אליו לא נשוב עוד לעולם - "אותה שעה הייתה אימו בחצר והייתה מפזרת זרעונים לאפרוחים, ועיניה ראו את הנער נכשל ונופל וקם ומדלג שוב. הוא ניגש אליה מהר ובחשאי והתייצב לצידה. אחר כך הלך אל לול התרנגולות, לראות עם יש בו ביצים. שם מצא ביצה אחת. הסתכל בה רגע קל. הרימה והביאה לאימו ומסרה לידה בזהירות רבה, ובכך נתכוון למשהו ששום ברייה לא תשערנו ושום ילד שבעולם לא ישמרנו בלבו לספרו".

במילים אלה נחתם הפרק הראשון של "הקומדיה האנושית". בקושי שני עמודים בהם נעתקת הנשימה מכל הדברים הקטנים והמופלאים הקורים ליוליסס מקוליי במסעו המופלא אל פסי הרכבת ובחזרה.

 

קטן הוא יפה

כמו קוואפיס גם סארויאן חב חוב גדול להומרוס, וכמו קוואפיס גם הוא נוטל מאיתקה של הומרוס את מה שכבר יש בה, ומשרטט ברגישות רבה, כמו באקוורל עדין ויפה, את סיפור מסעו של האדם, כל אדם, על שני צירים: ציר אחד הוא הציר הגאוגרפי:  כלומר מנקודה- a לנקודה- b וממנה ל- c וכן הלאה.

הציר השני הוא ציר החיים והזמן - מלידה דרך הילדות, אל ההתבגרות ועד למוות.

ויליאם סארויאן מוכיח לנו "בקומדיה האנושית" שקטן הוא יפה. שמיניאטורה יכולה לפעמים להכיל לא פחות ואולי אף יותר מיקום ענק, גדוש בגלקסיות. הוא מחזיר את הקסם לעולם של הדברים הפשוטים. שב ומגלה לנו, מה שידענו זה מכבר, שהרפתקאות מסעירות מתרחשות גם על יד הבית. שאלוהים שוכן בפרטים הקטנים.

יכול להיות שלכך התכוון הפילוסוף הצרפתי קלוד לוי שטראוס כאשר כתב פעם שאנו חווים חוויה אסתטית כאשר אנחנו פוגשים במיניאטוריזציה של מעשה הבריאה. לוי שטראוס מביא כדוגמה לקביעתו זו את היצירה הגאונית של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית "בריאת העולם". אמנם הציור ענקי ומשתרע על תיקרה עצומה, אך כאשר אתה חושב על מעשה הבריאה הקוסמי, על היקום כולו, אזי אתה מבין שלמעשה יש לפנינו באמת מניאטוריזציה שלה.

נדמה לי, ששניהם- סארויאן וקוואפיס, מבקשים להשיב ביצירותיהם את החירות האבודה לאדם, את החופש שיש בידיו לבחור. חופש שישנו למרות ואולי אפילו בגלל שרירותיות העולם (או האלים אם תירצו). וזה אולי ההבדל הגדול שקיים בין תפיסת האדם את עצמו אל מול העולם, בתקופתו של הומרוס, לבין התפיסה "המודרנית" של האדם, שאנו מוצאים ביצירותיהם של קוואפיס וסארויאן. "איתקה" הופכת ביצירתם מ"מקום" שאליו חותר אודיסאוס מפני שאינו יכול אחרת, בגלל שרירות לב האלים, לשיר הלל לרוחו החופשית של האדם המשתחררת משרירותיותו של העולם.

 

מאי קטן בים היוני הפכה איתקה להיות סמל בתרבות העולמית, לדימוי המבטא יעד, מטרה לשאיפת האדם בחייו. בעקבות "איתקה" של קוואפיס וסארויאן אתה מבין שכל אחד מאתנו, בחייו שלו, הוא אודיסאוס, וחייו של כל אחד מאיתנו הם בעצם גם אפוס גדול (למרות שכאשר נתבונן אל חיינו נגדיר אותם בדרךכלל כמשעממים ולא מעניינים). זהו כוחה העצום של המיניאטורה הקטנה.

קוואפיס וסארויאן מגלים לנו, כל אחד מהם בסגנונו הייחודי, שהיכולת לחיות ולהגדיר את חיינו כרצוננו נמצאת בידינו. לנו היכולת להיות "קורבנותיו" של העולם, או שנוכל לעצב אותו לפי מידת רוחנו הכבירה. הבחירה, בסופו של יום, היא של כל אחד ואחד מאתנו.

 

למאמרים נוספים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
21/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו