עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בחירות בעבודה (א), למי תצביעו - יש להתפקד למפלגת העבודה ולהצביע ברק או איילון, כדי להפיל את המועמדים התומכים בהסכם ז'נווה. מאמר ראשון משלושה

בחירות בעבודה (א) - למי תצביעו
מאת מיכה אשחר, 14.1.2007

 

יש להתפקד למפלגת העבודה ולהצביע ברק או איילון, כדי להפיל את המועמדים התומכים בהסכם ז'נווה.

מאמר ראשון משלושה


מפקד החברים למפלגת העבודה יינעל בסוף החודש. זה הזמן להחזיר למפלגה את מי שהתפקדו למפלגת אחרת, כדי להציל אותה ממפקדי ארגזים חדשים ולהחזיר לה את הרלוונטיות שאבדה לה בתקופה האחרונה.

אבל יותר מכך חזרתם של אנשי התנועה הקיבוצית למפלגת העבודה דרושה כדי למנוע ממנה להפוך לפלטפורמה פוליטית של הסכם ז'נווה. צורך דחוף זה קיבל חיזוק בימים האחרונים לאחר פרסום תכניתו המדינית של עמיר פרץ.

***

בשנים האחרונות רווחה פרשנות לפיה הדיון הביטחוני משמש מסווה שבחסותו מעוקר הדיון הכלכלי-חברתי. לפי אותה פרשנות, מצב המלחמה המתמשך, כמו גם הוויכוח בנושאים המדיניים, משמשים תירוץ כדי להכחיד כל ערעור על התפישות הכלכליות השולטות המחייבות הרחבת הפערים הכלכליים, הפרטות עמוקות והתנערות של החברה מאחריותה לפרטים. בחוגים המתכנים בקלות מעוררת קנאה בשם "חברתיים", נפסלים בני אדם לכהונה ממלכתית אם שירתו בצבא תוך סיכון חייהם במשך שנים ארוכות. קיימת איזו הנחה כי מדובר במועדון זכרי סגור של "גנרלים ואדמירלים", וכי השקפת עולמם ממילא מעוצבת כך שאין ביניהם ויכוח משמעותי.

אותה תיאוריית קונספירציה מתעלמת בעקביות מוויכוח מר המתנהל בזירה הביטחונית, ואשר קווי המתווה שלו חוצים גם מעגלי השתייכות פורמאליים או חברתיים מוכרים. אחד הקווים בהם נפרמים "תפרי" המילייה הוא הוויכוח על הסכם ז'נווה. מתברר שמתרחשת גם מניפולציה הפוכה וכי לעיתים, בסיסמאות החברתיות יש כדי לסמם ולהרדים, זאת לצורך קידום מטרות מדיניות שעניינן לא פחות מאשר הנצחת הסכסוך וערעור על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי.

כדי להסביר דברים אלה עלי לתאר את הקווים העיקריים בהסכם ז'נווה ואת הדמיון ביניהם לבין תכניתו המדינית החדשה של פרץ, שאף הביע בשעתו תמיכה מפורשת בהסכם ז'נווה. זאת אעשה במאמר הנוכחי. במאמר הבא אתאר את הקשר, כמו שאני רואה אותו, בין הסכם ז'נווה לבין העמדות המעשיות שנוקטים פוליטיקאים בנושאים הקשורים לפרנסה ולזכויות אדם בסיסיות כמו עבודה ופנסיה.

בחלק האחרון אסביר עד כמה לדעתי הדיון רלוונטי למדינת ישראל בכלל, ולתנועה הקיבוצית בפרט. מכאן קצרה הדרך למסקנתי והיא, כי התפקדות של חברי הקיבוצים למפלגת העבודה חיונית על מנת להפיל את עמיר פרץ ולהשיב את מפלגת העבודה לשלטון כמייצגת של הציונות המעשית השפויה.

***

תכנית ז'נווה הוצגה לעולם באוקטובר 2003. היא צברה תמיכה גבוהה בציבור הישראלי בתוך זמן קצר ואיימה להפוך – בשינויים לא משמעותיים – לתכנית המייצגת גם חלקים במחנה שמקובל לכנותו בשם "ימין". אני מציע לכל מי שמעוניין בעובדות, לקרוא את הסכם ז'נווה באתר ההסכם

http://www.heskem.org.il/

יש מספר נקודות בעייתיות בתכנית זו והיא מלאה אי דיוקים והטעיות גסות שונות. אך הבעיה המרכזית של התכנית היא התייחסותה לבעיית הפליטים, התייחסות הנשענת בין היתר על החלטת מועצת הביטחון 242 והחלטת העצרת הכללית 194.

בעוד החלטה 242 נוגעת בנושא זה באופן כללי ביותר ("הגעה להסדר צודק של בעיית הפליטים"), החלטה 194, שנוסחה בנובמבר 1948 עסקה בעיקר בניסיון לסיים את המלחמה. סעיף 11 שלה – זה העוסק בבעיית הפליטים – מובא כאן מפאת חשיבותו:

"(העצרת הכללית) קובעת כי פליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות עם שכניהם בשלום יוכלו לעשות זאת במועד האפשרי המוקדם ביותר, וכי ישולמו פיצויים עבור רכושם של אלו שיבחרו שלא לחזור, ועבור רכוש שניזוק או אבד..."

משמעותה של החלת ההחלטה במציאות של היום, היא הפסקת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ישראל לא תהיה יהודית כי היהודים יהיו בה מיעוט. קיימים אמנם "פתרונות יצירתיים" כמו אי-מתן זכות הצבעה לתושבים ערביים או "פשרה פונקציונאלית" פרי מוחם של דיין ופרס עוד באמצע שנות השבעים, שעליה חזר שאול יהלום מהמפד"ל: השטח יהיה בריבונות ישראל, ואילו הערבים תושבי ישראל לא יהיו אזרחים בה, אלא אזרחי מדינה אחרת. המשותף להצעות אלו הוא כי מדינת ישראל לא תהיה דמוקרטית.

בניסיון לצמצם את הרושם שנוצר בעניין זכות השיבה אמרה יולי תמיר, שחתמה על מסמך הבנות ז'נווה: "אני מעריכה שלעולם לא יהיה הסכם שבו יהיה כתוב במפורש שהפלסטינים מוותרים על זכות השיבה ".

מכאן עולה שגם החותמים על הסכם ז'נווה מכירים למעשה בכך, כי אין פרטנר לחתימה על הסכם ששומר במפורש על אינטרסים החיוניים לקיומה של ישראל. בין התומכים האחרים בתכנית ז'נווה היו גם עמיר פרץ ואופיר פינס, המועמדים לראשות מפלגת העבודה היום.

***

אבל מתברר כי לא רק "שמאלנים" נמצאו מסנגרים על התכנית: ישראל הראל, מראשי המתנחלים ומי שהיה יו"ר מועצת יש"ע, אמר בשיחה שהתקיימה לפני כשנתיים בקיבוץ יטבתה כי עיקרי תכנית ביילין מקובלים עליו, בשינויים קלים. ההסבר האפשרי שלי לכך הוא כי המתנחלים, מבחינתם, מוכנים לגור בתוך רוב ערבי (לזה הם הרי רגילים) בתנאי שלא תהיה לערבים זכות הצבעה. בהיבט הטריטוריאלי, המשותף לכל אותן תכניות, הוא המשך ביתור השטח למקטעים קטנים נוספים.

כך מושגות שתי מטרות: מניעת רציפות טריטוריאלית פלשתינית, והארכת הגבולות הישראליים.

אך החמור מכל הוא קלות הראש בה נוהג ההסכם בנושא הפליטים, וסתימת הגולל על האפשרות להיפרדות לגבולות דמוגראפיים בני הגנה. בנוסח הסכם ז'נווה קיימת הכרה עקרונית בזכותם של הפליטים הפלשתינים לחזור למקום שבו גרו. מצד שני, הוא כורך את מנגנון חזרת הפליטים בפועל, במודל מסובך שישראל איננה הפוסק הבלעדי בו.

על זאת אמר עמי איילון בפגישה של חברי מפלגת העבודה, ואני מצטט מהזיכרון:

"... נמאס כבר מכל ה"constructive ambiguity" (ערפול מועיל) הזה שמשאיר את הדברים הכי קרדינאליים, מעורפלים ונתונים לפרשנות של כל אחד מהצדדים לפי נוחותו... אם הפלשתינים רוצים שלום הם צריכים לוותר על זכות השיבה באופן מפורש".

יוסי ביילין אמר בריאיון ל"מעריב" בספטמבר 2005 כי התוצאה של יוזמת ז'נבה היתה – לפי עדותו של אריאל שרון עצמו – החלטת שרון על הנסיגה החד-צדדית מעזה כדי לבלום את הלחץ האפשרי לממש את יוזמת ז'נבה. אם פרשנות זו נכונה, הרי את בור ההתנתקות כרו כמה מהמתנחלים במו-ידיהם.

 

תכניתו המדינית של עמיר פרץ פורסמה יום אחד אחרי הודעתו של אהוד ברק על התמודדות בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה. היא מכניסה את היוזמה הסעודית למתווה המדיני תוך שימוש במינוח "מפת הדרכים" כדי ליצור את מה שפרץ קורא לו "מפת דרכים חדשה". למעשה היא עומדת בניגוד למפת הדרכים הקיימת. במכתב הנשיא בוש לשרון מאפריל 2004 נאמר כך:

"...במסגרת מפת הדרכים, על הפלסטינים להתחייב לשים לאלתר קץ לפעילות החמושה ולכל פעולות האלימות נגד ישראלים בכל מקום. כמו-כן, על כל המוסדות הפלסטינים הרשמיים לשים קץ להסתה נגד ישראל. על ההנהגה הפלסטינית לפעול באופן נחרץ - לרבות באמצעות רצף של פעולות עקביות, ממוקדות ויעילות - להפסקת הטרור ולפירוק התשתית והיכולת של ארגוני הטרור. על הפלסטינים להתחייב לרפורמה פוליטית כוללת ויסודית שבמסגרתה כינון דמוקרטיה פרלמנטארית חזקה וראש ממשלה בעל סמכויות."

ואילו בדברים שפורסמו בשמה של תכנית פרץ לא נאמר על כך דבר מעבר למילים הלא מחייבות:

"...ייצוב ועיצוב מציאות ביטחונית וכלכלית חדשה. משך השלב: 6 חודשים."

ואילו היוזמה הסעודית קוראת לנסיגה כוללת של ישראל לקווי ה- 4 ביוני 1967, ייסוד מדינה פלשתינית עצמאית בכל השטח המפונה כולל מזרח ירושלים, ורק אחר כך הכרה ערבית בישראל, נורמליזציה וכן הלאה. בעניין הפליטים נאמר במפורש כי הליגה הערבית תדחה כל יישוב-מחדש של הפליטים במדינות המארחות (מדינות ערב), כלומר היוזמה מאשרת את "זכות השיבה".

בנוסף לכך, דברי פרץ מכוונים לחזרה על שיטת פיצול השטח, המונעת אפשרות לרציפות טריטוריאלית פלשתינית:

"...לא מדובר בוויתור על אזורים שהוגדרו על ידי ישראל אפילו ביוזמת ז'נבה, כאזורים ישראלים".

זאת בניגוד לתכניות אחרות המעדיפות נסיגה ישראלית משטחים שמפרקים את השטח הפלשתיני לקנטונים. האם אין הדבר עומד בניגוד לתדמיתו ה"יונית" של עמיר פרץ? אולי.

אך זו איננה ההפתעה היחידה: משמנתחים את משמעות פירוק השטח ליחידות קטנות והולכות מתברר כי הדבר עומד גם בניגוד לתדמיתו ה"סוציאל-דמוקרטית". הכיצד? על כך במאמר הבא.

 

מקורות

1.       "איפה נספח X של הבנות ז'נווה", מאת זאב שיף, "הארץ"  5/08/2004 http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=468968&contrassID=2&subContrassID=340330_shavim&sbSubContrassID=0

2.       מכתב הנשיא בוש, אתר ynet 15.04.04  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2902767,00.html

3.       "תוכנית פרץ: מפת הדרכים עם היוזמה הסעודית", אתר ynet, 08.01.07

1.       http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3349779,00.html



נכתב בתאריך
15/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו