עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לזייף חופש - ברור שקיבוצים וחברים זכאים לשנות ולהפריט את אורחות חייהם כשזה רצון הרוב. אבל לקשור זאת ל"חופש" זה לשאת את שם החופש לשווא

לזייף חופש
מאת עזרא דלומי, 7.1.2007
תומס הובס

 

ברור שקיבוצים וחברים זכאים לשנות ולהפריט את אורחות חייהם כשזה רצון הרוב. אבל לקשור זאת ל"חופש" זה לשאת את שם החופש לשווא


פרופ' ישעיהו לייבוביץ' נהג לומר שהוא משתעבד מרצונו ומתוך בחירתו החופשית לעבודת הבורא ולחיים על-פי ההלכה. "באופן חופשי אני מקבל עלי עול שמיים", אמר (ציטוט מן הזיכרון). נזכרתי באמירה זו נוכח הטענה החוזרת ונשנית של חסידי ההפרטה בדבר "היציאה לחופשי" של חברי "הקיבוצים המתחדשים" והשתחררותם מן הלפיתה החונקת של  "הבולשביזם השיתופי". כך למשל, טען "חבר מהמרכז" באחד הטוקבקים (26.12.06), בעקבות ויכוח שהתפתח על פרשנות לספרו של אלווין טופלר,  "הלם העתיד". "חבר מהמרכז" כתב ש"ערכים של חופש הבחירה, עצמאות, אחריות אישית, כיבוד השונות" מאפיינים את הקיבוץ המתחדש, והוסיף: "העולם הישן הוא עולם של עבדות אנשים לארגונים והוא מאופיין באחידות, בתלות האדם במערכות הגדולות, בצמצום אפשרויות הבחירה האישיות". כוונתו לומר שחבר "הקיבוץ המתחדש" השתחרר מעול העבדות, האחידות, התלות ושאר מרעין בישין, ועכשיו הוא חופשי ומשוחרר.

ועוד אנקדוטה, הפעם מימי ממשלת בגין הראשונה: מתישהו, בסוף 1977, הציג שר האוצר דאז, שמחה ארליך, את בשורת הליברליזציה הכלכלית של המשק. תכניתו התבססה ברובה על משנתו של מילטון פרידמן ששהה אז בארץ והעניק מעצותיו. בהציגו את שבחי התכנית אמר מנחם בגין, ברטוריקה אופיינית, שהליברליזציה והשוק החופשי, בניגוד לכלכלה הקודמת, מתאימים יותר למדינת ישראל, שהרי נועדנו להיות "עם חופשי". גם בגין הבטיח חופש.

 

כל אחד והחופש שלו

למרות השוני בדוגמאות ובסוגי החופש שהן מציגות, לפחות מכנה משותף אחד יש להן: שלושתן מתמקדות במרחב הבחירה של האדם. פרופ' לייבוביץ' משעבד עצמו, מתוך חופש בחירה מלא, לכללי ההלכה; "חבר מהמרכז" סבור שהשינוי וההפרטה מעניקים ל"חבר המתחדש" חופש בחירה שלדעתו לא היה לו קודם; בגין טען שהכלכלה החופשית הופכת אותנו לעם חופשי באמת. השוק החופשי מרחיב את החופש שלנו לבחור מה לעשות עם הכסף שלנו: לסחור בדולרים, לייבא מוצרי צריכה ללא הגבלה ולהשקיע בחו"ל. כולם עוסקים בחופש הבחירה.

אלא שיש כאן משהו מתעתע: בניגוד לחופש הבחירה של פרופ' לייבוביץ', חופש שבאמצעותו הוא בוחר, כיחיד, את המסגרת, הסייגים והגבולות של אורחות חייו והשקפתו הדתית, תוך הענקת מלוא הסמכות ל"ממסד האלוהי", "החופש" של "חבר מהמרכז" ושל שמחה ארליך הוא "חופש" המבטיח להרחיב את היצע האפשרויות ולהגדיל את מרחב הבחירה של כולם, ללא התערבות חיצונית. זהו חופש המשחרר "מכבלי הממסד".

והנה, שני הדברים הללו נקראים "חופש". אצל האחד החופש הוא חופש לבחור בסייגים וגבולות לחירות האישית, אצל האחרים חופש זה לפרוץ מגבלות ומסגרות. זו, לפחות, ההבטחה.

 

בין עשיר לעני

ואולם בניגוד לפרופ' לייבוביץ' שאת מה שהוא רואה כ"חופש" הוא מחיל רק על עצמו, שמחה ארליך ו"חבר מהמרכז", מחילים את "החופש" שלהם, העשוי לפי מידותיהם וצרכיהם, גם על האחרים. הם מציגים את החופש הזה כטובת הכלל וכרצון כללי. הם סבורים שמה שבעיניהם הוא "חופש", כך הוא גם בעיני האחרים. השאלה היא אם אכן זה כך, האם החופש מ"עריצות הממסדים" מיטיב גם עם האחרים.

כלל לא בטוח, אם בודקים את תוצאות "החופש" הזה כמה שנים לאחר החלתו. ככל שמדובר בתחום הכלכלי – וחברה, כידוע, היא גם ראי של כלכלתה - "החופש" של שמחה ארליך הביא להרחבת הפערים בחברה הישראלית והיווה את ראשית תהליך ריסוקה של מדינת הרווחה. "החופש" הזה בשם "החופש לכל", לקח בעיקר מן העניים ונתן לעשירים; נראה, ולא במקרה, שכך קורה גם עם "החופש" בקיבוץ המתחדש, שעליו ממליץ "חבר מהמרכז". די ברור  שהוא חופש שבו חזקים נהנים הרבה יותר מאשר החלשים; שהרי החלשים חייבים להסתפק בשכר נמוך; שהרי החלשים לא יכולים לערער (בדרך כלל) על פיטוריהם מהעבודה וגם האלטרנטיבות התעסוקתיות שלהם מצומצמות; שהרי האפשרויות התקציביות שלהם, בדרך כלל, הרבה יותר דלות, ובקיצור – זה לא אותו החופש ולא אותן אפשרויות בחירה כלכליות שיש לעשירים ולחזקים.

לחבר אחד יש את החופש להרחיב את הדירה, לחבר אחר – אין. לחבר אחד יש את החופש להעניק לבניו לימודים גבוהים, לשכנו – לא תמיד. אפשר להעניק את כל החופש שבעולם למי שמקבל שכר מינימום, אבל זה לעולם יהיה חופש לקניית מוצרי יסוד, חופש לחיים בצמצום, חופש לקמץ ולקצץ.

אבל מה? אין "מזכירות רומסת", אין "ועדות מעיקות", אין "אסיפה בולשביקית" ולכן זה נקרא "חופש". כל חבר יכול להחליט לבד ולרצות בעצמו –  גם אין לו במה לממן את החלטותיו ורצונותיו – אז קוראים לזה "חופש". אדם לגורלו זה חופש. שהרי מהיום אף אחד לא אומר לו מה לעשות, הוא אחראי לעצמו, גם אם גורלו לא שפר עליו. כי מה יעזור לו לחבר באמצע שנות החמישים, שכבר איננו מספיק זול כדי להמשיך במקום עבודתו (יש אלטרנטיבה תאילנדית), והוא נאלץ להסתפק בשכר מינימום - כדי שחברו המנהל יקבל פי עשרה ממנו – אם הוא יותר "חופשי"? מה לכל הרוחות שווה "החופש" הזה שבוקר אחד, עם גילוי "האור הגנוז" שבהפרטה, הוענק לו?  

 

הרטוריקה של החזקים

בספרו "הלווייתן" עסק הפילוסוף תומס הובס בסוגיית "המצב הטבעי" של האדם. לדעתו, במצב זה, שהוא מצב של חופש מוחלט ובלתי מרוסן, האנשים יתנהגו כזאבים שיטרפו זה את זה בשביל לשרוד. כדי להימנע מכך, הציע הובס להקים מוסדות (אבסולוטיים מדי, לטעמי) שיעשו סדר "במצב הטבעי", כדי שאנשים לא יידרשו למלחמת קיום נצחית. זו מדינת הלווייתן. בסדר מדינתי כזה כל אחד מוותר על חלק מהחופש שלו ומוסר אותו למוסדות מרכזיים כדי לאפשר קיום סביר והגנה של הכלל. ואכן, המדינה איננה מאפשרת לאזרח לעשות את כל מה שבא לו. יש מיסים, יש חוקים, יש הגבלות, יש משטרה, יש חובת גיוס, בקיצור – קצת חופש נלקח מהחזק כדי לאפשר משהו ממנו גם לחלש.

לא הכל מרוצים מעצמתה של המדינה, מיכולתה לווסת בין חזקים לחלשים. המתנגדים הם בדרך כלל החזקים הרוטנים שהמדינה יושבת להם על הגב, מכניסה יד לכיסם ואיננה מאפשרת להם את החופש המגיע להם. הבוטים שבהם אף מאיימים בהעברת עסקיהם לחו"ל.

לא במקרה מה שקורה במדינה דומה מאוד למה שקורה "בקיבוץ המתחדש". זו אותה רטוריקה של החזקים שהקיבוץ מפריע להם, נוטל ממידת החופש שהם סבורים שמגיע להם; זו אותה רטוריקה העוסקת ב"טפילות" של החלשים (המגזר הציבורי) הרוכבים על החזקים (המגזר הפרטי); זו אותה רטוריקה ממנה מהדהד קולם של החזקים בקיבוץ, המאיימים לעזוב אם לא יקבלו "כגמולם"; כמו חבר מהמרכז גם הם מדברים בשם "החופש" ו"השוק החופשי" ו"הבולשביזם של מוסדות", אבל בדרך כלל מתכוונים להגדלת הרווח האישי.

בקיבוץ, כמו במדינה, כשהעניים החדשים יפנימו את משמעות התהליך שבו החופש בשבילם הוא איננו יותר מהבטחת סרק, סביר שתבוא – במוקדם או במאוחר - התגובה שתבקש להניע את המטוטלת חזרה, אל מקום שבו פירות הנכסים (והחופש הכלכלי-חברתי) המשותפים יחולקו באופן הוגן.

 

בשפתו של אורוול

שפה אורווליאנית מתפתחת במצבים בהם יש פער גדול – אם לא יחס הפוך - בין מה שמנהיגים, או אנשים מובילים, מוכרים לנו - לבין התוכן הממשי וכוונותיהם האמיתיות. עולם השיווק למשל, שבו "מעלימים" את חסרונותיהם של המוצרים, או מציגים חסרון כיתרון, עמוס ברטוריקה אורווליאנית. אם היה ממש בכל ההבטחות שניתנות לנו כשאנו קונים "מוצרי בריאות", לעולם לא היינו מגיעים לרופא שיניים, עצמותינו היו מגירות סידן, ליבנו היה פועם להפליא עד 120 - אם לא למעלה מזה – ו"הגבינה עם הבית" היתה משכינה שלום בית. הלאה הטיפול המשפחתי. אבל אלה כמובן הן רק הבטחות שיש בהן אמנם גרעין כלשהו של אמת, כמתחייב מכללי הפרסום, אבל לא הרבה מן האמת כולה.

כך כמובן גם עם ההבטחה לחופש שנושא בכנפיו תהליך הפרטת הקיבוץ. אכן יש בקיבוץ המתחדש מרכיב של יתר חופש, אבל הוא בשום אופן לא חל על כולם. זהו חופש בעיקר של החזקים, אם לא מתייחסים לשחרור מתורנות, במחיר מכירתה לשכן, כאל "חופש". מי שחי יחד עם כל חבריו מתקציב חודשי של 6000 ₪ (לדוגמא ועכשיו חי משכר של 25000 ₪, חש יותר "חופשי". אין ספק בכך.  השאלה אם כך חש גם מי שחי מתקציב של 3000 ₪ או פחות, בשעה שגם התקציבים הציבוריים הולכים ונמוגים.

תמצית השינוי אותו מהלל "חבר מהמרכז" איננה יותר חופש לכולם, אלא חלוקה אחרת של החופש הכלכלי-חברתי. יש מי שמקבל ממנו יותר, יש מי שמקבל מעט ויש מי שהחופש שלו מצטמצם. אבל זה בשום אופן לא החופש הגדול הכללי.  

 

משמעות התחושה האישית

נראה שבהגדרת החופש יש לתחושה האישית משמעות מרכזית. מה שנראה בעיני האחד כ"חופש", נראה בעיני השני כ"אנטי חופש". ידידה שלי, מהעבר הרחוק, שעברה בחייה כמעט הכל  – גואה, פטריות, מתירנות מינית  וכל השאר -  עשתה באמצע שנות השמונים "הסבה לדת" והצטרפה לחב"ד, על כל החובות והסייגים המתחייבים. לאחרונה קראתי ראיון עימה, באחד מאתרי חב"ד, שבו היא מגדירה את המהפך שעשתה בחייה כ"יציאה לחופשי", כי "בעולם הקודם" - החילוני-הבלותי -  היא הלכה לאיבוד וחשה כלואה מרוב החופש, בלבול והשעבוד לצורך להשיג. אפשר ללכת עוד צעד ולתהות על שפת המחבלים המתאבדים המאמינים שבהתפוצצותם הם נחלצים ממלתעות העולם הזה ומגיעים לעולם אחר, טהור וחופשי. הנה כך בא הדיבור על "חופש" כמעט עד אבסורד.

מה שבעיני רובנו הוא צמצום או אובדן החופש, נתפס בעיני החבדניקית כ"חופש גדול"; אצל השהיד, "מות קדושים" - שבו הגוף מתפוצץ ומתפזר - הוא השער לחופש האולטימטיבי,  בשעה שבעיניי זהו הסוף הסופי שאין מאחריו דבר.  

המבט הסובייקטיבי חשוב לענייננו משום שמה שנראה עבור העשיר כ"פחות חופש", עבור העני זהו רווח והצלה. ועוד דבר: ההבדל בהתייחסות אל "החופש" ניכר לא רק בין עני לעשיר. לעתים הוא ניכר בין עשירים לבין עצמם. אני נוטה לשער שאדם אמיד בעל השקפות סוציאל דמוקרטיות, או שוויוניות, יקבל כמובנת מאליה נטילה של מרכיבים מהחופש הכלכלי שלו בשם הצורך באיזונים ובמניעת קיטוב. לא בטוח כלל שהוא יראה זאת כפגיעה בחירויותיו. זה בוודאי נכון לבעלי היכולת בקיבוץ, שם הכוונה העומדת מאחרי המעשה, היא קיום חברה החותרת לשוויוניות בין שותפיה. מובן שהדבר צריך להיעשות בתבונה, בהסכמה, כאשר התחושה הקיימת ברקע היא שכל אחד תורם כפי יכולתו לטובת הכלל.  

 

הצורך בוויסותים ואיזונים

סיכומו של דבר: חופש, ליברליזם, גלובליזציה, שוק חופשי הם מונחים מתעתעים. מי לא רוצה חופש, מי לא רוצה ליברליזם, מי לא רוצה עולם ללא גבולות, "השייך" לכל תושביו? כולם בוודאי היו רוצים. גם אני. אבל כאשר לא כולם מתחילים לרוץ מאותה נקודה; כאשר לא כולם שריריים באותו אופן; כאשר הסיבולת של חלק מהאנשים היא חלשה, יש צורך בוויסותים, ויתורים ואיזונים כדי שהחופש של החלשים לא יהיה "חופש לישון מתחת לגשר" כדברי סבא מרקס. יש מי שיראה בצורך לוותר "עריצות", "פגיעה בחירויות", ו"קיצור קומתם של החזקים"; יש מי שיראה בזה מעשה של סולידאריות הומאנית, כדי שגם לחלשים יוותר מעט "חופש". זהו עיקרו של הוויכוח. קו המחלוקת הזה כל כך ברור, עד שאני תוהה, ביני לביני, למה צריך לשוב ולהקדיש לו 1500 מילה.

אני סבור שקיבוצים וחברים זכאים לשנות ולהפריט את אורחות חייהם אם זה מה שרצה הרוב. אבל לקשור זאת לחופש זה לשאת את שם החופש לשווא.

 

 


למאמרים נוספים של עזרא דלומי


נכתב בתאריך
8/1/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו