עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בחירות בעבודה (ג): יונים של נצח הסכסוך - לעיתים דווקא מי שמוגדרים כ"חברתי" ו"יוני", משרתים מטרות אנטי-חברתיות, ובמקביל פועלים להנצחת הסכסוך. על מידת הרלוונטיות של הדברים לחברי הקיבוצים, ועל חשיבות התפקדותם למפלגת העבודה. מאמר שלישי ואחרון

בחירות בעבודה (ג): יונים של נצח הסכסוך
מאת מיכה אשחר, 16.1.2007

ראשי > יום-יום


פירוק והפרטת חברת חשמל, כדוגמה

 

 

לעיתים דווקא מי שמוגדרים כ"חברתי" ו"יוני", משרתים מטרות אנטי-חברתיות, ובמקביל פועלים להנצחת הסכסוך. על מידת הרלוונטיות של הדברים לחברי הקיבוצים, ועל חשיבות התפקדותם למפלגת העבודה.

מאמר שלישי ואחרון


הכלכלה הקיבוצית, גם בקיבוצים לשעבר ("מתחדשים"), תלויה במידה מכרעת בייצור. פרט טריוויאלי-לכאורה זה נעלם מהתודעה הקיבוצית עד לזמן האחרון שבו עלתה על הפרק מכירת השליטה ב"תנובה". מתברר כי דווקא משקים משפחתיים, מושביים הם שעמדו בראש ההתנגדות למכירת "תנובה" – לא התנועה הקיבוצית! חלק ממובילי התנועה הקיבוצית אינם שייכים כלל לוויכוח בין "שיתופיים" לבין "מתחדשים". אלא, המאבק בפועל מתנהל בין החשק לשחוט את האווז כדי לקבל דיווידנדים, לבין השאיפה להמשיך חיים שבהם העבודה (בתמחור שוויוני או לא – זה כבר משני באותו ויכוח) מהווה את עיקר מקור ההכנסה הכספית.

אמנם נכון הוא כי רוב החברה הישראלית, בסך הכל, חייבת את קיומה הפיננסי לעבודה ולא להון, אבל הקשר הזה חזק ביותר בקיבוצים. כלכלתם של קיבוצים היא מוטת-ייצור באופן מובהק יותר מאשר, כך נדמה לי, כל המגזרים האחרים בישראל.

קיימת דוגמה עדכנית נוספת וחשובה, למקום שבו הרלוונטיות של הוויכוח בין "קפיטליסטים" לבין "סוציאליסטים" היא משנית, יחסית. מדובר בפירוק – ובעקבותיו הפרטה – הממשמשים ובאים על משק החשמל הישראלי. המבקרים החריפים ביותר של השינויים המוצעים אינם אפילו עובדי חברת החשמל. נדמה כי אלו ישלימו בשלב כזה או אחר עם החרבת השיטה הנוכחית המציעה חשמל זול ואמין במדינה שאין לה לא נפט, לא פחם ולא כורי גרעין, ואיננה יכולה לווסת את הצריכה מול שכנותיה בעת הצורך. כל שמבקשים העובדים בשלב זה – כך אני מתרשם – הוא להבטיח את זכויותיהם עד כמה שניתן, במסגרת ההפרטה.

אז מיהו המשתלח בהפרטה? לא תאמינו – התעשיינים. הם מבינים היטב מהי משמעותה של אנרגיה, הם יודעים לקרוא את חשבון החשמל, ובניגוד לקורא הממוצע של המוסף הפוליטי של "דה-מארקר" (המתקרא גם בשם "הארץ"), הם יודעים כי העיסוק בחשמל החינם של עובדי חברת החשמל הוא זריית חול בעיניים. שיעור התוספת הכספית למשק בית של עובד חברת החשמל, בגין חשמל חינם, הוא פחות מ- 500 שקלים בחודש – זאת על פי נתוני משרד האוצר. לא זה מה שעושה את מחיר החשמל.

לעומת זאת פירוק החברה לחטיבות ייצור, הולכה והשנאה לצרכנים יעמיד קשיים גדולים מאוד בפני יכולתה של החברה לגייס הון. גיוס ההון הכרחי לשם מימון הקמתן של תחנות כוח חדשות ותשתיות הובלה של גז ומקורות אנרגיה אחרים.

מעבר לכך, ליצרן פרטי כלל לא משתלם לענות על כל צרכי המשק במשך כל שעות היממה! הדבר מצריך קיומן של יחידות ייצור אשר במשך רוב הזמן לא עובדות, או פועלות בהיקף מצומצם (כלומר בהפסד). זו הוצאה שרק ממשלה מסוגלת לעמוד בה. ליצרן פרטי משתלם יותר להפסיק לנו את החשמל פעם בשבוע. כל הקיטורים על הפסקות חשמל ועל מגבלות ייצור החשמל הקיימות כיום, הם רק הקדימון שלפני סרט הבלהות ששמו הפרטה.

נכון שגם שהממשלה צריכה לעמוד בלחצים פיננסיים. אחת הדרכים להקטין אותם היא לקיים גבול פתוח שאפשר להעביר דרכו חשמל וכך לווסת את הצריכה מול מדינות שכנות. לשם כך חיוני הוא כי אותם שכנים ייצרו ויצרכו חשמל בהיקפים דומים לסדר הגודל של מדינת ישראל.

כל הדברים שוב חוזרים אל אותן הבחנות קטגוריות: מצד אחד תכניות מדיניות המעודדות גבולות פתוחים וכלכלות המבוססות על הדדיות, לעומת קנטוניזציה וחלוקת השטח ליחידות קטנות והולכות, תוך הנצחה והעמקה של אי-שיוויון המבוסס על קניית עבודה ומוצרים פשוטים, מחד, ומכירה של מוצרים מוגמרים מאידך.

***

יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ, נבחר לתפקידו על סמך הבטחות ברורות בנושאים שהוא קרא להם "חברתיים". הוא אף הגדיל לעשות וטען כי תפקיד שר הביטחון הוא תפקיד חברתי מובהק.

מתברר כי ברגע שבו היה הדבר בידיו, לא היה פרץ מסוגל אף למהלך הפשוט ביותר: שר הביטחון החברתי, שלעג לאדמירלים ולגנרלים, לא הכריז על מצב חירום כשנדרש לכך במהלך המלחמה האחרונה. מדובר על אישור פורמלי הדרוש כדי להפעיל שירותים רבים וחשובים שהיו קיימים, אך זקוקים רק לאור ירוק כדי "להתניעם".

ברור לי כי אם הייתי זקוק למרצה על תולדות תנועת העובדים ועל תפקידה בעצוב פני החברה, הייתי מעדיף את עמיר פרץ על פני אהוד ברק או עמי איילון. מה לעשות שאינני מתפרנס ממתן הרצאות או מהקשבה להן, אלא מעבודה אחרת, ושהמציאות הכלכלית שבה אני אנוס לפעול מושפעת ממהלכים שאיננה נקבעת רק על ידי האופן שבו אנחנו מפרשים אותה.

אתן דוגמה לפער בין המציאות לבין האופן שבו הדברים מפורשנים. אהוד ברק הביא לממשלה את רפורמת בן בסט במיסוי. זו היתה רפורמה שהציעה להטיל מס של 20-25 אחוז על נכסים פיננסיים, כולל ירושות. הרפורמה הציעה גם שורה של אמצעים כדי להגדיל את מידת הפרוגרסיביות של מערכת המס. כל אלה היו צפויים להגדיל את השוויון בחברה הישראלית.

רפורמה זו הוכשלה. היא הוצגה כאנטי-חברתית, ועמיר פרץ אמר שמי שהגיש אותה מוטב שיצטרף לשינוי. אמר על כך העיתונאי הכלכלי אבי טמקין:

"... עמיר פרץ הצטרף אז בגלל אינטרסים פנים הסתדרותיים למאבק של המאיון העליון בחברה הישראלית נגד רפורמת בן בסט. בשם המיסוי על קרנות ההשתלמות. ... הכול נעשה כדי לגונן על מיעוטי היכולת שיש להם חסכונות, מסכנים, שתבוא הממשלה הרעה ותמסה את החסכונות של הפנסיונר המסכן שעבד כל חייו. אנטי חברתי, ככה זה הוצג. בדרך שכחו שיש פה כמה מיליארדים, פה ושם, שמסתובבים בשוק ששייכים ל-2% מהאוכלוסייה הישראלית ושמשם היה אפשר להביא לא מעט מקורות. זה היה מקרה, אני חושב, הבולט, ... ממה שאני קורא דיווח על גזירות, האנטי חברתי. מה זה אנטי חברתי?"

***

אחרי המלחמה האחרונה הותקף ברק על הנסיגה מלבנון, כאילו נסיגה זו והאופן שבו נעשתה היו הסיבה כמעט לכל רעה חולה שהתגלתה בשעת המלחמה.

על כך אפשר לכתוב מאמר שלם לחוד. תמצית העובדות בקצרה היא, כי הנסיגה שביצע ברק והערבויות שקיבל, יצרו מציאות מדינית שבה צה"ל פעל למעשה בידיים חופשיות בלבנון, עם גיבוי בינלאומי שקט אך נרחב, במשך שבועות ארוכים – אפילו אחרי האסון בכפר כנא.

בנוסף לכך, מספר חודשים לאחר ביצוע הנסיגה מלבנון, החלה המלחמה הקרויה גם בשם "האינתיפאדה השניה". גם אם לא היה בזה משום ראיית הנולד, לכל הפחות יש להודות כי קיומה של זירה אחת במקום שתיים, הקלה במשהו על ההתמודדות של ישראל עם המצב.

חברי הקיבוצים צריכים לזהות את האינטרס הממשי שלהם בתמיכה במפלגת העבודה, ובתוכה – במי שאיננו עוסק בדיבורים על צדק חלוקתי, אלא דואג בפועל ממש לכך שיהיה מה לחלק.

יש להבין – הבנה שאיננה נחלתם של ה"חברתיים" החדשים – כי חברה סוציאליסטית אינה עוסקת רק בחלוקה של העושר, אלא גם באחריות ישירה להיווצרותו.

לשם כך יש להחזיר את אנשי "עם אחד" לפורמלין הפוליטי שבאו ממנו. יש להצביע איילון או ברק – כדי להחזיר את הסכם ז'נווה לארון הזכוכית המאובק של האזוטריות ההיסטוריות. שם מקומו.

יש להתפקד למפלגת העבודה ולעשות את העבודה.

 

מקורות

תמליל יום עיון בנושא "האם החברה מזיקה לכלכלה?", 22/12/04

http://www.agenda.org.il/info/pages/tamlil.doc

 


נכתב בתאריך
16/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו