עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין האני והאנחנו - צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף, והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איז

בין האני והאנחנו
מאת דודו פלמה, 10.1.2007

ראשי > דיסידנט


 

 

צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף, והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איזושהי סינתזה במקום שינהלו ביניהם מלחמת חורמה


אז ככה. קודם שנדבר על חופש, בואו ונדבר על הילדות שלי.

למרות שעזרא דלומי גורס שהילדות שלי הייתה מאושרת משלו, הרי שגדלתי בבית קיבוצי עני מאוד. (אני מתכוון למה שקראו אז "חדר ההורים". שהרי "הבית" היה כידוע בית הילדים). בכלל, קשה לי להאמין שמי שגדל בשנות החמישים ידע רווחה גדולה. אבל, כידוע,  כדברי המאמר, "עוני הוא רק מדעת" וחדר ההורים היה עשיר בספרים. היה את "כל כתבי לנין" בכריכה אדומה ואותיות זהב מבהיקות (זה היה הזהב היחידי שפגשתי בחיי), היה גם עותק (הרבה יותר קטן וצנוע) של "הקפיטל" של קרל מרכס. והייתה גם ספרות יפה. ספרים של בלזק, אנטול פרנס, גוגול שהצחיק אותי עד דמעות, יצחק בבל ורבים אחרים. ממתקים לא היו, אבל היו המון ספרים. ואני אהבתי נורא לקרוא.

פעם בשבוע, אבא שלי היה יושב אל השולחן וחותך בסכין לריבועים של 20 ס"מ על 20 ס"מ את דפי עיתון "על המשמר" שקבלנו במשך השבוע. את הרבועים היה אבא מניח בסדר מופתי, לפי התאריך, על מדף בשירותים. כל יום בשבוע ערמה של ריבועים שנחתכו מדפי אותו יום בשבוע הקודם. כך שאני יכול להעיד על עצמי שלמדתי, גם דרך התחת, מה זה "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". עם זאת, למרות שלא היה נייר טואלט בבית (למעשה בגליל נייר הטואלט הראשון פגשתי בערך באמצע שנות ה- 60. היה תענוג גדול, אבל מה זה הרגשתי בורגני), אני זוכר את עצמי תמיד כילד שהייתה לו ילדות מורכבת מאוד, ובבית היו בנוסף למחסור הגדול שידענו, גם הרבה אהבה, שמחה ויצירתיות.    

 

ומאחר ולא באתי לכאן כדי להתייפח ולספר לכם עד כמה הילדות שלי הייתה דפוקה וסוחטת דמעות לפחות כמו ב"סרט הודי", בואו, לפני שאנחנו מדברים על "כל אחד והחופש שלו", וננסה להעמיד מספר הגדרות או קביעות למושג "חופש" ואם יורשה לי אז גם למושג ה"חירות". ונתחיל בהגדרה מילונית.

לפי הגדרה מילונית, חירות היא: חופש, דרור, מעמדו של אדם חופשי.

חירות פיוטית = זכותו של משורר לחרוג מן המסגרת הדקדוקית או התחבירית, או מכללי המשקל או החריזה- לצורך ביטויו האמנותי החופשי.

ארבע החירויות: חירות הדיבור, חירות הדת, חירות מפחד, חירות ממחסור. (הכרזות שנתקבלו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי ממשלות ארה"ב, ברית- המועצות, אנגליה וצרפת).

 

כה אמר בקונין

ועכשיו כדי להרחיב את היריעה בואו נוסיף להגדרה המילונית גם כמה הגדרות נוספות:

מיכאל בקונין (זוכרים את מיכאל בקונין? האנרכיסט הידוע, שראש משטרת פריז אמר עליו, בזמן שהשוטרים שלו עינו אותו, שאם רוצים לעשות מהפכה טוב שיש אחד כזה לצדך, אך מרגע שהמהפכה הצליחה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה להוציאו להורג).

במאמרו המבריק "המדינה החברה והיחיד", מגדיר מיכאל בקונין את החירות. אבל אולי תרשו לי, כבונוס ואולי גם בשביל העונג הפרטי שלי, להביא לפניכם את פתיחת המאמר של המהפכן הידוע. החירות תגיע בסוף, אני מבטיח:

 

המדינה, החברה והיחיד 

ניצול וממשלה הן מילים נרדפות - ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים של הדבר הקרוי פוליטיקה. הניצול מספק את האמצעים להגשמת תהליך הממשל, הוא גם הבסיס ההכרחי  והמטרה של כל ממשלה, וזו חוזרת ונותנת לכוח הניצול אישור חוקי כדי להגשים את מטרותיה.

 

חוק הג'ונגל קובע יחסי מדינות - כל מדינה שואפת להפוך להיות למדינה החזקה ביותר. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע, להיות כובשת כדי לא להיכבש, לשעבד כדי לא להיות משועבדת.

 

המדינה הורסת את הסולידריות של כלל האנושות -  המדינה פורשת חסותה על אזרחיה בלבד, ואין היא מכירה בזכויות של אדם, אנושיות וציביליזציה אלא בתחומי גבולותיה בלבד.

 

למדינה אין חובות כלשהן כלפי אוכלוסיות זרות (כבושות) - אם מדינה נוהגת מנהג הומאני בעם כבוש, אין היא עושה זאת מטעמי חובה, כי זכותה המוחלטת לעשות בהם כראות עיניה. (היום קיימות כבר אמנות בינלאומיות, כמו אמנות ז'נבה והאג, אך למרות זאת אנחנו יכולים לראות שכמו בסודן למשל הממשלה עושה כראות עיניה בדרום הנוצרי ד. פ.).

 

הפטריוטיזם  סותר את המוסר האנושי הרגיל (הטבעי) - הפטריוטיזם הוא המוסר העליון של המדינה, הוא עצם מהות המדינה. אנחנו אומרים: "מוסריות עליונה"- כי בדרך כלל מתעלה היא מעל לרמת המוסר והצדק האנושיים, ועל ידי כך היא מעמידה את עצמה בסתירה להם. פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו נעשים מוצדקים כאשר הם נעשים בשם המדינה.

 

מרד בחברה הוא מעשה בלתי אפשרי - החברה קדמה לכל יחיד, ויש לה קיום מעבר לו. כמוה כטבע. החברה האנושית היא טבעית, המדינה והממשלה מלאכותיות. לכן אין האדם יכול למרוד בחברה, כי אז הוא מורד בעצם בטבעו שלו.

 

המדינה רע היסטורי הכרחי -  המדינה היא רעה חולה. היא הכרחית משום שהיא שלב בהתפתחות האדם. המדינה איננה החברה. היא רק אחת מצורותיה ההיסטוריות. מבחינה היסטורית צמחה המדינה מתוך שילוב של אלימות, שוד וגזל.  אם האדם חפץ להשתחרר, עליו להתבגר משלב המדינה שהוא רע הכרחי, אך כבר עכשיו המדינה מעכבת את התפתחות החברה האנושית.

 

מרד במדינה -  יותר נכון וקל למרוד במדינה. כי בעצם מהותה יש כבר משהו שמעורר התקוממות. לעולם תהיה המדינה הכוח האונס את רצון האדם לפי החוק. המדינה מהווה את השלילה הנצחית לחירות האדם.

 

עניין היחיד ועניין הכלל אינם סותרים זה את זה -  מילדות מלמדים אותנו שקיימת סתירה בין האינטרסים של היחיד לאינטרסים של הכלל. זהו שקר שנוסד על ידי המדינה שנועד להסתיר את האמת - שאינטרס הפרט ואינטרס הכלל זהים. המדינה מקריבה את האינטרסים של היחיד ושל הרבים לטובת אינטרסים של מיעוט בעל זכויות יתר. אם מתבוננים היטב רואים שניגוד האינטרסים הנ"ל הומצא ומתוחזק על ידי ולמען המשך השלטון והדיכוי של המדינה באזרחיה. 

 

חירות - תנאי קודם למוסריות -  כאשר המדינה מצווה על המעשה הטוב היא מקלקלת אותו. משום שמצווה שנעשית בפקודה מעוררת ומולידה את התקוממותה של רוח החירות. כל דבר טוב שנעשה בדרך של צו מגבוה, שוב אינו טוב והופך להיות רע. חירות, מוסריות וכבודו האנושי של האדם- מהותם היא בכך שאדם עושה את הטוב לא מפני שנצטווה לעשות כך, אלא משום שהוא תופס אותו, רוצה בו ומקיים אותו באהבה. (מתוך מחויבות ולא מתוך ציות).

 

כה אמר קאמי

עד כאן בקונין, ונעבור לכמה הגיגים על החירות של אלבר קאמי, כפי שהם מופיעים בספרו "המיתוס של סיזיפוס". על אף התיאוריה המפורסמת של קאמי, על כך שחוויית החיים של האדם היא אבסורדית ובשל כך אין כל משמעות לחייו ועליו לשאוף למות, אין קאמי ממליץ להתאבד, אלא לבחור בחיים ולחיות אותם מתוך בחירה ולא מתוך אינרציה. קאמי מבקש לפתוח פתח אל עולם מחשבה שיאפשר לאדם לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר, וזאת בעקבות ההבנה כי קיומו של אדם נובע מבחירה חופשית שלו ובאפשרותו להעניק לקיומו כל טעם שירצה.

את עולם המחשבה הזה הוא מכנה החירות האבסורדית, חירות אשר נמצאת בכל אדם

ואדם וכל שנותר לו לעשות זה לבחור בישומה.

בראש וראשונה, אם כן, צריך להסתכל על הברור ביותר, קרי, על הבחירה החוזרת ונשנית  בחיים באופן הנכון - זה שידגיש את היופי והחיות שבבחירה זאת. חייבים להבין שזוהי איננה בחירה מובנת מאליה, אלא ההפך הוא הנכון. זהו אקט המבטא את החירות בצורתה המשמעותית ביותר. זוהי בחירה בדבר שהוא כביכול הקבוע והדטרמיניסטי ביותר, בדבר שהוא הכי פחות נתון לשליטתנו- הולדתנו. כאשר אדם דוחה את ההתאבדות הוא הופך את רגע הולדתו לרגע של בחירה חופשית.  הוא למעשה בוחר שוב ושוב להיוולד מחדש. מרד זה בין ידיעה את האבסורד (שכביכול מחייבת את ההתאבדות) לבין הבחירה בחיים שוב ושוב, הינו אתגר מפרה וערך כשלעצמו.

 

אך לב ליבה של החירות האבסורדית אינו מצוי בקיום המרד בפשטותו או בחיים למען מיצוי הרגע, אלא באופן בו האדם מקיים את המרד, בתוכן שהוא מעניק לחייו בתוך מצב נתון. התמודדות האדם עם העולם (אחרי שהכיר בו כאבסורדי) נעשית בתוך ראשו של האדם, סוג מחשבותיו ואופן תפיסתו את המצב סביבו, רק לו הם נתונים. הבחירה בגישתו לחיים היא מוחלטת (לו) והיא היא אשר מעצבת את טיב חייו ומעניקה להם את משמעותם.

 

בסופו של הספר משתמש קאמי במיתוס של סיזיפוס על מנת להמחיש את דבריו ולעגנם בדוגמה קונקרטית. סיפורו של סיזיפוס, כפי שהוא מופיע במיתולוגיה היוונית, חשוב לקאמי בגלל הגורל האבסורדי שהוא מתאר. סיזיפוס נידון על ידי האלים לעונש נורא מכל - לגלגל סלע ענק אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך, תוך מודעות לכך שאין תועלת לפעולתו לנצח, או עד סוף ימיו. זוהי כביכול חוסר המשמעות בהתגלמותה האולטימטיבית, מציאות חסרת תיקווה לגמרי. ועם זאת בדיוק פה נכנס מרכיב החירות ומנצח את הדטרמיניזם שבגורל הנתון, הבלתי ניתן לשינוי. כאשר אנו שרויים במציאות מסוימת משמעותה נמצאת בראשנו. יש לנו את הכוח להעניק משמעות לדברים. לסיזיפוס ישנה האפשרות לראות עולם ומלואו בכל גרגר באבן, בסלע שהוא דוחף, וליבו מתמלא מעצם המאבק של העלייה לפסגה. לכן אנחנו יכולים לראות את סיזיפוס כאדם מאושר. יש תכלית לחייו ומשמעות לגורלו.

נכון יהיה, מסכם קאמי, להשליך את המאפיינים של גורלו של סיזיפוס על מציאות חייו של כל אדם, ובכך להופכם למשל על מאבקו של האדם להעניק לעצמו ולחייו משמעות בתוך עולם אבסורדי.

 

חסרה בעירה רעיונית

אני רוצה לתת הזדמנות לעוד שני הוגי דעות לומר משהו בנושא החירות. ראשון הדוברים יהיה יוסף חיים ברנר שהגדיר את החירות, או את חווית הקיום, כתנועה מעגלית: "החיים חובה ובמילויה אושר והאושר מצדו מטיל חובות". האושר אצל ברנר איננו מטרה, חובת החיים היא המטרה. כאשר ברנר מדבר על אושר הוא איננו מתכוון למה שהרבה בני קבוצים עושים בגואה. האושר נולד מהחובה, מן האחריות ומן המחויבות. לפי ברנר אין אושר לאדם בלי שייטול אחריות לחייו ולעולמו.

הדובר השני, פרופ' אלי שבייד, טוען במאמרו "האם חירות האדם היא אנוכיותו או אחריותו?" שאת מושג החירות עלינו ללמוד מסיפור יציאת מצרים. ראשית, עלינו ללמוד שהחירות אינה מתמצה בשחרור מדיכוי אלא מתממשת באורח חיים של חובות מוסר. שנית, שהחירות איננה מתמצה בהפעלת היכולת הטבעית לרצות ולבחור, אלא בבחירות הנענות לאמות מידה של מוסריות. ולבסוף שה"חירות" מתממשת מתוך קבלת אחריות הדדית דו- צדדית. אחריות לפני מי שהוא מקור הציווי המוסרי, ואחריות כלפי הבריות שעל טובתם אנו מצווים.

 

על מצע הדברים הללו, ברצוני להוסיף עוד כמה דברים. התנועה הקיבוצית נמצאת היום, ולא מתוך בחירה, במצב של טרנספורמציה. הסיבות לכך הן רבות מספור, אולי כמספר החברים שעוד נותרו בה. וצריך, אם רוצים לעזור, ולפחות היושר האינטלקטואלי מחייב, לעשות חשבון שמסתכל על הדברים לא דרך מחנאות, לא דרך השקפת עולם של שחור ולבן.

כבר הזכרתי כאן באיזשהו מקום שלדעתי אחת הסיבות המרכזיות להתרסקות התנועה הייתה שהתנועה לא דאגה ל"מנוע" רוחני- רעיוני ברמת הקיבוץ הבודד, והסתפקה במרכזים תנועתיים בלבד- באפעל ובגבעת חביבה. בשום קיבוץ לא התקיים מוסד דוגמת בית מדרש שבו טחנו משניות מאת בקונין או נלחמו על סוגיות מבית מדרשו של קארל מרכס. מקום שבו ניסו לבדוק ללא הפסק איך ממשיכים את הדיון בין האנשים שהגו את הרעיונות שנרקמו אל תוך הקיום הקיבוצי, לבין האנשים שמקיימים את אותם רעיונות בפועל. מקום כזה שלא נותן  לבערה הרעיונית לדעוך. למעשה המצב בשטח היה הפוך מכך. היה קיים בוז גדול למי שהתעסק בעניינים של רוח וניסה להתבונן אל מעבר לגדר הקיבוץ. אומנים ואנשי רוח נקראו "טפילים" כבר בקיבוץ הישן. אנשים שרצו לתקן את העולם היו צריכים ללכת ולתקן אותו במקום אחר. הקיבוץ כבר היה מתוקן. מתוקן באלפי תקנונים ואלפי דיווחים של ועדות. לכל צורך קמה ועדה. בשום קיבוץ לא קמה חבורה שלאורך זמן קיימה מצב של בחירה חופשית בחיי שיתוף תוך כדי יצירתם. יותר ויותר הותנו האנשים להחליף את המחויבות מתוך בחירה בציות מתוך סתגלנות. התוצאה הייתה חברה שמצמיחה חברים בעלי מודעות חברתית נמוכה מאוד. מה שראית בכל קיבוץ במקום חבורה של מהפכנים, היה מישקיסטים שנרדמים באסיפות ועל יצועם בגופם הכבד והסחוט מעבודה קשה ומצדם שיישרף כל העולם.

את זה אני אומר, כאשר ברור לי שבאותו זמן הייתה כמובן גם מעין התגייסות רפויה להצלת המולדת. וכמובן היו גם מצעדי אחד במאי. הבשורה האלטרנטיבית, הכמעט פשיסטית של איין ראנד, נעשתה לפתע רע כמעט הכרחי. "מרד הנפילים", "כמעין המתגבר". "יאללה בואו נעזוב את הבינוניים האלה לנפשם ונראה איך הם יסתדרו בלעדינו" אמרו כמה מאתנו והלכו להם אל האופק הרחוק.

 

מתבשלים במיץ של עצמם

במי האפסיים שנקראו חיי הקיבוץ, קמה חברה שלא רצתה או לא הייתה מסוגלת לומר "אני". הכל נמדד וחושב בחשבונאות קטנונית של ה"אנחנו". ומה שלא היה מתאים נחתך בסכיני גילוח קטנות וחדות ודימם עד שהתאים, או עד שמת. הרבה לפני שהתחיל השנוי הפסיק הישוב להיות  קיבוץ, והפך להיות יותר ויותר ישוב קטן שהאנשים מתבשלים בו לדעת במיץ של עצמם. אין מנוס. הדברים חייבים להיאמר ולהיכתב אפילו שהם כואבים. בעיקר לי.

ודאי זכור לכולנו סיפורו העצוב של ע. הלל שאמו הגוססת בקשה ממנו לפני מותה לקרוא לה פעם אחת "אימא" והוא לא יכול היה להוציא את המילה מהפה. או הסיפור של חבר שלי ע. (שמו שמור עמי במערכת) שבזמן שהוא ואחיו התאום עוד ינקו חלב משדי אמם, אי שם בשנות ה- 40, הייתה החלטה של הוועדה האחראית על ההנקה, שאמם תיניק עוד תינוקת באותו בית- תינוקות, זאת משום שלאימה של אותה תינוקת היה מעט חלב. יום אחד כאשר היניקה אחד מהם מעט זמן יותר ממה שהוקצב לה ע"י הועדה דנן, הלכה האם האחרת והתלוננה בוועדה המתאימה שהיא גוזלת את החלב מביתה.

וכך זה המשיך עוד ועוד, עד שטשטוש הקו הדק וההכרחי שבו נגמר השד הפרטי ומתחיל השד הקולקטיבי, או זה שבו נגמר היחיד ומתחיל הקולקטיב, הרס בסופו של דבר את שניהם.  ואנחנו כמובן הרווחנו ביושר את התוצאה.

מי שלא עזב מצא מפלט בפסוריאזיס ובמחלות אלרגניות אחרות שקיבלו חברים מהפנמת הכעסים האישיים, שהיו כמובן אסורים נורמטיבית וציבורית, עד שמה שנותר בסופו של עניין זה תנועה קיבוצית שברובה הגדול היא תנועה של אנשים שאינם רוצים או אינם מסוגלים לומר עוד "אנחנו". אפילו לא בקיבוצים השיתופיים.

נדמה לי שהפתרון, אם ישנו בכלל, חייב לנבוע ממקום דיאלקטי ולא חד ממדי. לא מקום של שחור מול לבן. צריך שהאנשים שלמדו לומר "אני" ומעוניינים עדיין בשיתוף והאנשים שעוד אומרים "אנחנו" והם חפצי חיים של תנועה, ייצרו ביניהם איזושהי סינתזה. שישמרו על הידברות. שיפתחו רעיונות משותפים. שיצאו למרחב במקום שיתחפרו בחפירות חייהם.

לכן אני סבור, עדיין, שיש לקיים בינינו דיאלוג, שיהיה מר, קשה ונוקב ככל שיהיה, אבל שלא יהיה מלחמת חורמה בין "שיתופיים" ל"משתנים". כמובן שאפשר גם לעזוב את הקבוץ, כמו שעשו רבים וטובים מחברינו, או להתבצר בעקרונותינו, כמו שעשו בחורבן בית שני, להמשיך כך במלחמתנו העקרונית והצודקת, עד שיתמוטט בסופו של דבר הבית מעל לראשנו. ובא לציון, או לתנועה הקיבוצית, גואל.                                                                 


למאמרים נוספים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
10/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו